משה איש הא-לוהים

הדפסה

א. איך השיג משה את נבואתו?

פרשתנו חותמת את התורה לאחר פטירתו של משה. משה רבינו מזוהה כל כך עם התורה, עד כדי כך שהיא אף נקראת על שמו: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג', כ"ב). משה רבינו הוא דמות מופת בעם ישראל, ולנבואתו יש הבדל ומשמעות מיוחדת על פני שאר נבואות הנביאים (כפי שהארכנו בעבר שיעור לפרשת בהעלותך).

בשיעור לפרשתנו ננסה להעמיק קצת בדמותו המיוחדת של משה רבינו, בעקבות פירושיו הקצרים של רבינו האור החיים הקדוש. פירושים אילו יצביעו על מעט מהתכונות המיוחדות שזיכו את משה להיקרא בפי כל 'רבינו', ולהיות רבם ומנהיגם של כל ישראל.

הפרשה מסתיימת בפסוקים המתארים את גדלותו של משה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל  אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (ל"ד, י'-י"ב)

מלבד התיאור על מעשיו של משה, רבינו אור החיים הקדוש לומד מכאן גם על מקור נבואתו וקרבתו המיוחדת של משה לקדוש ברוך הוא: "ואומרו בישראל רמז שכל השגת נבואתו היתה באמצעות ישראל וצא ולמד מהשנים שהיו ישראל נזופים לא נדבר עמו ה' " (אור החיים שם)

רבינו לומד זאת מהמילה "בישראל" המיותר, לכאורה[1]. הדברים מפעימים ביותר! לכאורה משה נתגדל כנביא כאשר הוא היה רחוק לחלוטין מבני ישראל, כילד בארמונו של פרעה ולאחר מכן כפליט במדין – והנה מסתבר "שכל השגת נבואתו היתה באמצעות ישראל"!

ננסה להציע כמה הבנות בדברי רבינו, מדוע וכיצד דווקא ישראל היו האמצעי להשגת נבואתו המיוחדת של משה רבינו.

ב. וירא בסבלותם

אכן משה רבינו גדל בבית פרעה, אך תחילת נבואתו נגרמה ונתגלגלה על ידי דאגתו לעם ישראל. דברי המדרש על הדרך בה הגיע משה לסנה מפורסמים: "ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקדוש ברוך הוא יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה" (שמות רבה ב', ב')

המדרש מתאר את מידת הרחמים של משה רבינו והדאגה שלו כלפי הצאן שהוא רועה, אך בעצם מידה זו נתגלתה עוד קודם כאשר משה רבינו יוצא אל אחיו "…וירא בסבלותם" (שמות י"ב, א'). משה רבינו חש רחמים כלפי עם ישראל ולא מסתפק בתחושת הרחמים (כמו בסיפור הגדי הנ"ל), אלא גם פועל בעקבותיה תוך סיכון ממשי של חייו, והורג את האיש המצרי מכה העבריים. את המדרש אפשר לראות כמרמז על הריגת המצרי, אך בעיקר על המידה המיוחדת של משה רבינו, לראות את צרתו של כל אחד ולפעול להצילו ולהוציאו ממנה – גם על חשבון כבודו ומעמדו. היכולת לבטל את מעמדך וכבודך בשביל אחרים היא יכולת בסיסית ביותר של מנהיג (רוב המנהיגים שכשלו נפלו סביב סוגיית הכבוד העצמי אל מול צורכי ה' והעם).

אם כנים הדברים, ניתן לומר שאכן הדאגה לעם ישראל היא זו שגרמה להתגלות המיוחדת בסנה, לבחירת משה וממילא לנבואתו המיוחדת.

אך פירוש זה אינו מתיישב על הלב, שכן להבנה זו לא ישראל גרמו לנבואתו של משה – אלא תכונתו המיוחדת של משה גרמה לכך וישראל היו רק האמצעי בו השתמש משה בשביל לבטא את תכונותיו המיוחדות.

ג. ישראל מרכבה לשכינה

ביום הכיפורים פתחנו את תפילת 'כל נדרי' על פי פסקו של השולחן ערוך בסימן תרי"ט, בנוסח המוכר "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". מקור דין זה במרדכי: "ונכנסים לבית הכנסת ומתירין חרם להתפלל עם כל איש אשר עבר על גזירת הקהל אפילו אינו מבקש שיתירו לו דאמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית" (מרדכי יומא תשכ"ה)

הגמרא עליה מדבר המרדכי מובאת במסכת כריתות, שם מודגשת החשיבות בהשתתפות של כלל ישראל בתענית. לומדים זאת מהקטורת שרק בשילוב כל הסממנים, גם אלו שריחם רע, נוצר ריחה המיוחד: "אמר רבי חנא בר בזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר מהכא (עמוס ט') ואגודתו על ארץ יסדה" (כריתות ו.)

הקטורת מבטאת במקומות רבים את התגלות השכינה. כך אנו מוצאים בכניסה לקודש הקדשים ביום הכיפורים, כאשר כחלק מהתגלות השכינה הכהן הגדול מקטיר את הקטורת, כך ניתן להסביר גם את מיקומו של מזבח הקטורת בסוף פרשת תצוה רגע לפני השראת השכינה במקדש ולא יחד עם כל שאר כלי המקדש בפרשת תרומה[2]. תענית ציבור מועילה מכיוון שהיא ציבורית וכוללת את כולם, כפי שהשראת השכינה יכולה להיות רק על כלל ישראל כשהם יחד. זו הסיבה שלבניין המקדש נלקחו תרומות מכל ישראל יחד.

אפשר להציע על פי דברים אלו כיוון נוסף לפרש את דברי רבינו – השגת נבואתו של משה הייתה על ידי ישראל מכיוון שישראל הם אלו שגורמים להשראת השכינה ורק בעזרתה יכול משה רבינו להגיע להשגה זו. על פי זה הראיה שרבינו מביא ברורה הרבה יותר: כאשר ישראל נזופים והשכינה אינה שורה על ישראל, גם הדיבור עם משה אינו קיים[3].

ד. הדוד והרעיה

אם נרצה לקחת את העיקרון של כלל ישראל כאמצעי להשגת נבואתו של משה בצורה מעט אחרת, ניתן לראות את משה כנציג ישראל כלפי הקדוש ברוך הוא ומכאן מגיע מעמדו המיוחד.

אפשר לסבר כך את האזון בפירוש נוסף של רבינו, פירוש מבהיל, על נבואתו של משה. בתחילת פרשתנו משה נקרא 'איש הא-לוהים', כאשר רבינו מביא על פי המדרש פירוש מדהים: "איש הא-להים וצא ולמד מה עצמו רז"ל (מדרש תנחומא) לדרוש בתיבה זו עד שהגיעו לומר שהוא על דרך אומרו (רות א') איש נעמי, והכוונה שמשה היה גוזר ו-ה' מקיים והבן" (אור החיים ל"ג, א')

במדרש עצמו הדברים ישירים עוד יותר וגם מסבירים את התנהגותו של משה רבינו בכמה הזדמנויות בהם הוא כביכול 'מטיח' דברים כלפי שמיא: "דבר אחר האיש הזה אם מבקש להפר נדרה של אשתו מיפר ואם מבקש מקיימו שנאמר אישה יקימנו ואישה יפירנו אף משה אמר קומה ה' שובה ה' איש הא-להים אמר ריש לקיש אלמלא מקרא כתוב אי איפשר לאומרו כשם שגוזר אדם על אשתו ועושה כך הקדוש ברוך הוא משה גוזר עליו ועושה" (ילקוט שמעוני תתקנ"א[על פי פסיקתא דרב כהנא])

המדרש מתאר כאן את יחסי משה והקדוש ברוך הוא כיחסי איש ואישה. המשל הזה מוכר פעמים רבות כמשל לעם ישראל ו-ה', על כך מבוסס שיר השירים וכך מובא בתנ"ך פעמים רבות מאוד. המדרש הזה ייחודי שכן בדרך כלל עם ישראל מתואר כאישה ואילו ה' כבעל, אך כאן באופן מפתיע מתואר להפך.

אפשר לראות את הכח ממנו שואב משה ככח של האומה כולה. התנהגות דומה לזו של משה מצאנו אצל אברהם אבינו כאשר הוא 'מתווכח' עם הקדוש ברוך הוא על הפיכת סדום. גם שם אברהם אבינו ייצג את האומה כולה וייתכן שכאשר מגיעים מכח העם כולו היחסים עם ה' שונים ומקבלים אופי ייחודי.

ה. ברכות משה

"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (ל"ג, א')

הפסוק הפותח את הפרשה מתחיל ב'ו' ורבינו שואל – מדוע?

"צריך לדעת אומרו וזאת בתוספת וא"ו בתחלת ענין?" (אור החיים שם)

ובנוסף הוא מעלה שאלה כללית על ההקדמה הזו: "עוד צריך לדעת לאיזה ענין נאמר כל הכתוב אם להודיע המברך והמברך הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה אם היה מתחיל מפסוק ויאמר וגו', ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן?" (שם)

ואכן כשחושבים על כך הדברים תמוהים – מדוע יש צורך לתורה להקדים הקדמה זו לברכות משה? לא היה ניתן לומר: "ויברך משה את בני ישראל ויאמר" וזהו?

רבינו משלב כאן את דרך הפשט בה הוא נוקט פעמים רבות עם הרבצת מוסר משמעותית בשביל לענות על שאלה זו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש הא-להים מה גדלו מעשיו, הנה בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר וזאת הברכה מלפניה אמר הכתוב החלט הגזירה על משה למות באומרו עלה אל הר העברים וגו' ומות וגו' על אשר וגו', ואם כן יאמר האומר כי זה משה האיש טינא היה בלבו על מיתתו אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס (מדרש תנחומא) גרמו לו מיתה בחוץ לארץ ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו ל-ה' " (שם)

רבינו משתמש בהקשר בשביל לענות על קושייתו – בפסוקים בסוף פרשת האזינו מציין הקדוש ברוך הוא כי משה לא נכנס לארץ בגלל בני ישראל ובעקבות ארוע שקרה כחלק מהנהגתו אותם: "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ב, נ"א)

גם משה, בפרשת ואתחנן, רואה בישראל אחראיים לקשר זה: "גם בי התאנף ה' בגללכם…" (א', ל"ז)

כאשר קורה אירוע של כשל מנהיגותי, אחד ממבחני המנהיג המשמעותיים הוא ההתמודדות עם הכישלון – האם המנהיג ממשיך להרע לעם ומצדיק את מעשיו? האם הוא פורש לביתו כהודאה על הטעות? במידה מסויימת כך היה צפוי שגם משה רבינו ינהג: "…וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קורבת הלב היא נמנעת על כל פנים" (אור החיים ל"ג, א')

לכאורה גם אם המנהיג ממשיך להנהיג את העם יש לצפות שיהיה שינוי במנהיגותו שהוא כבר לא ירצה רק בטובת העם אלא ינהיג אותו בצורה קצת יותר קרה ומנוכרת, אך לא כך אצל משה רבינו: "…לזה בא דבר ה' בתורתו והעיד על הצדיק ואמר כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו עוד לו זאת הברכה וגו' " (שם)

למרות שמשה רבינו נפגע מעם ישראל, עם כל זאת, הוא לוקח את האחריות של מעשיו עליו וממשיך להנהיג את העם באותה מידת רחמים ואותה אהבה שהייתה לו קודם לכן. הראיה הגדולה לכך היא הנכונות לברך את בני ישראל, כמו גם להעמיד את יהושע כמנהיג עליהם ולתת לו את ברכת הדרך: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו" (ל"ד, ט')

אפשר לנסות להסביר את ההתנהגות המפעימה הזו של משה רבינו על פי מה שראינו בתחילת השיעור,  שמקור כוח נבואתו והנהגתו של משה רבינו נובע מעם ישראל. הסברנו לעיל שמשה מבטל עצמו כלפי עם ישראל ומייצג אותם בפני הקדוש ברוך הוא לכן הוא זוכה ליחס כה מיוחד. אותו ביטול של משה רבינו בא גם צד השני כלפי ה', כמו שמבאר רבינו בפרשת בהעלותך בהסבירו את ההבדל היסודי בין משה לשאר הנביאים: "ולזה כל הנביאים לבד ממשה ידברו משלים ומליצות ויותר מהמה זכריה שהיה אחרון בנביאות היה הדיבור בא ונגלד ונגלם ביותר משאר נבואות כדי שיוכל לסבול, ולזה נתרבו בו המליצות ועומק הדמיון עד שאין דורות אחרונים יודעים דבריו, והוא מה שהודיע ה' כאן בבחינת המושג למשה ואמר פה אל פה פירוש לא היה הדיבור נפסק מפי א-ל עליון לפי משה לעבור באויר העולם שישתנה הדיבור בהלבשת האוירים ויסובב לדבר דברי משלים וחידות" (אור החיים י"ב, ו')

אפשר אולי לקשר בין הדברים ולומר שהביטול המוחלט של האיש העניו מכל אדם כלפי עם ישראל, איפשר לו את אותו הביטול כלפי הקדוש ברוך הוא.

בכל אופן בברכותיו של משה רבינו בפרשתנו אנחנו רואים את הביטול הכפול הזה בא לידי ביטוי. מחד, משה רבינו מבטל את כעסו ורגשותיו האישיים כלפי עם ישראל כאשר למרות הקשיים שהם הערימו עליו הוא מוכן וחפץ לברכם. מנגד, בא כאן לידי ביטוי גם הביטול של משה כלפי הקדוש ברוך הוא כאשר הוא עושה את רצון ה' בתוכן הברכות שחלקן הגדול עוסק במה שיקרה לישראל בהיכנסם לארץ.

אפשר להציע כי היכולת של משה רבינו למחול על כבודו נובע מאהבתו העצומה את עם ישראל. בעצם מקור נבואתו של משה שמאפשר לו לתת בברכות נבואיות אלו את דבר ה' אל בני ישראל לפני מותו, הוא אותו מקור שמאפשר לו לוותר על כבודו למען עם ישראל. משה מבין שכל מטרתו בחייו היא שירות ה' ועמו. ייתכן גם שההדגשה הזו דווקא לפני מותו של משה באה כביטוי לגדלותו ולתפקידו המיוחד רגע לפני שמסיימת התורה לכתוב את ספרו של משה. בפסוקים שמיוחסים ליהושע[4] מתגלה לנו הסוד של משה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה…" (ל"ד, י').

היכולת של המנהיג לבטא את רצון העם בצורה כה ישרה ועמוקה מבלי להכניס את מאוויוו האישיים להנהגתו מעוררת השראה והשתאות. אנו תפילה שהקדוש ברוך הוא ישיב שופטינו כראשונה ונזכה למנהיגים השואפים את כוחם מעם ישראל ועובדים למענו תוך ביטול העצמיות ורק לטובת כלל ישראל.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] וראה במדרש ספרי, שם דרשו: "בישראל לא קם אבל באומות העולם קם" (ספרי שנ"ז).

[2] וראה בספורנו שמות ל', א' הסבר אחר לשאלה זו.

[3] להסבר הקודם שהבאנו הראיה אינה טובה, שהרי רק תחילת נבואת משה הייתה על ידי ישראל, אך לאחר מכן הקשר בין ישראל לנבואת משה ניתק.

[4] על פי אחת הדעות בגמ' בבבא בתרא טו.