הקדמת נעשה לנשמע

א.

הגמרא בשבת אומרת:
אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה’ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע. (שבת פח.)

המעלה של הקדמת נעשה לנשמע מתוארת כאן כסוד של של מלאכי השרת, שרק הם משתמשים בו. לעומת זאת, כמה שורות לאחר מכן הגמרא מביאה סיפור על רבא וצדוקי, שבו משמע אחרת:
ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא א”ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעי’ לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א”ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. (שם)

הקדמת נעשה לנשמע נתפסת כפזיזות, והצדוקי חושב שקודם צריך להקשיב ולהבין מה תוכן הדברים ורק אחר כך להחליט אם לקבלם. אכן, בכיוון כזה נקטה הנצרות, כאשר היא בחרה את הדברים בתורה שנראו לה יפים ונוחים, ו”זרקה” החוצה את כל מה שלא מצא חן בעיניה. בהתבסס על המדרש שבו הקב”ה מחזר אחרי אומות העולם כדי שיקבלו את התורה, והם מבקשים קודם כל לדעת מה כתוב בה (ואז מסרבים), עולה השאלה מה פשר הקדמת הנעשה לנשמע של עם ישראל. בנוסף, עולה השאלה מה פירוש הצגת עמ”י על ידי רבא כ”תמימים”.

נראה שהתשובה לשאלתנו נעוצה במלאכי השרת. מלאכי השרת הם נטולי בחירה חופשית והם מקדימים נעשה לנשמע בכל מצב, משום שהם מבינים שאם זה מה שהקב”ה רוצה – הרי שהקב”ה שהוא טוב וישר לא דורש מאחרים דברים שירעו להם, או שלא יוכלו לעמוד בהם. ממילא, כאשר אוחזים באונה עיוורת כזו, אפשר להגיד “נעשה” גם בלא שמיעת הדברים. גם בני ישראל תחת הר סיני מבינים את הנקודה הזו: שאם הקב”ה רוצה – זהו הדבר הנכון, וממילא קודם נעשה, ורק אחר כך נשמע.

אם כן, יש שתי דרכים להבין את הקדמת הנעשה לנשמע. דרך אחת היא לראות בכך פזיזות ונמהרות ללא שיקול דעת כלל. זוהי הדרך שהצדוקי רואה בה את רבא: הוא רואה שבזמן שהוא לומד מנטפים לו טיפות דם, והוא בכלל לא נותן את דעתו לכך, ומסיק שמדובר בנמהרות.

אך רבא משיב לו שאין לראות את “נעשה ונשמע” כנמהרות, אלא כעיסוק בדבר גדול בהרבה מכמה טיפות דם שמנטפות. זוהי הדרך של עמ”י, שמבחינתם אין צורך במחשבה: אם זה מה שהקב”ה מבקש – אז זה  מה שעושים. יתרה מזאת, הרהור כזה אחרי דרישותיו של הקב”ה עלול להיות בגדר של בגידה ממש, ובמקום זאת עלינו לאחוז בפסוק מפרשת ואתחנן: וַיְצַוֵּנוּ ה’ לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱ-לֹהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כׇּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. (דברים ו’, כד)

למלאכים, שכאמור אין להם יצרים אנושיים, זה הרבה יותר קל; אך גם עלינו מוטלת החובה לקבל את דבריו של הקב”ה ללא תנאים, ובהבנה שאם הקב”ה רוצה – זה מה שצריך לעשות. והבא להיטהר מסייעים בידו.

ב.

אולם, לאחר מכן, הגמרא מביאה סיפור הפוך:
ויתיצבו בתחתית ההר א”ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. (שם:)

כאן מיד עולה השאלה מה היחס בין הכפייה שעולה מן המדרש הזה, לבין מה שנאמר קודם שבנ”י הקדימו נעשה לנשמע מתוך בחירה חופשית. השאלה רק מתעצמת, כדברי הגמרא שם: “א”ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא” – כלומר, אדם שחוטא יכול להשיב לקב”ה שהוא קיבל את התורה באונס.

חשוב להדגיש שבמדרש עולה גם כיוון אחר להסביר את הפסוק “ויתיצבו בתחתית ההר”. כאשר הקב”ה רוצה לתת תורה לישראל הוא מבין שהתורה שלמה, וישראל אינם שלמים פיזית כדי לקבל אותה. הקב”ה יכול, כמובן, לחכות עד שכולם יתרפאו ממחלתם; אך המדרש מתאר את הנס הגדול שהקב”ה החליט לעשות, במקום זאת:
וכל העם רואים את הקולות. רבי אליעזר אומר:להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן לפני הר סיני לקבל את התורה, מגיד שלא היה בהן סומין, שנאמר “וכל העם רואים”. מגיד שלא היה בהן אלמים, שנאמר “ויענו כל העם יחדו”. ומלמד שלא היה בהן חרשין, שנאמר “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע”. ומנין שלא היה בהם חגרים, שנאמר “ויתיצבו בתחתית ההר”. (מכילתא על אתר)

אם נחזור לשאלה שהצבנו: המדרש (ויקרא רבה כ”ז, ב) מביא שבאחרית הימים הקב”ה יקרא ליטול שכר לכל מי ש”פעל עם אל” (דהיינו, קיים מצוות). הטענה של אומות העולם שם, כסנגוריה על עצמם, היא שאם הקב”ה היה כופה עליהם את התורה הר כגיגית כמו שכפה על ישראל הם היו מקבלים אותה. אני חושב שאומות העולם טועים כאן לחשוב שהכפייה היא העניין המרכזי. לדעתי, הכפייה היא עניין שבשוליים ביחס להקדמת נעשה לנשמע.

ניתן להגיד שהחשיבות של הכפייה מתבטאת בשני מישורים. מישור אחד שמוכר לכולנו מהגמרא מופיע בדברי רב יוסף, שהיה עיוור, ואמר: “אמר רב יוסף מריש ה”א מאן דהוה אמר לי הלכה כר”י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דהא לא מיפקידנא והא עבידנא השתא דשמעיתא להא דא”ר חנינא גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אדרבה מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן” (קידושין לא.)

כאשר בנ”י עומדים בתחתית ההר, וכולם במיטבם – קל להקדים נעשה לנשמע. אך המציאות הזאת לא נמשכת לעד, ולכל אדם יש קשיים ואתגרים: “כִּי גָדוֹל יוֹם ה’ וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ” (יואל ב’, יא). ברגעים הללו הכפייה היא חשובה, מפני שהיא עוזרת לאדם לצלוח את אותם קשיים ואתגרים על הצד הטוב ביותר.

מישור שני נוגע לחיי היום יום של כולנו ולסדר היום שלנו, כישיבה. כידוע, התורה שבכתב ניתנה חתומה מ”בראשית” עד “לעיני כל ישראל” ואל לנו ח”ו להוסיף או לחסר ממנה ולו אות אחת (וידועים דברי הגמרא בעניין הזה שכל המוסיף או המחסר אות אחת כאילו החריב את העולם; זוהי משמעות נוספת של הכפייה – עלינו לקבל את התורה בשלומתה ולא להוסיף עליה).

לעומת התורה שבכתב, יש לנו את התורה שבע”פ – שבה עם ישראל מייצר קישוטים ופרחים לתורה שבכתב, ודורש בה תילי תילים של הלכות על כל תג ותג. כמובן שכאן צריכים אחריות גדולה, והתורה שבכתב מהווה מסגרת לעולם התורה שעם ישראל בנה וימשיך לבנות בעז”ה בעתיד. במישור הזה מדובר בהתמודדות יום־יומית, משום שאנחנו – יושבי בית המדרש – מחדשים חידושי תורה בכל יום ויום. אם נחזור לגמרא בשבת, הרי שזהו ההסבר לפסוק שמביא רבא, “תומת ישרים תנחם” – עמ”י מקבלים את התורה שבכתב בתמימות, ומשם ממשיכים לפתח אותה על ידי התורה שבע”פ.

(הרב ברוך גיגי. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ פנינה בת ר’ אהרן (למשפחת פריירייך) ע”ה. השיחה הועברה בסעודה שלישית בשבת פרשת יתרו תשפ”ה, סוכמה ע”י הלל כהן ונערכה ע”י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר שמות. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).