שמחה בעבודת ה'
תחת אשר לא עבדת
הרמב"ם לומד יסוד גדול בעבודת ה' דווקא מתוך הקללות בפרשת השבוע שלנו, בדרשה כמעט חסידית:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. (רמב"ם הלכות שופר פ"ח הט"ו)
בפשטי המקראות, הפסוק עליו מוסבים דברי הרמב"ם הללו עוסק בעם ישראל, שגם לאחר שהגיע לארץ ישראל ולאחר שהקב"ה סיפק לו שמחה וכל טוב, הוא עדיין לא עובד אותו. דברי הרמב"ם כאן הם חידוש גדול בהבנת הפסוקים, וכנראה שהרמב"ם ראה חשיבות גדולה ביסוד זה של עבודת ה'. החידוש שבדברי הרמב"ם מצריך עיון לא רק מצד פשטי המקראות, אלא גם מצד הסברה והרעיון. הקללות המתוארות בפרשתנו קשות ואיומות, וההבנה שעונשים כה חמורים מגיעים לבני ישראל על כך שהם לא היו בשמחה מצריכה עיון. אם מבינים את הפסוק כפשוטו, כוונתו לומר שבני ישראל כלל לא עבדו את ה', למרות שהוא סיפק להם כל טוב. על עזיבת דרך ה' אכן מגיעים עונשים כאלו. אך על פי הבנתו של הרמב"ם, בני ישראל החסירו מהמצווה את עשייתה בשמחה. דהיינו, הם קיימו את המצוות, אך לא בשמחה. מדוע שעל עבירה כזו יהיה עונש חמור כל כך?
כנראה שצריך לעמוד טוב יותר על יסוד השמחה בעבודת ה' ולהבין מה עניינו וכיצד ייתכן שחסרונו גורר עונשים חמורים כל כך.
זה שירה
ראשית, צריך להדגיש כי השמחה עליה אנו מדברים אינה השמחה עליה נאמר: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". אין אנו עוסקים בחיוב התמידי להיות בשמחה, שהוא חלק מהביטוי של ביטחון האדם בה'. אנחנו עוסקים כאן בשמחה בה חייב אדם להיות כאשר הוא מקיים מצווה, השמחה במצווה.
בשורש א של ספר המצוות מחדש הרמב"ם שמצוות שחכמים למדו מדברי התורה באמצעות י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן אינן נכללות במניין תרי"ג, על אף שהן מן התורה. במהלך הדיון שם מסביר הרמב"ן שאמירת ההלל יכולה להיות כלולה בחיוב דאורייתא, על אף שההלל נכתב על ידי דוד המלך הרבה לאחר מתן תורה, שהרי ההלל כלול במצוות השמחה:
והנראה מדבריהם שהוא מן התורה כמו שפירשתי ויהיה הל"מ [הלכה למשה מסיני] או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן. (השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א, ד"ה והפליאה)
הרמב"ן מדבר על חיוב מן התורה לשמוח בשעת עשיית מצווה במצוות הקרבת הקרבנות. לדידו, תקיעת החצוצרות מסמלת את השמחה בקרבן, ומכיוון שעיקר שירה בפה – עיקר המצווה הוא לשיר על הקרבן בפה (ולא לנגן בכלי) – אזי אמירת ההלל היא קיום של השמחה הזו שהיא מצווה מדאורייתא. דברי הרמב"ן מבוססים על הגמרא במסכת ערכין, שמתחקה אחר המקור לכך שיש חיוב שירה על הקרבנות. אחד המקורות, אותו מציע רב מתנה בגמרא בערכין והוא כנראה מהווה גם את המקור לפירוש הרמב"ם שראינו לעיל, הוא הפסוק שלנו:
רב מתנה אמר, מהכא: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה. ואימא: דברי תורה, דכתיב: פקודי ה' ישרים משמחי לב! משמחי לב איקרי טוב לא איקרי. ואימא: בכורים, דכתיב: ושמחת בכל הטוב! טוב איקרי, טוב לבב לא איקרי. (ערכין יא ע"א)
העבודה שבשמחה ובטוב לבב לובשת צורה וקורמת עור וגידים ומתפרשת כעבודת השירה המלווה את הקרבן. נדמה שעיון במקור הדין יכול לשפוך אור גם על המשמעות שלו. הגמרא מדגישה שאין די בשמחה בלבד אלא נדרשת שמחה המגיעה יחד עם טוב לבב, דהיינו שמחה שמיישבת משהו בליבו של האדם. פעולה זו, מסבירה הגמרא, היא חלק מסגולותיה של השירה, לעומת התורה והביכורים שאכן מסוגלים לשמח אך לא לחדור אל הלב פנימה. אנחנו לומדים מכאן שתכלית השמחה במצווה היא להצליח לפתוח את הלב בשעת עשיית המצווה. כאשר מתייחסים לקרבנות הדברים פשוטים וברורים – עיקרו של הקרבן הוא העבודה שבלב, ועל כן ברור ופשוט שיש צורך בפתיחת הלב באמצעות שירה של שמחה בעשיית הקרבן.
יסוד דומה עולה גם מדברי הגמרא במסכת ברכות:
תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה. (ברכות לא ע"א)
העמידה לתפילה דורשת התכווננות של האדם לקראת עמידתו לפני ה'. תכונת הנפש הנכונה להגיע איתה לתפילה היא השמחה. לא סתם שמחה, אלא שמחה של מצוה. בה"ג [בעל הלכות גדולות][1] מסביר שהברייתא למדה את דבריה מהדברים שאומר אלישע הנביא כאשר המלך יהושפט מבקש ממנו לקבל נבואה: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב ג, טו)
יש בנגינה ממד של יישוב הדעת והנפש, שמכניס את האדם לאווירה הראויה לעבודת ה'. אך מדוע אנו מוצאים זאת דווקא בשמחה של מצווה, ולא בכל שמחה שהיא?
על כך ניתן לענות בעקבות התבוננות קצרה בגמרא נוספת העוסקת בשמחה, שנראה שעליה ייסד הבה"ג את דבריו. הגמרא בשבת מציינת ששלמה המלך בספר קהלת סותר את עצמו פעמים רבות, כאשר אחת הסתירות מתייחסת למקומה וטיבה של השמחה:
ומאי דבריו סותרין זה את זה? – כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לשחוק אמרתי מהולל. כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זה עשה. לא קשיא… ולשחוק אמרתי מהולל – זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא. ושבחתי אני את השמחה – שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה – זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. (שבת ל ע"ב)
למרות שהפסוק של אלישע לא דיבר דווקא על ניגון של מצווה, הגמרא מבינה שהשראת שכינה באה דווקא מכוחה של שמחת מצווה.
אם כן למדנו, עד כה, שתכליתה של השמחה בשעת עשיית המצווה היא השראת השכינה, כתפקידה של השירה בשעת הקרבת הקרבנות. למדנו גם ששמחה זו בכוחה להשרות שכינה ובכך להכין את האדם הן לתפילה והן לנבואה.
לעשות האמת מפני שהיא אמת
אם אכן תפקידה של השמחה בעת עשיית המצווה הוא השראת השכינה, אפשר להבין מדוע העונשים החמורים המופיעים בפרשתנו מגיעים בחסרונה – מטרת קיום המצוות של עם ישראל בארץ ישראל היא להשרות את השכינה, וכאשר לא עושים זאת אכן יש בעיה מהותית בעשיית המצווה. אך עדיין נראה שאנחנו עוסקים במושגים מופשטים מאוד, ועלינו לברר הן מהי השראת השכינה והן כיצד היא פועלת כאשר אנו שמחים בשמחה של מצווה.
המגיד משנה על דברי הרמב"ם בסוף הלכות שופר מסביר את מהותה של השמחה הנדרשת בעשיית המצווה:
ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימים אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. (מגיד משנה שופר פ"ח הט"ו)
השמחה מדגישה, מגלה ומעידה שהאדם עושה את המצווה מתוך בחירה חופשית מלאה ומתוך הבנה כי הוא אכן מקיים את האמת. לא זו בלבד שהוא מקיים את האמת, אלא זו האמת האמיתית ביותר, שאין דבר יותר חשוב ומשמח ממנה בעולם. הפלא יועץ מדגיש זאת כאשר הוא מדבר על מידת השמחה, בכך שהוא משווה את השמחה בעת עשיית מצוות לשמחה בענייני העולם הזה:
והחי יתן אל לבו כמה שמחה היה שמח אם היה מוצא שלל רב והכל כאין נגד החיים וכמה שמחה היה שמח אם היה ניצול ממות לחיים כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו וכל חיי העה"ז [העולם הזה] הבל המה נגד חיי העה"ב [העולם הבא] שהרי אמרו יפה שעה א' [אחת] של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז וכל חיי העוה"ב כלא חשיבי נגד עשיית רצון הבורא שהרי אמרו יפה שעה א' של תורה ומעשים טובים בעה"ז מכל חיי העוה"ב ואם אדם שמח במוצאו שלל רב עאכ"ו [על אחת כמה וכמה] שמחה כפולה ומכופלת צריך שישמח על התורה ועל העבודה ועל קיום מצות ה'. (פלא יועץ, שמחה)
ככל שהדבר שהאדם משיג בחיי העולם הזה גדול ומשמעותי יותר, כך השמחה בו גדולה יותר. באופן דומה, השמחה בעשיית המצווה מדגישה את גודלה וחשיבותה של המצווה. היא ביטוי מעשי של הפסוק "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהלים קיט, עב), ולכן כאשר אנו עוסקים במצוות אנו שמחים כמוצאי שלל רב.
התחושה של האדם שהוא מקיים את האמת היותר אמיתית בעולם והשמחה בכך שהוא מבצע את תפקידו יכולות להסביר מדוע קיום מצווה בשמחה גורם ליותר השראת שכינה.
נעמיק במושג השראת השכינה. הקב"ה, כאשר הוא מצווה על בניית המשכן, משתמש בלשון השראת שכינה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). הקב"ה מלֹא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה, ולכן 'השראת שכינה' אינה הימצאות פיזית, כמובן, של הקב"ה, אלא גילויים של נוכחותו בעולם. המשכן מבטא את נוכחות השכינה בעולם ובכך הוא משרה את השכינה בעולם. אין כאן יצירה של שכינה אלא גילוי שלה. 'שכינה' פירושה שהמציאות האלוקית שוכנת בעולם, וניתן לראות אותה ולהבחין בה. אם כך תופסים את מושג השכינה, ברור כיצד השמחה משרה אותה. כאשר אדם שמח בעת עשיית המצווה הוא מגלה לעולם שבעיניו הוא מקיים אמת יקרה וחשובה שהוא שמח בה ומכיר בנכונותה, ובכך הוא מוסיף גילוי של שכינה בעולם. הוא משכין את הקב"ה הן בליבו ובן בלב הסובבים אותו.
הדברים מקבלים נופך נוסף כאשר עומדים על נקודה נוספת שהאיר רבי אליעזר פאפו בפלא יועץ:
ועוד החי יתן אל לבו מה יקר וגדולה נעשה לאיש אשר המלך חפץ בו והקים מעפר דל ורצה בו שישרת לפניו ישמח לבו ויגל כבודו וכל העם מקצה יאשרוהו ויאמרו אשריו ואשרי חלקו שזכה לכבוד גדול כזה וסוף סוף המלך הוא ב"ו [בשר ודם] כמותו היום כאן ומחר בקבר עאכ"ו [על אחת כמה וכמה] צריך שישמח איש אשר מלך העולם אשר אין מספר לגדודיו מלאכים ושרפים עומדים ממעל לו ולגדולתו אין חקר ואין תכלית ובחר ורצה בנו לעמוד לשרת לפניו ולברך בשמו ולדבר אליו פנים אל פנים בכל עת מה שלא נתן רשות למלאכי השרת ומשתעשע בנו ויש לו נ"ר [נחת רוח] גדול במעשינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ובונה בשמים עליותיו אף שאינו צריך לנו רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כדי ליתן להם שכר טוב בעמלם ויאמר נא ישראל מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו' כבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו אי אפשר שלא לשמוח וכבר כתבו גורי האר"י שבאומרו ברוך אלקינ"ו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וכו' וכן באומרו עלינו לשבח לאדון הכל שלא עשנו כגויי הארצות וכו' ישמח ישראל שמחה רבה כמי שהוא עומד לישרף והצילוהו מן השרפה ועשאוהו מלך כי אין שריפה כשריפת הנפש ואין מלכות כהיות עבד מלך גדול ונורא משרת לפניו. (פלא יועץ, שמחה)
גם בשמחה בקדושה המיוחדת שיש בעם ישראל ובכך שהקב"ה בחר בנו וזיכה אותנו להיות משרתיו יש ביטוי לגילוי שכינה והנכחה שלה בצורה בהירה ותקיפה יותר בעולם.
דבקות
נדמה שיש פן נוסף בשמחה, מלבד הגילוי הפיזי העוצמתי של נוכחות השכינה ואמיתות התורה והמצוות. על פן זה עומד האדמו"ר מסוכטשוב בהקדמתו לספרו הלמדני אגלי טל, כאשר הוא מתמודד עם טענה חזקה מאוד מצד המתנגדים. כאשר אדם עוסק במצווה ושמח במצווה, לכאורה אפשר לומר, שיש כאן פגם בעשיית המצווה, שהרי אפשר שהוא עושה את המצווה בשביל השמחה ובכך יש פגיעה ב'לשמה' של עשיית המצווה. כנגד כך טוען האדמו"ר בתוקף שאדרבה, עשיית המצווה בשמחה דווקא היא מעידה על עשייתה בצורה מושלמת יותר:
ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תוה"ק [תורתנו הקדושה] ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כ"כ [כל כך] לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה. (הקדמה לאגלי טל, ד"ה ומדי דברי)
בכוחה של השמחה להדביק את האדם במה שהוא עושה, בבחינת 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות'. כאשר אדם שמח במצווה לבו נדבק יותר במצוות, דברי התורה נבלעים בדמו, ויש לו יותר ויותר חשק ורצון לעשות עוד טוב ולפעול עוד בעבודת ה'. על כן בכוחה של השמחה לא רק להשרות את השכינה בעולם, אלא גם לגרום לאדם להתחבר בצורה עמוקה יותר למצווה ולמשמעותה ובכך לזכות להתקדש יותר בעשייתה.
למעשה
נדמה שגם בתוך פרשת הקללות אנחנו יכולים למצוא אור גדול בנקודה המשמעותית הזו שמלמדת אותנו התורה. התורה קוראת לנו לשמוח במצוות, לשמוח בהיותנו עבדי ה' ובזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להשרות את שכינתו בעולם. לשמוח בכך שאנו זוכים להשתלם ולהתקדש בעשיית המצוות, ובעזרת ה' על ידי כך נזכה להוסיף השראת שכינה, להימנע מן הקללות ולהוסיף ולהידבק בטוב.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] ספר הלכות גדולות סימן א הלכות ברכות פרק חמישי.