תורה אנושית
אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב. (כ"ח, סט)
בפרשתנו מתוארת כריתת ברית בין ה' לבין ישראל – ברית ערבות מואב – הנוספת על ברית אחרת שנכרתה ארבעים שנה קודם לכן – ברית סיני. ישנם מספר הבדלים בין הבריתות האלו, אך המרכזי שבהם הוא התודעה: הברית הראשונה מגיעה בתחילת מערכת היחסים של עמ"י עם הקב"ה, מתוך תמימות, כמו זוג צעיר; אין הרבה מחשבה על ההשלכות לעתיד, ועם ישראל מכריז באופן רגשי: "נעשה ונשמע". לברית ערבות מואב, לעומת זאת, עם ישראל מגיע עם הרבה יותר בגרות. הוא כבר עבר במדבר תלאות רבות, מחטא העגל דרך חטא המרגלים, עדת קרח ועד לנקודה הנוכחית. המבט הבוגר מתבטא באמירת העם: "הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַׄד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (כ"ט, כח).
בברית סיני עם ישראל מקבל עליו הכל – גם נסתרות וגם נגלות. העם נמצא בתחילת הדרך, במעמד הנשגב של קבלת התורה, והוא חושב לעצמו – בתמימות – שאין סיכוי שמישהו יעבור עבירה בסתר; הרי כולם קבלו את התורה ביחד – איך ניתן להעלות על הדעת לעבור עבירה?
לעומת זאת, כאשר עם ישראל נמצא בערבות מואב, הוא כבר יודע מהמורות ותהפוכות. הוא כבר חטא כמה פעמים ואיבד את התמימות של תחילת הדרך. לכן, עכשיו העם כורת ברית בלי הנסתרות – כי מבחינה רציונלית, איך אפשר לקחת אחריות על מה שבני אדם עושים בסתר? מהבחינה הזאת העם מחליט שאע"פ שהוא לא יכול לקבל אחריות על החטאים שנעשים בסתר, הוא יכול לקלל את המעשים: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה… וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כׇל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן… אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן." (שם טו, כד) וכבר עמדו חכמינו ז"ל על כך שכל ה"ארורים" המוזכרים הם על דברים שנעשים בסתר.
בגמרא בברכות מסופר שכאשר רבן יוחנן בן זכה חלה ונטה למות, באו תלמידיו וביקרו אותו, ובקשו ממנו שיברך אותם:
אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא. (ברכות כח:)
כל זה בא לומר שכאשר אדם עובר עבירה בסתר זה כנראה מעיד על משהו רקוב מבפנים. אולי, אפילו, שעבודת ה' שלו היא רק מן השפה ולחוץ, ולא מונחלת בו באופן פנימי ועמוק.
הפער בין הבריתות הוא בעצם הפער בין אידיאל למציאות: בהתחלה העם חושב שברור שאף אחד לא יחשוב לעבור עבירות, אבל לבסוף הוא מבין שהתורה מציאותית. רעיון זה עולה באגדתא מפורסמת במסכת שבת, שבה המלאכים מתלוננים שלא יתכן שהתורה תנתן לבני אדם:
"אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה… אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים? שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? (שבת פח:-פט.)
התורה הניתנת לעם ישראל היא ריאליסטית, עם "רגליים בקרקע", ועל זה הם כורתים ברית חדשה. במדבר עם ישראל עבר ארבעים שנה שבהן הוא אכל מָן ושתה מבאר – כמעט כמו משה שארבעים יום הוא לא אכל: "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי". דומה שכדי לקנות תורה יש להתנתק, ולא לאכול ולשתות – "לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" (מכילתא בשלח ט"ז, ד). המעבר מן ברית סיני לברית ערבות מואב, מהמדבר שאוכלים בו מן לא"י שבה מגדלים יבולים וניזונים מחקלאות, ממחישה את התהליך שעם ישראל עובר: מתורה שמימית ואידילית, לתורה אנושית ופרקטית.
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת כי תבוא תשפ"ה ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר דברים. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).