בירור הניצוצות על ידי התורה
א. פתיחה
"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ז', ל"ז)
על פסוק זה דרש ריש לקיש במסכת מנחות: "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם" (מנחות קי.)
ריש לקיש מלמדנו שהעיסוק בתורה שווה בערכו לעבודת הקורבנות. לימוד זה חשוב מאוד בימינו, כשעבודת הקורבנות חסרה לנו. רבינו, בפירושו, מסביר את עומק דרשתו של ריש לקיש.
בבסיס דבריו עומדת שאלה מופלאה. ריש לקיש אומר שכל הלומד תורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ושלמים. קרבנות אלו שונים באופיים ובתכליתם זה מזה – החטאת מרצה על חטא, השלמים יכולים להגיע כהבעת תודה, מנחה מגיעה מן הצומח והשאר מן החי, ועוד כהנה וכהנה. כשעומדים על נקודת השוני בין הקורבנות עולה השאלה – כיצד ובאיזה אופן התורה מהווה תמורה לקרבנות שונים כל כך?
ב. התורה מעלת הניצוצות
כפתיחה לפירושו רבינו מקדים הקדמה קצרה העוסקת במושג הקבלי של בירור הניצוצות. לפני שנראה את דבריו בפנים, נסביר מעט את המושג בלשוננו. בתורת הקבלה המושג 'ניצוצות' מרמז על חלקי הקדושה שנפוצו ברחבי העולם. חלקי הקדושה הללו אחוזים פעמים רבות בדברים גשמיים בעולמנו וחלק מתפקיד ישראל בעולם הוא בירור ניצוצות הקדושה מהעולם החומרי בו הם אחוזים. רבינו מחלק את ניצוצי הקדושה לשני סוגים:
"וקודם אקדים דברי רז"ל אנשי אמת שונים בש"ע נהורים אשר אמרו כי תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו. והם שני בחינות:
(א) האחד ניצוצי הקדושה שירדו בעולם התהו לסיבה ידועה לו והמושג ליודעי דעת יספיק לטעם נכון.
(ב) והשני הם נפשות העשוקות אשר עשק אדם בליעל[1] מאדם הראשון בחטאו אשר שלל שלל רב, כידוע הפלגת הנשמות אשר הרבה לעשוק…" (אור החיים ז', ל"ז)
הסוג הראשון הוא ניצוצות שירדו בעולם כחלק מבריאתו, מסיבה שידועה ליודעי ח"ן. הסוג השני הוא ניצוצות שהסטרא אחרא 'מלקט' בעולם מחטאי אנשים שונים ובראשם חטא האדם הראשון.
הנקודה השנייה שמחדש רבינו בדבריו, ובה נתמקד היום, היא הדרך שבה ישראל מעלים את הניצוצות חזרה למקורם: "ואין לך דבר שפוקד עליו להוציא בולעו מפיו זולת אמצעות עסק התורה יעשה כל דבר עיקר. יעלה ניצוצי הקדושה שנפלו קודם עולם התיקון, ויוציא מס"מ בולעו מפיו ומפוצצו וממחה כוחו עד אשר יקיא חיל בלע, והוא מאמרם ז"ל (קדושין ל:) אם פגע וכו' אם אבן הוא נימוח ואם ברזל מתפוצץ" (שם)
ביכולת התורה להפריד את ה'עיקר' מן ה'טפל' ולכן בכוחה להוציא את הניצוצות הדבוקים בכל מקום. היסוד של העלאת הניצוצות הוא יסוד מרכזי מאוד בתורת רבינו. במידה מסוימת, הוא רואה בו את תכליתן של עם ישראל. דבר זה בא לידי ביטוי בפירושיו בכמה מקומות.
כך מסביר רבינו את ירידת ישראל למצרים: "עוד ירצה באומרו ראה ראיתי ב' ראיות אחת שנשלמו בירורי ניצוצי הקדושה ואין להם עוד הנאה בגלות וכאומרם ז"ל (ברכות ט': פסחים קיט:) בפסוק וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים" (אור החיים שמות ג', ז')
בפרשת מסעי רואה רבינו את מסעות ישראל במצרים ככאלו שנועדו להעלות את ניצוצות הקדושה: "אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוהר חלק ב' קנז, א) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב ודרכו שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י"ב שעות שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא" (אור החיים במדבר ל"ג, א')
בפרשת בהעלותך מפרט רבינו שזה היה תפקידו של ארון הברית במסעות ישראל: "ובא המאמר כאן ויהי בנסוע הארון כי כשנוסע ומתדבקים בו כל ניצוצי הקדושה וכשמתבררים ניצוצי הקדושה מתפוצצים ומשתברים הקליפות" (אור החיים במדבר י', ל"ה)
כך בפרשת בלק מבאר רבי חיים בן עטר את משמעות הגלויות העוברות על ישראל: "ונראה לי הכתוב על פי הקדמה מדברי הזוהר כי סיבת גליות ישראל הוא לברר ניצוצות הקדושה אשר שם נתונים ביושב הארץ ההיא" (במדבר כד)
גם היסוד כי התורה היא המבררת את הניצוצות מופיע בדברי רבינו פעמים רבות. מדבריו במקומות אחרים ננסה לברר טוב יותר כיצד התורה מבררת את אותן הניצוצות. אחד המקורות שמביא רבינו לעיקרון זה הוא בפרשת בחוקותי, שם התורה אומרת: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (כ"ז, ז')
בפשט הדברים השכר על שמירת המצוות הוא ניצחון במלחמה, אך רבינו מסביר שבעקבות שמירת המצוות ישראל יצליחו במלאכת בירור הניצוצות: "ואומרו ורדפתם מכאן מתחיל פועל הרוחניות הנעלם המושג מעסק התורה דע כי התעצמות עסק התורה ומעשה המצות הוא לברר ניצוצי הקדושה וליחד ענפיה אחד אל אחד אשר לסיבת אחיזת הקליפות ימנע הדבר בסוד אומרו (ישעיה נ"ט) עונותיכם היו מבדילים בינכם וגו' ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק (שמות י"ט, ה') והייתם לי סגולה ויתייחסו הקליפות בשם שונאים ואויבים ועיין מה שפירשתי במאמרם ז"ל בפסוק (תהלים צ"ב) כי הנה אויביך ה' ויערבו לך דברי אלהים חיים וכאן הודיע הכתוב כי באמצעות עסק התורה והמצוות ירדפו את אויביהם ונפלו וגו' ותאבד הטומאה" (אור החיים כ"ז, ז')
לדברי רבינו, אין כאן 'שכר' על עשיית המצוות –בירור הניצוצות הוא פועל יוצא באופן ישיר מהעיסוק בתורה ובמצוות.
רבינו מגלה לנו כאן שזהו ה'פועל הרוחני' של התורה, אך עדיין לא מסביר כיצד היא עושה זאת. בפרשת יתרו, כאשר רבינו בא להסביר מדוע עם ישראל הוא "סגולה" ל-ה' מכל העמים, מסביר רבינו שהסגולה היא יכולת בירור הניצוצות. רבינו משתמש שם במשל מעניין, שיכול ללמד אותנו מעט על אופן פעולתה של התורה בבירור הניצוצות: "עוד ירמוז סתר עליון לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה" (אור החיים שמות י"ט, ה')
רבינו מדמה כאן את התורה לאבן השואבת, מגנט, שניצוצות הקדושה נדבקים אליו וכך מתבררים ויוצאים מהערבוב בו הם שרויים. אם ננסה להסביר את הדברים בצורה פשוטה יותר – המצוות מורות לנו כיצד עלינו להתנהג בעולם – באלו דברים מותר להשתמש ובאלו לא, איך לאכול מאכלים מסוימים ואיך לא וכן על זו הדרך. היכולת להשתמש בעולם הגשמי בצורה המסוימת אותה מורה לנו התורה היא הדרך בה הניצוצות מתבררים. למשל, כאשר שוחטים את הבהמה מבררים את ניצוצות הקדושה מחלקי הטומאה שבה וכך מותר לאוכלה וכן על זו הדרך. הדברים הללו פשוטים יותר בעשיית המצוות. את הדרך בה רעיון זה בא לידי ביטוי בנוגע לתורה, ניתן ללמוד מפירושו אצלנו.
רבינו מפרש כיצד התורה מקבילה לכל הקורבנות המובאים בפסוק ובדברי ריש לקיש – בכל קרבן הוא רואה בחינה שונה בדרך בירור הניצוצות על ידי התורה.
ג. לעולה
"ובפסוק זה גילה הכתוב פלאי התורה ותעצומיה, ואמר זאת התורה תועלותיה אשר תסובב קריאתה, לעולה פירוש שבאמצעותה תתעלה השכינה שהיא בחינת כנסת ישראל" (אור החיים ז', ל"ז)
העולה מייצגת כאן את התעלות השכינה. בשביל להציע הבנה בעומק העניין, נבאר את המושגים בהם משתמש רבינו: השכינה היא ההתגלות הא-לוהית בעולם הגשמי שלנו. בציווי על הקמת המשכן נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'), הביטוי הא-לוהי בתוך עם ישראל הוא השכינה. אם כן, על ידי לימוד התורה, ה'שכינה', הביטוי הא-לוהי בעולם הגשמי, מתעלה.
לימוד התורה מאפשר את קיום המצוות בצורה מדויקת ונכונה יותר, וגם כשלעצמו, ככל שמתעסקים בו יותר שם ה' מתרבה בעולם – יותר עוסקים בו ויותר נותנים לו מקום וביטוי בעולם הגשמי שלנו. ממילא, נמצאת השכינה מתעלה על ידי לימוד התורה. אפשר להציע שריבוי השכינה הזה הוא הוא בירור הניצוצות. המהות של בירור הניצוצות היא לגלות את הקדושה והטוב שנמצאים בעולם ולברר אותם מתוך הבוץ והרפש, כך שכל גילוי שכינה בעולם בעצם מברר את הקדושה מהגשמיות ומוסיף לה עוד מקום ומשכן בעולם.
כך אפשר להבין גם את ההשוואה לכנסת ישראל. כנסת ישראל הוא מושג המייצג את ישראל כקבוצה וכעם. ישראל כעם מייצגים את שם ה' בעולם, עם ישראל הם מרכבה לשכינה (על פי בראשית רבה מ"ז, ח'), לכן גילוי השכינה שבתורה הוא בחינה של כנסת ישראל המהווה גם היא ייצוג של ה' בעולם.
ד. למנחה
"למנחה – תיבה זו סובלת כמה פירושים וכולן צודקין, לשון מנוחה ולשון נחת, ולשון הנחה, וזה הפירוש הוא סוד (חולין צא:) עלי יניח צדיק זה את ראשו, והוא סוד (בראשית רבה י') באה שבת באה מנוחה כי יניח עליה צדיק יסוד עולם, והוא סוד (שיר השירים ב') שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני והבן" (אור החיים שם)
קרבן המנחה מסמל את המנוחה. רבינו מדמה אותו כאן לשבת – בשבת ריבונו של עולם לא ברא דבר אלא נח, אך דווקא מתוך מנוחה זו מתגלה הקדושה בעולם. שבת, שהיא מעין עולם הבא, משפיעה בקדושתה שפע לכל ימי המעשה. דווקא מתוך המנוחה מתגלה העומק והפנימיות של העולם, הרבה יותר מאשר בששת ימי המעשה. השבת היא עדות לבריאת העולם והיא מגלה שבכל ששת ימי המעשה מי שבאמת פועל ועושה בעולם הוא ריבונו של עולם.
כך גם יעקב אבינו, דווקא כאשר הוא נח הוא זכה לגילוי השכינה. מדרש האבנים מייצג אולי בצורה הכי מובהקת את העלאת הניצוצות. אותם אבנים שבהתחלה היו ללא כל תכלית ושימוש, שימשו את הצדיק להניח את ראשו עליהם ובסופו של דבר הפכו למצבה עליה מקריבים לריבונו של עולם. אין לך העלאת ניצוצות יותר גדולה מזו – לקחת אבן, הדבר הגשמי ביותר, ולהפוך אותה למזבח.
גם התורה מהווה מעין מקום מנוחה כזה. מחד גיסא הלומד כאילו לא עושה דבר ולא פועל בעולם – מאידך דווקא שם מתגלה היסוד הפנימי ביותר של העולם והתפקיד האמיתי שלנו בו. אולי זה גם הרמז משיר השירים עליו רומז רבינו. החיבוק בין הרעיה והדוד הוא לא דבר פרודקטיבי, אך בכל זאת דווקא מתוך היותו כזה הוא מביע בצורה הכי עמוקה את האהבה השוררת בניהם.
ה. לחטאת ולאשם
"לחטאת ולאשם הם שני בחינות הברורין, האחד חלקי הקדושה שירדו למטה ממדרגתם בתחילה בעולם התהו כנגדם אמר לחטאת, והשניה חלקי הנשמות שנעשקו מאדם בחטאו כנגדם אמר לאשם, כי התורה תועיל לשני בחינות אלו לבררם ממקום ירידתם" (אור החיים שם)
בפתיחת דבריו ראינו שרבינו מחלק בין שני סוגי ניצוצות: ניצוצות שנאבדו כחלק אימננטי מקיום העולם הגשמי הזה, וניצוצות שהגיעו כתוצאה מחטאי האדם.
שני הקורבנות הללו, החטאת והאשם, מייצגים את שני הדברים הללו. החטאת באה על חטא בשגגה. השגגה היא חלק מהטבע האנושי שיש בו חיסרון ויכולת טעות. קרבן החטאת אינו רואה בחוטא כאשם אלא ככזה ששגה ועל כן הוא צריך לתקן את תוצאות שגגתו שפגעו בעולם. לעומתו קרבן האשם, כשמו כן הוא, מגיע מתוך אשמה. האדם עשה מעשה רע וקרבן זה בא לכפר לא רק על תוצאת המעשה אלא גם על הזדון בו הוא נעשה.
הקרבנות הללו הם התיקון של שני סוגי החטאים וכך בכוחה של התורה להעלות את שתי סוגי הניצוצות הללו – גם את אלו שהוטמעו כחלק מן העולם וגם את אלו שאנו הוספנו בחטאינו. "מאור שבה היה מחזירם למוטב" (איכה רבה פתיחתא ב').
ו. למילואים
ולא בירור לבד אלא גם יכוננם במקום שנחסרו ממנו, והוא אומרו ולמלואים למלאותם במקומם, זה כנגד ניצוצות שירדו וכנגד חלקי נשמות שאנס ס"מ מאדם הראשון" (אור החיים שם)
קרבן המילואים בא להשלמת הדבר. במשכן מצאנו את הקרבן הזה כאשר מלאכת הקודש הושלמה ויש לחנוך את המשכן ועבודתו. קרבן המילואים מציב הכל על מקומו ומשמש כ'מכה בפטיש' של הקדשת הלויים והקמת המשכן.
כך גם לימוד התורה. לא די בזה שהוא מברר את הניצוצות מתוך העולם הזה – הוא גם מחזיר אותם למכונם.
ז. לשלמים
את קרבן השלמים מסביר רבינו בשתי צורות, הראשונה מעשית ביותר, השנייה נוגעת יותר לעולמות עליונים. נתחיל מהפירוש השני הרואה בשלמים כגמר המלאכה של שחיטת יצר הרע: "עוד ירמוז באומרו ולזבח השלמים כי תכלית הבירור יהיה באמצעות הזבח דכתיב (ישעיה לד) כי זבח ל-ה' בבצרה, ואמרו ז"ל (סוכה נב.) עתיד הקדוש ברוך הוא לשחוט את השטן, ופירוש שחיטה זו היא שיסיר ממנו בחינה המחייהו שהוא ניצוץ הקדושה ובזה השלמים נשלמו כל הבירורים, והודיע הכתוב כי גם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר, ולזה רמזו ז"ל (שם) בדבריהם כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך הקדוש ברוך הוא מצד אחד וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר לזבוח זבח ההוא כי בכחם היה המושג" (אור החיים שם)
שבח השלמים, לפירוש זה, הוא הזבח המשלים. קרבן השלמים נקרא כך כי הוא עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים (תנחומא צו, ז'). גם המזבח אוכל ממנו וגם האדם. בזה קרבן שלמים, יותר מקרבנות אחרים, מייצג את הפעולה של הנאה גשמית שבעצם היא עבודה רוחנית – זו מהות עבודת בירור הניצוצות, להפוך גם את הדברים הגשמיים לרוחניים.[2]
נראה שלכן דווקא קרבן זה מייצג את השבירה הסופית של היצר והבירור המוחלט של הניצוצות – בירור זה קורה כאשר גם דברים שעיקרם בחול כמו אכילה הופכים להיות לגמרי בקודש.
בפירוש הראשון, רבינו נוגע בנקודה מעשית מאוד הקשורה לבירור הניצוצות וסוללת נתיב בעבודה שלנו לקראת תכלית זאת: "אמר ולזבח השלמים, על דרך אומרו (תהלים נ') זובח תודה יכבדנני ודרשו ז"ל (סנהדרין עג:) זה הזובח יצרו. והזביחה הוא שינצחהו ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון. והנה בחינה זו היא מעלה גדולה אשר יתעצם לזבוח יצרו כמעשה דוד שאמר (תהלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי ודבר זה עושה פעולה גדולה בבחינה שאנו משתדלים עליה, ואין מציאות להשגה זו זולת באמצעות התורה כאומרם (קדושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וכן אמרו (שם) אמר הקדוש ברוך הוא בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה" (אור החיים שם)
כאן עוסק רבינו בכוחה של התורה לשבור את יצר הרע. יצר הרע, תאוות האדם שמושכות אותו לעסוק בעניינים הגשמיים של עולמנו, הם במידה מסוימת הגשמיות בה דבוקים הניצוצות. אפשר לומר שכל תאווה שניתנה באדם ניתן לנצלה לטוב או לרע, כפירושו של רש"י בעקבות המשנה בברכות (ט', ה'): "בכל לבבך – בשני יצריך". עבודת ה' ביצר הרע נעשית על ידי הפניית כוחות התאווה לקודש – תאוות האכילה בשבתות, אכילת מצה וכדו', תאוות הממון באסיפת כסף לצדקה וכן על זה הדרך.
אחת מסגולותיה של התורה הוא שבירת היצר – התורה עוזרת לאדם לשבור את יצרו. המדרש בגמרא בסנהדרין שמביא רבינו מבין שזביחת הקורבנות, כקרבן תודה, מהווה דוגמא ומשל לשבירת היצר. כאשר קורה לאדם דבר טוב, היצר האנושי הראשוני הוא לזקוף את הצלחת האדם לכוחותיו ותכונותיו המיוחדות. קרבן התודה אומר בדיוק ההפך – ה' הוא שפעל את הטובה ולא אני. בכך יש שבירה של היצר.
שבירת היצר היא חלק חשוב מאוד מעבודת בירור הניצוצות כי היא היסוד המאפשר אותה. ככל שאדם נכנע ליצר שלו הוא משתעבד לעולם הזה והשכינה מתחבאת בו יותר. כאשר אדם מצליח להתגבר על היצרים הבהמיים שבו ולהתעלות מעליהם כשדבר ה' הוא המנחה אותו לעשות כך – הוא בעצם מראה שדבר ה' גובר על תאוות העולם ובכך מגלה את ה'ניצוצות' הטמונות באותו ניסיון.
הגמרא בקידושין שרבינו מביא מלמדת אותנו למשוך את היצר לבית המדרש. מדוע זה מועיל? נראה שבית המדרש הוא מקום בו מתעסקים כל הזמן בשבירת היצר. כל העיסוק והלימוד בתורה מורה לנו כיצד אנחנו יכולים לשעבד את ליבנו, מחשבתנו וגופנו לעבודת ה' למרות שזה לא הדבר הטבעי וה'רגיל' שכוחות הגוף שלנו מושכים אליו. כל עיסוק בתורה יכול לעזור, להועיל ולשפר את יכולתו של האדם לשבור את יצרו.
ח. סיכום
ראינו את כוחה של התורה בהעלאת הניצוצות. ניסינו לצייר קווים להבנת המושג הזה, ראינו את מרכזיותו בתפיסת רבינו את תכלית ישראל והאדם בעולם והסברנו כיצד התורה פועלת את פעולת העלאת הניצוצות.
כמובן שבפירוש זה של רבינו טמונים סודות גדולים שאינני מתיימר להבינם ולומר שעמדתי על עומקם. ניסיתי כאן, כמה שידי מגעת, להסביר את דבריו כפי הבנתי ובצורה שתהיה ברורה ונגישה – ויהי רצון שאכן לא יצאה ולא תצא תקלה תחת ידי.
אני רואה חשיבות גדולה בלימוד סוגיות מעין זו, בעיקר בגלל ההיבט המעשי שלה. כאשר מבינים את המשמעות הרוחנית של התורה והמצוות בצורה טובה יותר ורואים את מרכזיותם בתפקיד תיקון העולם, ממילא המרץ והחשק לעשותם רק הולך וגדל. ויהי רצון שנזכה לברר את הניצוצות כולם בדרך התורה ושבירת היצר.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] נראה שהכוונה לס"מ.
[2] במדבר נאסר בשר תאווה וכל אכילת בשר הייתה כרוכה בהקרבת חלק ממנו כקרבן שלמים לפני ה', כך שהעלאת הניצוצות הייתה נעשית בצורה מפורשת וגלויה בכל אכילה ואכילה.