שאלת בני מערבא–מצא או מוצא
איתא בגמרא יבמות (דף סג:) "במערבא כי נסיב איניש איתתא אמרי ליה "מצא" או "מוצא", "מצא" דכתיב "מצא אשה מצא טוב", "מוצא" דכתיב "ומוצא אני מר ממות את האשה".
והשאלה היא, מה פשר הדבר שהיו שואלים אותו "מצא" או "מוצא", וכי חתן זה היה מוכן להתחתן עם אשה שהיא מר ממות? ועוד, הא אמרו במסכת כתובות (דף יז.) כיצד מרקדין לפני הכלה. בית הלל אומרים: "כלה נאה וחסודה". ואם כן, כנראה שהיא חסודה בשבילו, ואם כן מה מקום לשאלת אנשי מערבא? ועוד, אפילו נגיד שהיו שואלים אותו באמת אם אשתו היא טובה או מר ממות,, לכאורה שאלה זו היו צריכים לשאול אותו משעה שהתארס ולא עכשיו ביום חתונתו?
אלא נראה לבאר, שאנשי מערבא לא היתה כוונתם לשאול אותו אם בחר אשה טובה או לא, אלא כוונתם היתה לתת לו עצה טובה כדי שנישואיו יעלו יפה לאורך ימים ושנים, כי שני הסתכלויות יש כלפי חסרונות אשתו: א) שכל חיסרון שימצא באשתו יחשוב אותו האדם כאילו כבר עבר ובטל מן העולם ולא ירכז התבוננותו כלפי החסרונות. ב) שכל התבוננות שלו ירכז כלפי חסרונות אשתו, ועיקר עבודתו תהיה לחפש את החסרונות.
וזו היתה שאלת בני מערבא לחתן, איך יהיה הסתכלותך כלפי אשתך החדשה, בגדר של "מצא", שכל חסרון שתמצא בה תחשוב אותו כאילו כבר היה ועבר ובטל מן העולם ולא כדאי להתרכז על זה, ואז תמצא בזווגך "מצא אשה – מצא טוב", שהזווג שלך יעלה לך יפה, או דלמא כל מגמתך ועיקר התבוננותך יהיה כלפי החסרונות של אשתך, ותמיד תחזר אחר החיסרון, וכל עבודתך בנישואין שלך יהיה בגדר של "מוצא" – שתשתדל למצוא כל חיסרון, ואז תמצא "ומוצא אני – מר ממות את האשה", ואז הנישואין שלך יהיה ח"ו "מר ממות", כי חייך לא יהיו חיים ערבים, כי על כל דבר ודבר תמצא תואנה לעשות מחלוקת ומריבה. וזו היתה שאלת בני מערבא לחתן "מצא" או "מוצא".
(נשלח ע"י אברהם נגר)