חכמת לב

וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צווה ה' [שמות לה ,ו.]

כשהקב"ה מצוה להקים משכן, יש צורך במומחים ובאומנים אשר ידעו לעשות את המלאכה כראוי לבית ה'. לזהב ולכסף צורפים, ולעץ נגרים, וכך לכל מלאכה.

אך הקב"ה מחפש מישהו אחר, וכך נאמר: "ראה קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלוקים, בחכמה ובתבונה ובדעת, ובכל מלאכה, לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת…." ראשית, אומר הקב"ה, צריך שיהיו בו מעלות רוחניות ורק אח"כ את הידע המקצועי.

יתירה מכך, בהמשך הפסוקים צווה משה רבינו לצרף לבצלאל צוות שיסייע בידו. וכך נאמר: ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב למטה דן. מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חורש וחושב ורוקם… ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב…לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש"…. כאן מודגש שהבסיס לבחירת הצוות הינה "חכמת לב". ורק למי שיש תכונה זו הקב"ה ייתן לו גם את החכמה המקצועית לעשות את מלאכת האומנות.

כך שהעדיפות של הקב"ה היא חכמת הלב והרוח על פני כשרון היצירה. חמש פעמים מזכירה התורה בפרשת כי תשא ובויקהל – פקודי את התכונה של "חכמת לב" הנדרשת לעושים במלאכה. אפילו הנשים שנדרשו לסייע נאמר בהן: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו", מה היא אותה "חכמת לב" שהיא הבסיס להיות על מלאכת בית ה'? זאת ועוד, הרי חכמה נמצאת במוח ולא בלב?

על בצלאל נאמר: "להורות נתן בליבו הוא ואהליאב … למטה דן". מפרש רש"י: שייחסו לדן שהיה מהירודים שבשבטים, מבני השפחות, והשווהו לבצלאל משבט יהודה למלאכת המשכן. כלומר, שהעושים במלאכה לא נבחרו לפי יחוס אלא אך ורק בהתאם לחכמת הלב שהייתה בהם. אך מוסיף בזה האור החיים הקדוש שהתנאי שיהיה בו את ה- "להורות" ? שלא שמר לעצמו את החכמה והידע אלא לימד לאחרים.

כלומר, שחכמת הלב מתבטאת בזה שהחכמה אינה נצורה בראשך אלא אתה מעניק אותה גם לאחרים. כמו שדבר גשמי אדם התורם אותו לאחרים מכונה נדיב לב, כך גם החכמה הרוחנית כשאדם יודע לתת אותה לאחרים הוא נקרא חכם לב, ובכך הוא מבטא את השקפת עולמו, שאין לו ענין במי יבנה או במי יוביל, אלא הרצון היחיד שייבנה בית ה'. ולכן נקראת חכמה זו "חכמת לב" ולא "חכמת מח".

ספור אנגלי יפה, שאינני יודע אם אמת הוא או רק אגדה, מספר כך. במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917 הגיעו שני קרטוגרפים אנגליים לכפר קטן בווילס, על מנת "למדוד" הר הנמצא באזור. התושבים המקומיים גאים היו בהר הקטן שלהם, ולכן הם התאכזבו מאד להתבשר מפי המומחים, כי מדובר בעצם רק בגבעה. שחסרים לה מאתיים וחמישים מטרים כדי להפוך אותה למה שראוי לתואר "הר" במפה.

אנשי העיירה לא היו מוכנים בשום אופן להשלים עם ההחלטה של הקרטוגרפים. במפות העתידיות של אנגליה ירשם ההר שלהם רק כגבעה? בשום אופן לא, אשר על כן הם החליטו לתפוס יוזמה, ובמאמץ משותף להפוך את הגבעה להר. אבל המאמץ המתיש לא הביא לתועלת, אם בינתיים יצאו אנשי המקצוע לדרכם, כשבפנקסם כתוב כי יש לשנות את הרישום במפות מהר לגבעה, לכן הם ייצרו סיבות ונסיבות שתעכבנה בינתיים את הקרטוגרפים בווילס, ובמקביל התחילו מנער ועד זקן, לסחוב מריצות עמוסות חול במעלה הגבעה, כדי להגביה אותה.

הרפתקאות רבות עברו בניסיון להשהות את המודדים, וכל אותה העת צוברת הגבעה גובה. כעבור חמישה ימים, כשהמודדים עמדו לצאת לדרכם, ביקשו מהם תושבי וילס למדוד שוב את ההר-גבעה שלהם. והנה, ראה זה פלא: המדידה החדשה מספרת שההר הוא באמת הר, כמו שחשבו קודם לכן, ולא גבעה, כמו שהתברר במדידות. הקרטוגרפים ציינו לעצמם בתימהון איך עלו על גבעה ולפתע נהפך להר, ממש פלאי פלאים. תושבי ווילס חגגו באושר, גבותיהם הדואבים ועבודתם המוזנחת לא מעיקים עליהם, גם לא הכספים והמשאבים שהושקעו בעיכוב המודדים בכפרם. הכל היה כדאי.

נשמע מוכר? ועוד איך… כמה מאמצים ומשאבים אנחנו משקיעים כדי שבמפה יהיה רשום ש… כדי שיקרא ש…. כדי שיגידו עלינו ש…. כדי שנחשב כך וכך… כדי שלא יחול שינוי במעמד שלנו, ברישום שעד עתה היה צמוד לשמנו. ואנו סוחבים שוב ושוב מריצות מלאות חול, בלי משים לב לגב הכואב או למטלות המוזנחות, ובלבד שהגבעה תגבה קצת, ויקראו לה מחדש הר. שרק לא יאמרו שהבית והמשפחה שלנו או החבורה שלנו הם גבעה.

האם הרישום במפה משנה את המצב? האם הוא שווה כל כך הרבה השקעה? האם מישהו בארץ ובעולם כל כך מתעניין אם בווילס יש גבעה או הר? האם מחשיבים אותנו באמת, בגלל ההר? אולי גם זה רק נדמה לנו? ואולי, בכלל, יש חביבות מיוחדת בגבעה, משהו שאין בהר? אפשר שיש לה את המעלות שלה, ושינוי הרישום במפה יכול להיות מפנה לטובה עבורנו כך שכדאי שנשקיע פחות כוחות בשימור תבנית ההר, ונתפנה ליהנות ממעלות הגבעה.

כמו בהרבה דברים אחרים, אי אפשר להשתחרר לגמרי מהתלות ברישום במפות. תמיד תהיה למפה השפעה עלינו, במינון כל שהוא. אבל אפשר קודם כל להשקיע את המאמץ לפי מעלתנו ויכולתנו. כי ההגדרות לא עושות אותנו למשהו אחר. זוהי "החכמת לב" שהקב"ה מחפש, שבא האדם מתרגם את היכולות שלו, לא רק לו, אלא גם לאחרים. ולא רואה בהם יעד לתואר ותעודה, אלא יעד מהותי יותר, שאתו צריך לעשות הכל למען הקב"ה ולמען העם היהודי.

הנצי"ב בעמק דבר גם הוא מתקשה בהבנת המושג "חכמת לב", כי הרי החכמה היא במוח ולא בלב. ומשיב כי החכמה הנדרשת למלאכת בית ה' היא בראש ובראשונה יראת ה' שהיא ראשית חכמה, ומשכנה בלב. ועוד, שהרי בצלאל ואחרים לא למדו בבי"ס או באוניברסיטה את אומנות המלאכה, וכמובן לא התאמנו עליה מעולם. רק סודם היה בהבנתם שזה לא הם אלא הכל מאתו יתברך. ואם כך אין להם את הזכות להשאיר את החכמה אצלם אלא לתת כמה שיותר ממה שיש להם לאחרים.

מה שנדרש מהאדם הוא שילוב של המוח והלב. גם כשעוסק בחכמה לא לשכוח את נדבת הלב, וגם כשהוא עסוק בנדבת הלב לא לשכוח את החכמה הרוחנית.

ניתן לראות שלאו דווקא בעלי הכישרונות הגדולים מצליחים להקים בית ראוי בישראל, וגם לא אנשים שכוחם ברגשנות ובלבם הטוב. כמו בבניית המשכן היה צורך בשילוב של חכמה ולב, כך בבית הפרטי צריך שילוב זה..

(נשלח ע"י חגי שוקרון)