המיילדות העבריות חרפו את נפשן ועשו מעשה גדול ועל כך הקב"ה היטיב עימם ויעש להן בתים, בתיי כהונה לויה ומלכות. נשאלת השאלה איזו המידה כנגד מידה יש כאן? מה הקשר בין המעשה לשכר? עונים, שפרעה גזר רק על הזכרים. אם חלילה גזירתו הייתה מתקיימת היו נשארות בעם ישראל רק הנקבות שהיו מתחתנות אם מצרים או
איתא במדרש "מפני מה נכשלו המרגלים בחטא המרגלים? מכיוון שהימים ימי ביכורי ענבם וזהו שכתוב: 'ותצפנהו שלושה ירחים'" נשאלת השאלה הגדולה מה הקשר. עונים המפרשים על המדרש: ביכורי ענבם - קח אות אחת קודם (ביכורים- מוקדם) למילה ענבם (חסר יו"ד),לדוגמא: ס' במקום ע' (שס' אות אחת קודם לע' של ענבם) מ' במקום נ' וכן הלאה,
כאשר ברח משה ממצרים לאחר שהרג את האיש המצרי, ברח למדין ושם חבר ליתרו כהן מדין ואף התחתן עם בתו, ציפורה. מדוע החליט משה להתחבר דווקא ליתרו שבאותו זמן היה כהן של עבודה זרה? מסביר על זה רבינו בחיי שמשה היה בורח מפני פרעה, והיה ירא שפרעה ירדוף אחריו וינסה לגלגל עליו עלילות ולתפוס אותו
מסביר ה"משך חכמה" על שאלתו של משה (שמות ג' י"ג): "ואמרו לי מה שמו?", את תשובתו של הקב"ה (שם פס' י"ד): "אהיה אשר אהיה": "שם אהיה, שתי פעמים כ"א, הן כנגד כ"א שמות שבתפילין של יד, וכן הן בתפילין של ראש. ובצירופן יש מ"ב הוא השם הנורא שהודיעו אימתו על הבריות". וממשיך ה"משך חכמה", "וכל
בפרשת שמות מספרת התורה על בת פרעה היורדת אל היאור לרחוץ, שכשרואה את תיבתו של משה ביאור, שולחת את ידה- אמתה ליטול את התיבה. לדברי חז"ל ( שהובאו ברש"י שם) התיבה היתה מרוחקת הרבה מן המקום שבו ניצבה בת פרעה, אלא שנס התרחש לה וידה התארכה, עד שהגיעה לתיבה, כדי להציל את הילד שנמצא בה.
שעבוד בני ישראל ויציאתם ממצרים מסופרת בספר "שמות". כאשר שומע יעקב כי במצרים יש אוכל, הוא אומר לבניו (בראשית מ"ב ב'): "רדו שמה, ושברו לנו משם, ונחיה ולא נמות". ואומר רש"י: "רדו שמה - ולא אמר: לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו". מילוי האותיות של "רדו" שווה 746. "שמות" שווה 746. במילה
שכיחותם הרבה יחסית של השורשים רא"י ויר"א בפרשה וחילופי המשמעויות ביניהם, מעוררים סקרנות לגבי היחס שבין שני המושגים. דרך ההשוואה בין המושגים מקבל מושג היראה אור שונה. נראה זאת בשלושה מקרים שבהם יש הקבלה ברורה בין המשמעויות השונות. המיילדות העבריות הצמד הראשון של המושגים מופיע כבר בתחילת הפרשה: ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים
בשו"ת הרשב"א מובא ששאל אותו כומר אחד: הרי כתוב בנביא על בית שני "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". מזה שקוראים לבית שני "אחרון", והוא נחרב, הלא לא יתכן שיהיה אחריו עוד בית. אז מדוע עם ישראל מחכה לבית שלישי? והשיב לו הרשב"א שהמילה "אחרון" איננה במשמעות של אחרון ממש דוקא, אלא מאוחר