התבגרות ועצמאות
הנסיון שנכשל
הפרשה שלנו מספרת לנו על חטא מי מריבה – העם צמא למים ורב עם משה, שמוציא להם מים מן סלע אך עובר על רצון ה' בדרך. יש הקבלה מאוד גדולה בין מעשה זה בפרשתנו לבין מעשה דומה שקרה בספר שמות, בפרשת בשלח.
וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה': וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: (שמות יז א-ד)
וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם: (במדבר כ, ב-ו)
הדמיון בתלונות העם בולט ביותר, אך תגובת משה מאוד שונה: בפרשת בשלח, הוא צועק אל ה' לבקש הכוונה; ואילו בפרשתנו הוא פשוט נופל על פניו, פעולה שמביעה תסכול וחוסר יכולת להתמודד. מדוע משה מפגין תחושה כזאת? הגרי"ד מבאר שבספר שמות, בני ישראל הם עם שהרגע יצא מעבדות. הם צריכים את משה רבינו, והתנהגות כזו של צעקה ומריבה עם המנהיג מובנת. אך מאז עברו ארבעים שנים, במהלכן העם היה אמור להתבגר ולהתכונן לחיים עצמאיים בארץ; ותפקידו של משה רבנו היה לחנך את העם ולהכינו לכך. העובדה שאחרי כל תקופה הארוכה הזאת, עם ישראל מתנהג בדיוק באותה צורה כפי שהיה אחרי שיצא ממצרים, מעידה על חוסר התקדמות של העם וכשלון חינוכי של משה – הוא לא הצליח לשנות אותם. מתוך תסכול וייאוש, הוא נופל על פניו.
נדמה שעל אף הדמיון בתלונות – שהוא חלק מטבע האדם, מעיר הגרי"ד; לחזור לאותן נקודות חולשה – בסוף היה ביניהן הבדל מסוים, והתקדמות מאז התלונה הראשונה. כך נרמז מהוראותיו של הקב"ה למשה בשני המקרים, כשבראשון הציווי הוא להכות את הסלע ובשני הוא לדבר אליו: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: (שם, ז-ח)
הציווי הוא שידבר אל הסלע לעיני עם ישראל, ונדמה שהכוונה לא אל הסלע אלא על הסלע – לומר דברי מוסר לעם ישראל, מעין אלה שרש"י (פסוק יב) מזכיר: "מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו".
אם נסכם, נדמה שחלו התקדמות ושינוי בבגרותו הרוחנית של עם ישראל; משה לא הצליח להבחין בהם, ועל כן נפל על פניו ואחר כך הכה בסלע מבלי לנסות ללמד מוסר את בני ישראל, ועל כך כעס עליו הקב"ה.
החינוך כסיפור הצלחה
סיפור מי מריבה הסתיים בתחושות קשות, כשלון ואכזבה מצד משה ורושם שעם ישראל לא תקדם כלל; אך המשך הסיפורים בפרשה מעידים על התקדמות מובהקת של העם, ויכולת לקחת אחריות ולפעול בעצמו.
כך קורה במלחמה עם מלך ערד: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: (שם כא, א-ג)
כשעם ישראל נתקל בקושי ומפלה, הוא לא צועק אל משה אלא פונה מעצמו אל הקב"ה; ולא סתם בתפילה, אלא מתוך נכונות לוותר על רווח עתידי ולהקדיש אותו לה' – נדר להחרים את האויב. על אף הנצחון, עם ישראל ממשיך בדרך עוקפת וחוטא: וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: (במדבר כא ד-ז)
חטאו של העם חמור, וגם העונש קשה בהתאם; אך כעת העם מסוגל להכיר ולהודות בחטאו. הצלתו מהעונש מגיעה לא בעקבות תפילה של משה, אלא בעקבות חזרה בתשובה של העם שאומר לראשונה 'חטאנו'.
בפסוקים שלאחר מכן מסופר על המקרה שקרה לעם ישראל בנהר ארנון: מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן: וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב: (שם, יג-טו)
זהו רצף של פסוקים סתומים מאוד, ורש"י מביא את מדרש חז"ל בעניין:
על כן – על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו':
את והב – כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב. והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף:
ואת הנחלים ארנון – כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים:
(טו) ואשד הנחלים – תרגום של שפך אשד. שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב: (שם, יד-טו)
רש"י מבאר שיש השוואה בין הנס שקרה כאן, במעבר נחל ארנון לבין קריעת ים סוף ונסים שבה. לא ניכנס לפרטי המעשה – חז"ל מתארים הרים שנעקרים וזזים ממקומם, ולרב מדן כדרכו יש הסבר 'מציאותי' יותר לגבי מה בדיוק שם; אך מכל מקום, היה כאן נס גדול.
ועם הדמיון לקריעת ים סוף, בולט ועולה גם הבדל משמעותי בינה לבין הסיפור כאן. לאחר קריעת ים סוף, משה יזם שירה לה': "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" (שמות טו, א); אמנם עם ישראל השתתף בשירה, אך ברור שמשה היה המוביל ועם ישראל הלך אחריו[1].
לעומת זאת, בפרשה שלנו ההודאה על הנס לא נעשית ביוזמתו של משה אלא עם ישראל שר לה' מעצמו: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: (במדבר כא, יז)
התבגרות
כפי שראינו, לאורך הפרשה עם ישראל הולך ומתבגר, לוקח אחריות ופועל מעצמו. דבר זה בא על חשבון מעורבותו ופעילותו של משה רבנו, באופן בלתי נמנע – כפי שילדים מבקשים לצאת מצלם של ההורים ולפעול באופן עצמאי.
הרב עמיטל היה נוהג להביא בהקשר זה את המדרש: ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים – וכי אחיו היו? והלא בניו היו! אלא ללמדך שבניו של אדם כאחיו. (פדר"א לו) חלק מחינוך נכון הוא לדעת להפוך את הבנים לאחים, לאנשים ברי דעת שאפשר להתייעץ איתם על דברים, וגם לגדול ולמצוא דרך משלהם בעולם, מבלי שזה יבוא כמרד ופגיעה בהורים.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת חקת ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי אבישי מושייב ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] המשנה בסוטה (ה, ד) דימתה זאת לחזן שמקריא את ההלל והעם עונה אחריו.