היכן הם בני משה?
א.
התורה מספרת: "ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה, אחר שילוחיה. ואת שני בניה, אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר, כי א-להי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה". (שמות י"ח, ב'-ה')
כמשה – גם אנחנו, פוגשים כאן בשנית את אשת משה ובניו, אשר לאחרונה פגשנום הולכים עם משה ממדין למצרים: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים". (שמות ד', כ')
כיצד אפוא נתגלגלו הדברים, שאשת משה ובניו מצויים עתה עם יתרו ולא עם משה?
תשובה על כך מובאת במכילתא[1]: "'אחר שלוחיה' – רבי אלעזר המודעי אומר: מאחר שנפטרה ממנו במאמר, שמשעה שאמר לו המקום למשה: לך והוצא את עמי בני ישראל ממצרים… באותה שעה נטל אשתו ושני בניו שהיה מוליכם למצרים… באותה שעה נאמר לאהרן: 'לך לקראת משה המדברה…' יצא לקראתו והיה מגפפו ומנשקו, אמר לו: משה אחי… מה טף ונשים[2] אלו עמך? אמר לו: אשתי ובני. אמר לו: ולהיכן אתה מוליכם? אמר לו: למצרים. אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו הבאת עלינו את האחרונים? – באותה שעה אמר לה משה לצפורה: 'לכי לבית אביך'. נטלה שני בניה והלכה לה…".
ב.
אהרן יעץ למשה, שלא להוביל את אשתו ובניו לשעבוד מצרים, וכך יפה לו ליעץ. אך כלום יפה לו למשה לקבל עצה זאת? הוא – שאמור להנהיג את העם בחודשי השעבוד האחרונים ולהנחותם בדרך הגאולה, כלום לא ראוי לו להראות דוגמה אישית ולהוליך עימו את בני ביתו? עליו להראות קבל עם ועדה, כי כדרך שנושאים הכל במשא הסבל והשעבוד, כן נכון אף הוא לשאת, יחד עם אשתו ובניו.
יתר על כן – יש בכך גם תועלת לעצם השליחות, כדרך שמסביר הרמב"ן בפירושו (שמות י"ט, ד'): "…ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר. כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה, רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען, ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם"[3].
והרי יודעים אנו מפרשת שמות, כמה חרד משה להצלחת שליחותו וכמה חשוב היה לו האמון שיתן בו העם.
אכן, אפשר שמנהיגותו של משה היתה נשכרת מצעד אשר כזה, אבל משה קיבל עצתו של אהרן ושילח את אשתו ובניו, כיון שאין כל הצדקה לסבל הצפוי להם במצרים. אי אפשר לו לאדם לתבוע מסירות נפש מן הזולת, כאשר הזולת אינו נצרך לכך. מסירות נפש יפה לו – למשה עצמו, אך אל לו להטילה על בני ביתו.
ג.
ברם, שאלה אחרת מתעוררת כאן: כלום אין זו טובתם שלהם שיהיו שרויים יחד עם כל קהל ישראל, סובלים בסבלם ושמחים בגאולתם? והרי אותן החוויות העוברות על כלל ישראל בימי הגאולה – מסות, אותות, מופתים ויד חזקה – חד פעמיות הן, ואין כמותן מזון לנפש ולנשמה.
גם אילו היו אלו חוויות לאומיות רגילות, כדאי היה לבניו של משה להשתתף ולחוות אותן יחד עם העם כולו, כדי שלא ירגישו עצמם זרים ונוכרים בתוך מחנה ישראל. נקל לשער תיסכולם של בודדים, שאינם יכולים להשתתף בסיג ושיח של בני הדור- חסרים הם את חוויות היסוד של אותו דור. קל וחומר, כאשר מדובר בחזיונות מיוחדים של עשר המכות, של קורבן פסח, של השילוח ושל היציאה, ועל הכל – של היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים על הים.
יתירה מזאת, בידוע שנחלקו רבותינו, אימתי אירעה פרשה זו של ביאת יתרו, צפורה ובניה, אל מחנה ישראל. יש אומרים – קודם מתן תורה (הפרשה סדורה על פי הקשרה הכרונולוגי), ויש אומרים – אחר מתן תורה (הפרשה סדורה שלא על הסדר)[4]. והנה, למאן-דאמר אחר מתן תורה, נמצא שאף לחוויה חד-פעמית זו של ההתגלות במעמד הר סיני, לא זכו בניו של משה![5]
ד.
שונים הם בני משה משאר קהל עדת ישראל, והם הם המחייבים את אלו אשר לא היו במעמד הר סיני, ולא זכו לראות בהתגלות ה'.
לימים, כשיבוא מי מישראל ויטען: "אבותי – עמדו למרגלות ההר; ראו כבודו של מקום; שמעו קולו המכריז ואומר: 'אנכי ה' א-להיך'. לעיניהם נקרעו השמים ושמי השמים והם ראו כי הקב"ה יחיד בעולמו. הם נחרדו מקול השופר ההולך וחזק; הם היו בתוך חרדת ההר ה'כפוי' מעליהם. הם אכן יכולים לקבל עליהם עול תורה ומצוות – רק הם, אשר היו ונגאלו, ראוי להם להיות משתעבדים למי שגאלם. אך אני, שלא ראיתי ולא שמעתי, לא חזיתי ולא חוויתי, אף לא נשתעבדתי ולא הייתי כלוא בין המצרים – תורה לא תהא חובה עלי?" יבואו בני משה וילמדו, כי חיובה של תורה הולך גם מעבר לחזיונות וחוויות. אותן חוויות באו לחזק, להרשים ולהטעים, אך גם בלעדיהם קיימת החובה – וממנה לא יפטר כל איש מזרע ישראל.
(הרב יהודה שביב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] על פי מהדורת לויטערבאם, פילדלפיה תש"ט. במהדורות אחרות ישנן כמה שינויי נוסח. וראה במכילתא דרשב"י.
[2] קצת תמוה, "נשים" בלשון רבים, והלוא רק אשה אחת לו? ואולי היו עימה שפחות.
[3] וזה שלא כסברתו של ראב"ע (שמות ד', כ'): "וחשב להוליך אשתו ובניו למצרים ושיצאו יחדיו עם ישראל, ולא היתה עצה נכונה, כי הוא בא להוציא ישראל, והם יראו שבא עם אשתו ובניו לגור שם".
[4] מכילתא ריש פרשת יתרו; זבחים קט"ז., וראה רמב"ן ריש יתרו.[5] יש לציין, כי משה היה ער לדבר זה. כך עולה מסיפור המדרש (שמות רבה ספ"ד): "'וילך משה' – להיכן הלך? שהלך ליטול אשתו ובניו. אמר לו יתרו: להיכן אתה מוליכן? אמר לו: למצרים. אמר לו: אותם שהם במצרים מבקשין לצאת ואת מוליכן? אמר לו: למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני, לשמוע מפי הקב"ה 'אנכי ה' א-להיך' ובני לא ישמעו כמו הם? מיד: 'ויאמר יתרו למשה לך לשלום'…".