רווקות מאוחרת ושמחה אמיתית בנישואין
אחת הבעיות הקשות בחברה הדתית, כמו בחברה הכללית היא בעיית הרווקות המבוגרת. מאז שנות ה-70 ישנה מגמה של עלייה בגיל הנישואים. בשנת 2001 היה הגיל הממוצע בנישואים ראשונים של גברים בישראל 27, ומאז לצערנו ממוצע גיל הנישואין עולה, ועלייה זו [בנתונים] ירידה היא [מבחינה רוחנית].
כדי לפתור בעיה יש למצוא ולאתר את שורשה הפנימי, ומתוך עקירת השורש הרע ניתן יהיה לעקור את הענפים הרעים.
מהו השורש הרוחני לעליית גיל הנישואין בדורנו?
נציע כיוון אחד: חיסרון בהבנת המושג השכיח והמצוי – שמחה.
בעקבות הפנמת התרבות המערבית, צעירים רבים סבורים [או במודע או בתת-מודע], שניתן להיות אדם שמח גם ללא הצורך להתחתן. אדרבה, הם רואים בטיפוס הרווק, בן-חורין, שאינו משועבד לשום מסגרת, ועל כן הם מקשרים בין מושג השמחה למושג הרווקות, ולא קושרים בין מושג הנישואין למושג השמחה.
האמת התורנית היא הפוכה לחלוטין:
"כל אדם שאין לו אישה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. בלא שמחה – דכתיב 'ושמחת אתה וביתך'. בלא ברכה – דכתיב 'להניח ברכה אל ביתך'. בלא טובה – דכתיב 'לא טוב היות האדם לבדו'" (מסכת יבמות דף סב).
שמחה אמיתית היא רק כאשר הפרט יוצא מחלקיות שלו, ומתחבר לדבר שלם ואחדותי, והיות שכל אדם רווק נקרא עפ"י ספר הזוהר 'פלגא דגופא' [=חצי גוף] אי אפשר להגיע לשמחה אלא ע"י אחדות והתכללות, ששיאה מגיע בנישואין – עת החתן והכלה נהפכים לכלל ולבשר אחד.
ודאי, שישנם רווקים המשתדלים לחפש את השלמתם, אך ישנם גם רווקים רבים שפשוט 'לא בא להם' להתחתן עדיין. אותם רווקים שאינם רוצים להתחתן עדיין עליהם לשנן לזכור ולהפנים, שמושג השמחה הולך בד בבד עם מושג השלמות, וזו מושגת רק בנישואין, ומתוך כך יזכו להדליק מחדש בליבם את הרצון הבסיסי להתחתן, ולמצוא את השמחה האמיתית בחייהם.
(נשלח ע"י אהרון שטראוס)