הרקע הנבואי למגילת אסתר

הדפסה

"זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר…" (דב' ל"ב,ז).

יסוד מרכזי בתנ"ך הוא פרשנות נבואית של ההסטוריה כמסר של הקב"ה לאדם. לפיכך שומה עלינו לחפש מסר זה בלימוד ספר בתנ"ך העוסק בארועים הסטוריים. מגילת אסתר מהווה דוגמא קלאסית לעקרון זה. אין ספק שהמטרה העיקרית של המגילה היא להראות את יד ה' בארועים המובילים לגאולת עם ישראל מגזרת המן. אך הסגנון והשפה היחודיים של המגילה דורשים הסבר. באיזה אופן הם תורמים למסר זה, והאם הם רומזים למסר מורכב יותר? כדי להשיב על שאלות אלו, עלינו לבחון תחילה ספרי נבואה אחרים העוסקים באותו פרק זמן: ספר עזרא וספר ירמיהו ביחס אליו, ונבואות חגי וזכריה.

"ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה העיר ה' את רוח כרש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר: כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלקי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה" (עזרא א', א-ב).

כבר בימי כורש, יכלו היהודים לשוב לארץ ולעסוק בבניין המקדש. מפסוק זה עולה שהכרזה זו מהווה קיום של נבואת ירמיהו. מהי אותה נבואה?

"כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם והקמתי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה… וקראתם אתי והלכתם והתפללתם אלי ושמעתי אליכם ובקשתם אתי ומצאתם כי תדרשני בכל לבבכם ונמצאתי לכם נאם ה' והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם". (ירמיה כ"ט, י-יד).

הבטחת השיבה בסוף שבעים השנה אינה בלתי מותנית. היא תלויה בתשובה של עם ישראל ובכמיהה ותפילה לקב"ה. לו היו ישראל נענים לדרישה זו, היו נגאלים מיד בסוף שבעים שנות מלכות בבל, עם הכרזת כורש. אך למעשה, עם ישראל לא עמד בציפיה הנבואית, כדברי ריה"ל בספר הכוזרי: "כי העניין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו ורובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם." (מאמר שני, כ"ד).

בימי כורש הצליחו שבי הגולה רק לבנות מזבח (עזרא ג', יג). לא עלה בידם לבנות מקדש עד ימי דריווש, כ-18 שנה לאחר מכן (עזרא ד', א-ו). מלכות אחשוורוש וארועי מגילת אסתר היו או לפני דריווש (כשיטה הרווחת בחז"ל) או מיד לאחריו (כדעת מיעוט בחז"ל וכדעת רוב ההסטוריונים), אך בוודאי לאחר הכרזת כורש. וזאת, על רקע ההזדמנות ההסטורית המוחמצת לשוב לארץ ולבנות את המקדש. איך נסביר את העובדה שהמגילה אינה מזכירה כלום מרקע הסטורי-נבואי חשוב כל כך? מה מלמדת אותנו המגילה ב'הסתירה' עובדות אלו?

שאלה נוספת היא, מדוע אין שום נימוק במגילה לגזירת השמד של המן? בדרך כלל בספרי התנ"ך ישנו הסבר לפורענויות המתרחשות לעם ישראל, והשתיקה הרועמת של המגילה בעניין פרט חיוני זה טעונה פירוש. חז"ל ראו בפסוק "וכלים מכלים שונים"(מגילת אסתר א',ז), רמז לכלי המקדש (הבסיס למנהגנו לקרא פסוק זה במנגינת איכה). בכך רמזו חז"ל לקשר בין אי העליה לארץ ולמקדש לבין גזירת הכליה. רמז נוסף של חז"ל לעניין זה מופיע בגמרא (מגילה יב.): "'בהראותו את עושר כבוד מלכותו` – א"ר יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה…".

ניתן לראות בפשט את הבסיס לתפיסה זו של חז"ל. חצר המלך אחשוורוש מתוארת בלשונות המזכירות לשונות המופיעות לגבי המקדש: למשל, מוזכרת חצר חיצונה וחצר פנימית (ה',א; ו',ד ועוד; יחזקאל מ', יח-יט ועוד). וכן הפסוק, "כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית", מזכיר את איסור הכניסה לקדש הקדשים (פורים/כפורים).

כמו כן לשונות: "יקר ותפארת" – במקביל ל"לכבוד ולתפארת" לגבי הכה"ג (עיין שם בגמרא מגילה יב.); 'תכלת בוץ וארגמן' (א',ו) במקביל למשכן; שבעת ימי המשתה שבראשית המגילה (א',ה) במקביל לשבעת ימי המילואים ולשבעת ימי המשתה לאחר חנוכת מקדש שלמה (מל"א ח',סה).

במגילה, העיר שושן מכונה 'שושן הבירה', ביטוי המזכיר מיד את ירושלים הבירה ואת המקדש, שכן המקום היחיד בתנ"ך שהמלה 'בירה' מוזכרת, מלבד במגילה לגבי שושן, הוא בדברי הימים א' (כ"ט,א; כ"ט,יט) לגבי בניין המקדש.

היהודים בפרס החליפו את ירושלים הבירה בשושן הבירה, את הקב"ה באחשוורוש, ואת חצרות בית ה' בחצרות המלך (ונהפוך הוא). לפי דברים אלה, מובנת ההתלבטות של חז"ל האם לשונות `המלך' במגילה הם קודש או חול.

גם לשבעים השנים המוזכרות בירמיהו יש רמז במגילה. גזירת השמד המקורית של המן ניתנה בי"ג ניסן (ג',יב). ימים ספורים לאחר מכן נתלה המן ואסתר בקשה מהמלך לבטל את הגזירה (ח', ג-ו). אחשוורוש הסכים, אולם האגרות עצמם לא נשלחו עד לכ"ג סיון, כעבור למעלה מחודשיים! מדוע העיכוב?

אם נבחן את שני התאריכים הללו, נמצא שהזמן ביניהם הוא שבעים יום בדיוק. [1]במשך שבעים ימים אלו, סבלו כל היהודים באמפריה הפרסית מפחד ההשמדה הקרבה. נראה שזהו רמז לשבעים השנים של ירמיהו[2]. נראה שחז"ל רמזו לעניין זה כשהסבירו את הסיבה למסיבה של אחשוורוש בשנת שלש למלכו, כחגיגה למלאת שבעים שנה לנבואת ירמיהו, ובית המקדש עדיין לא נבנה.

יתכן, שדברי המן "ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם" (ג',ח), הם בעלי משמעות כפולה, ויכולים להיקרא גם כהאשמה של הקב"ה כלפי עם ישראל.

מדוע לא נאמרו דברים אלו בחז"ל בצורה מפורשת? כנראה מאותה סיבה שלא נאמרו מפורשות גם במגילה. המגילה כתובה בצורת סאטירה, המגילה היא מסכה. כחה של סאטירה הוא בכך שהיא רומזת לדברים אך אינה אומרת במפורש את המסרים שלה.

רעיון דומה מצאנו במסכת מגילה:

"'ויסר המלך את טבעתו' – אמר רבי אבא בר כהנא גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב". (י"ד.)

הגישה הישירה בה נקטו שאר ספרי התנ"ך לא הועילה, ולכן נוצר הצורך להשתמש בשיטה אחרת, שיטת הסאטירה, רמיזת דברים באופן נסתר על מנת לחזק את המסר המתבקש. גם בהלכה מסר זה נרמז – דין פורים דמוקפים המחליף את שושן בירושלים.

לאור דברינו מתבקש קשר מהותי יותר בין קביעת פורים כחג לדורות ומנהגיו השונים, לבין הצורך לדרוש את ירושלים ואת בנין המקדש. עיון בנבואות זכריה פרקים ז'-ח', בהשוואה לסוף המגילה יכול להצביע על כיוון אפשרי.

התייחסותם של יהודי הגולה לבניין המקדש בימי דריווש משתקפת משאלתם, האם להמשיך לצום בתשעה באב. (זכריה ז', א-ג). תשובת הנביא כוללת תוכחה שרצון ה' אינו בצומות אלא במצוות צדקה ומשפט. "משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום וגר אל תעשוקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" (שם, ח'). אם יקפיד עם ישראל במצוות אלו יזכו לחזרת השכינה (ח', א-ג). לפני תשובת הנביא לשאלת הצום על חורבן ירושלים, הוא שוב מזכיר את אותו המסר – "אלה הדברים אשר תעשו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם…" (ח', טז). למסקנה מבטיח הנביא שאם יקפידו על מצוות אלו – אהבת אמת ושלום – ימי הצומות על ירושלים יהפכו לימי ששון ושמחה.

"כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (ח',יט).

זכריה מתאר את הדרך האמיתית של בנין ירושלים, המבוססת על בנין הרוחני-חברתי. דבריו רמוזים בסוף המגילה בנוגע לקביעת פורים כחג דרבנן לדורות. לאחר כתיבת הספרים הראשונים: "לקים עליהם להיות עושים (את ימי הפורים)… ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (ט', כ-כג) היה צורך לשלוח מכתב נוםף המסביר את מטרת התקנה!

"וישלח ספרים אל כל היהודים… דברי שלום ואמת – לקים את ימי הפורים האלו… וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם" (ט', ל-לא).

מטרת ההסבר הנוסף ששולח מרדכי לעם ישראל היא להדגיש את המסר המרכזי של נבואת זכריה על הדרך לבנות מחדש את ירושלים – לעסוק בדברי שלום ואמת! חגיגת פורים לדורות היא רמז להפיכת ימי הצומות על ירושלים לימי שמחה לעתיד לבוא כאשר יקפידו בני ישראל על נבואת זכריה של דברי שלום ואמת. מנהגי פורים של משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים באים להדגיש מסר זה. מכאן ולהבא היהודים יזכרו את ירושלים בשני דרכים. בתפילה ובזעקה בימי הצומות, ובקיום המצוות של שלום ואמת ה"בונים" את ירושלים בשמחת ימי הפורים. יתכן שמסר זה של פורים נשכח במרוצת הדורות. בתקופת שיבת ציון של ימינו חייבים אנו להחיותה.

(הרב מנחם ליבטאג. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] הסבר זה שמעתי מהרב יעקב מדן בשיעורו בישיבה לפני מספר שנים.

[2] המושג של 'יום לשנה יום לשנה' מצוי לגבי חטא המרגלים וגלות במדבר ארבעים שנה (במדבר יד,לד) במאסם בארץ חמדה, וכן ביחזקאל פרק ד' (עיי"ש).