ברכה שהיא ציווי

“ויברך א-להים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ.” (בראשית ט/א)

“ויברך… את נח… ויאמר להם…”, הלשון המורכבת בפסוק זה מעוררת את השאלה האם לפנינו, בפסוק זה, ובכלל הפרשיה (פסוקים א-ז) ברכה או אמירה-ציווי? קשה מצד אחד לומר שבפסוק “ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו” (שם פס’ ב’) מצוי ציווי. ומנגד “אך בשר בנפשו דמו לא תאכל” (שם ד’) הוא ללא ספק ציווי. בבעיה זו התלבטו המפרשים וניסו להציע איזונים שונים בין חלקי הברכה והציווי. נראה לנו להציע שיש כאן ברכה הנהיית לציווי. הקב”ה מברך את נח ובניו וערכי הברכה ומהותה נהיים לציווי לאדם.

קריאת הפסוקים לפי הבנה זו מעלה תובנות מעניינות. נקודה אחת ברורה ובולטת היא חומרת עניין שפיכות דמים ורצח. שפיכות דמים היא אחת משלשת המצוות שנאמר בהם ייהרג ואל יעבור. התורה מלמדת ששפיכת דם האדם מטמאה את הארץ ולמעשה גורמת לגלות. (במדבר לה/לג-לד ועיין בדברי הנצי”ב שם לפסוק לד). לאחר המבול מברך הקב”ה את האדם שלא ישפוך את דם חברו, הרי שכל מעשה שפיכת דם הוא סימן של רשעה חריפה ובגידה ברצון הקב”ה. עניין נוסף נוגע בהיתר אכילת בשר. התורה מלמדת “כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל” (שם פס’ ג’). המפרשים מבינים שכפי שהותר לאדם הראשון ליהנות מכלל הצמחייה ולאכלה כך הותר לנח לאכל גם בשר בעלי חיים מלבד האדם. יש מהם המבינים שזו התפשרות של הקב”ה עם חולשות האדם וצרכיו. אך לפי הבנתנו בפסוקים, יש כאן ביסוד הדברים ברכה שממנה נובעים ציווים, הרי שכאן האדם מתברך ביכולת ובנטייה לאכל בשר. ולכן אין לראות באכילת בשר דבר של בדיעבד אלא דבר שנהייה מכאן ולהבא ביסוד מהות האדם כפי שברכו ה’. לפי הבנה זו ניתן להבין בצורה טובה יותר מדוע בחלק גדול מהקורבנות מצווה הקב”ה על אכילת האדם (אם על ידי הכהנים ואם על ידי הבעלים) ואין הוא מסתפק בשריפת הבשר על המזבח כפי שנעשה בעולות. שבת שלום.