ובו תדבק

"ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך… ושננתם לבניך ודברת בם וגו'".

תורותיו ועצותיו של הבעש"ט בענייני לימוד תורה, נסדרו בספר 'בעל שם טוב' על פסוקים אלו. בפרשה הראשונה של קריאת שמע מודגש הקשר בין אהבת ה' המוחלטת לבין העיסוק בתורה בכל שעה ביום ובכל מקום. הבעש"ט ביאר על דרך משל: "יש רחמנות כמו אב על הבן: אפילו אם יש לבן כל טוב הרבה מאוד, רק שנחסר לו דבר אחד אפס קצהו – מרחם עליו אביו שלא יחסר לו כלום, וזה נקרא 'אהבה רבה'. אבל הרחמנות שיש למלך על בן כפר או על שאר העניים, הוא נקרא 'אהבת עולם' – מפני שהם חסרים כל טוב, לפיכך מרחם עליהם המלך, מה שאין כן על בנו…".

האהבה האחת היא אהבה אישית, נטולת סיבה, ובודאי מעלתה גדולה. האהבה השניה תלויה במעשים, אך יש בכך גם יתרון: "אמנם, אם הבן קורא לאביו בשמו, או אפילו הבן-כפר קורא אותו בשמו המתואר למלך כראוי לו – מעורר בו הרחמנות".

וכך אפשר לנצל את היתרון הזה: "והנה, מלבד רחמנות התמידי שיש לו ית' על עם ישראל, מחמת הצער שלו מכוח גודל אהבתם – נוסף על זה מעוררים ישראל רחמנותו ית' בקראם בתורה, ואפילו בן הכפר, רוצה לומר: אפילו מי שאינו מבין פנימיות התורה, רק קורא אותה בדחילו ורחימו…".

וההסבר פשוט: "כי כל התורה שמותיו של הקב"ה… וכמו שכשקוראים לאדם בשמו מניח כל עסקיו ופונה לזה שקורא אותו ומשיב על שאלתו מחמת שהוא קשור בשמו – כך כביכול השי"ת…" ('ליקוטים יקרים', דף ג').

אהבת ה' של הבעש"ט היתה גם היא מעבר לסיבה. מסופר שפעם נשבע לאשה אחת שיהיה לה בן, "…והיא היתה איילונית ממש לגמרי, ועל ידי שעשה זאת להטריח את קונו, שמע כרוז שאין לו חלק לעולם הבא. ושמח הצדיק שמחה גדולה ואמר: 'עתה בא לי עת ועונה לעבוד את בוראי באמת בכל לבי, (כי) אחר שאין לי בטחון של עולם הבא!' ובקבלה זאת ובעבודה כזאת אמיתית תיקן הכל". (נוצר חסד ד' כב).

(דניאל סרי-לוי. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)