ברית המילה ואהבת ה'

ההתגלות

וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. (י”ח, א-ג)

תיאור התגלות ה’ לאברהם כאן מעלה שתי תמיהות: ראשית, מה היה תוכן ההתגלות? כמעט בכל המקומות שבהם ה’ התגלה לאדם, התורה מתארת שזה היה לצורך מסוים. כאן לא מסופר דבר על ההתגלות, מלבד שהיא קרתה. שנית, כיצד אברהם מעז לעצור באמצע ולפנות לאנשים שראה – כביכול עוזב את המפגש עם ריבונו של עולם לטובת עניינים אחרים?

רש”י מסביר שההתגלות הייתה “לבקר את החולה”, וע”כ ברור יותר מדוע אין בה תוכן מיוחד – עיקרה היה בעצם הדרישה בשלומו של אברהם. הרמב”ן נוקט את הכיוון הזה ביתר הרחבה:

וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כעניין שבא במשכן “ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה’ אל כל העם”, כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול המצוה הנעשית כבר ולהודיע כי רצה הא–להים את מעשיהם כענין שנאמר (תהלים יז טו) “אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך”. (רמב”ן שם ד”ה באלוני ממרא)

אך הסבר זה רק מעצים את התמיהה השניה – אם גילוי השכינה בא למעלה ולכבוד לאברהם, להודיע כי מעשיו רצויים, כיצד הוא יכול לנטוש אותו, ולבכר על פניו עסק עם בשר ודם?

נדמה שהמפתח להבנת התנהגותו של אברהם טמון בשינוי שחל בו ובדרך נבואתו בעקבות ברית המילה, כפי שעולה מהמדרשים במספר מקומות:

אמר אברהם… “וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ” אילולי שעשיתי כן מהיכן היה הקדוש ברוך הוא נגלה עלי (בראשית רבה מ”ח, ב)

רבי ברכיה בשם רבי לוי פתח ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני. כיון שנגלה עליו היה הקב”ה עומד ואברהם יושב שנאמר והוא יושב (מדרש תנחומא וירא, ב)

זאת בניגוד למצב שהיה לפני המילה:

“ויפול אברם על פניו” – ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוה”ק נצבת עליו. (רש”י י”ז, ג)

לפני המילה אברהם לא יכול לעמוד בפני התגלות השכינה, ונופל על פניו. למעשה זהו מאפיין של נבואה באופן כללי, כמו שכותב הרמב”ם:

הנביאים מעלות מעלות הן… וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר “במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו”. וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות, ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה כמו שנאמר באברהם “והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו”… (רמב”ם הלכות יסודי התורה ז, ב)

אחרי ברית המילה, לא רק שאברהם לא נפל אלא שהוא ישב וה’ כביכול עמד לפניו. [1] מה פשר של ההבדל הזה? מדוע לאחר המילה ניתן באברהם כוח לעמוד ולקבל את הנבואה כאדם ער?

חווית הנבואה

נבואת כל הנביאים מאופיינת בהתפשטות הגשמיות – הם נכנסים לאקסטזה רוחנית, שבה הגוף לא עומד והנשמה זוכה להתגלות; גוף האדם הוא חומרי וירוד, ואין בו כוח לקבל את דבר ה’.

אלא שברית המילה שינתה מצב זה. כאשר “אות ברית קדש” נחקק בבשרו של אברהם – כאשר הוא הטביע את חותמו של הקב”ה במוקד התאוות הגופניות החזקות ביותר, ובכך הכפיף אותן והקדיש אותן למילוי רצון ה’ – הגוף התקדש ויכול לעמוד בהתגלות נבואית.

זה היה החידוש והעניין הגדול, שנגלה לו לאברהם בעצם התגלות ה’ אליו – העובדה שמעתה והלאה כל גופו התקדש לעבודת ה’, ודבר ה’ יכול לבוא אליו גם ללא התבטלות הגשמיות אלא באופן מיושב ומודע.

קרבה גדולה שכזו לה’, הכרה מחודשת כזו בנפלאותיו ובזכות להתקרב אליו, מחייבת את אברהם לגישה שונה לגמרי בענייו היחס לאנשים אחרים.

מצות עשה ג - לאהוב את ה’. היא שציונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה… וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה שאתה כשתאהב איש אחד, תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו. וזה על דרך משל. כן כשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו, אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. (ספר המצוות לרמב”ם, ג)

אהבת ה’ שלובה בזכות שהיא חובה: להאהיב את שמו על אחרים ולקרבם לעבודת הבורא. כיוון שכך, אברהם היה חייב ברמה אחרת לגמרי של הכנסת אורחים – לא רק לדאוג לצרכיהם הגופניים הבסיסיים, אלא גם ללמד אותם על ה’ ויכולתנו להתקרב אליו ולעבדו; לא להתמקד רק בהשגותיו הרוחניות הפרטיות, אלא להפיצן לכל הנקרה בדרכו.

וזו הסיבה לכך שמיד אחרי התגלות ה’ אליו, כאשר ראה את האנשים המתקרבים, אברהם קם ומיהר לקראתם: לאחר שה’ דרש בשלומו, ואברהם גילה את הקרבה המיוחדת שניתן לזכות אליה רק אם מקדשים את הגוף והנפש כאחד, הדבר המתבקש ביותר היה לקרב את שאר הבריות לה’ וללמדם כמה שניתן על חסדו וטובו. זו דרכו של אוהב ה’ האמיתי, כמו שממשיך הרמב”ם לתאר:

ולשון ספרי: “ואהבת את ה’”, אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר “ואת הנפש אשר עשו בחרן”. ורוצה לומר, כמו שאברהם – מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב “אברהם אוהבי” וזה בעוצם השגתו – קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם. (שם)

מי לנו גדול מאברהם אבינו, אחד ויחיד שעליו העיד הכתוב “אברהם אוהבי”, שמלמדנו שהדרך ההכרחית לאהוב את ה’ היא ע”י הפצת הבשורה הזאת בין שאר האנשים, להאיר את דרכם ולקרבם כמה שניתן לקרבת א-להים.

הדברים בעלי משמעות מיוחדת לנו, היושבים בבית המדרש ושקועים בעולמה של תורה. אסור להתמקד אך ורק בהשגותינו האישיות; חובה עלינו לפנות אל העולם הרחב ולהאהיב את שמו של הקב”ה על הבריות.

[1] הרמב”ם מסייג מעלה זו, של נבואה בעוד האדם ער ומבין, כשייכת לנבואת משה רבנו בלבד; לא ניכנס כעת לבירור היחס בין נבואת אברהם למשה.