עבודת המקדש כ'במת ציבור'

הדפסה

א. "בני אהרן" ו"הכהנים"

בפרשתנו חוזר המקרא לרשימת הקרבנות ומשלים את פרטי עבודתם.[1] השלמת התמונה מאפשרת לנו להביט על הקרבנות ממבט על, ונראה שדווקא ממעוף הציפור נוכל לחשוף היבטים חדשים בהם.

עבודת הקרבנות וכפרתן שזורה בתפקודם התקין של הכוהנים, זרעו של אהרן מייסד שושלת הכהונה. בהתאם לכך, אזכורם של הכוהנים במהלך פרשיות אלו רב ביותר. עם זאת, לא תמיד הם מוזכרים באותו אופן:
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַ-ה'… אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה': וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה… וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד… וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ: וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַ-ה' " (ויקרא א', א'-ט') 

בפרשה הפותחת את הספר, הכינוי השכיח הינו "בני אהרן" בתוספת "הכהנים/הכהן". אולם, בסיומה נשמט הביטוי "בני אהרן", והכתוב מסתפק בכינוי "הכהן". כאשר נמשיך לקרוא את פרשיות הקרבנות, נגלה כי דווקא הביטוי "בני אהרן", בו נפתח הספר, הוא בסופו של דבר הנדיר ביותר.

יתכן שהכתוב מבקש לגוון בלבד, אך אנו נבקש לדלות מפתח כלשהו שיסביר את הופעות הביטוי "בני אהרן".

ב. בני אהרן

מלבד השימוש בביטוי "בני אהרן" בקרבן העולה, נמצא אותו בשימוש גם בקרבן המנחה:
"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַ-ה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה: וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה': וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה': …וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה:  וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַ-ה' וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה': וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'… וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַ-ה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ: וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַ-ה'" (שם ב', א'-ט"ז)

הכינוי "בני אהרן" אמנם מופיע, אך בד בבד מופיע אף הכינוי "הכהן", והופעותיו של האחרון מרובות יותר.

אף בתיאור קרבן השלמים נמצא הופעות נוספות של הביטוי "בני אהרן":
"וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ… וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב… וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה… רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה': וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַ-ה'… וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב… וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַ-ה':  וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה': וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַ-ה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב… וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַ-ה' " (שם ג', א'-ט"ז)

גם פה הביטוי "בני אהרן" מופיע, לצד הופעות של הכינוי "הכהן" לעצמו.

הדבר המפתיע הוא, שמכאן והלאה, לכל אורך קרבנות החטאת והאשם למיניהם, הביטוי "בני אהרן" נעלם, והמקרא משתמש רק בכינוי "הכהן"!

ג. "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר"

התופעה אותה תיארנו חוזרת גם ברשימה השנייה של הקרבנות, בפרשתנו. נמצא כאן את הביטוי "בני אהרן", בפרשיות המנחה והשלמים,[2] בעוד שמקומה נפקד גם כאן בקרבנות החטאת והאשם.

ביחס לקרבן המנחה נאמר:
"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַ-ה': וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה' כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ"        (שם ו', ז'-י"א)

ובהמשך שוב:
"וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה: וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו"   (שם ז', ט'-י')

וביחס לקרבן השלמים:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַ-ה' יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַ-ה' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו: יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה' אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה': וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו: וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם: הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה: כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה' בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַ-ה': אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם" (שם, כ"ח-ל"ו)

נכון הדבר שהכינוי "בני אהרן" משמש לצד הכינוי הסתמי "הכהן", אך שילוב זה נמצא רק בקרבנות העולה, המנחה, והשלמים. בקרבנות החובה, לעומת זאת, מוזכר הביטוי "הכהן" בלבד.[3] כדי להציע פשר לעובדה זו, נבקש להסיט מבטנו להיבט אחר של עבודת הקרבנות.

ד. "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם"

כבר בהיותו במדבר, התבשר העם על המקדש המתוכנן ליכון בנחלתו. הכתוב מזהיר מפני ההשלכות של עובדה זו לעומת המציאות לה היה העם רגיל עד עכשיו:
"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:  וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם… וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַ-ה':  …הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ… לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ…" (דברים י"ב, ח'-י"ח)

המשמעות הראשונית והמיידית של בניית המקדש היא הריכוזיות של עבודת הקרבנות ואיסור הבמות. העובדה שהכתוב מדגיש זאת שוב ושוב מלמדת על גודל המהפך לעומת המקובל עד אז. מהפך זה מתייחס לקרבנות הנדבה שקרבו עד אז בבמות, שכן קרבנות החובה כלל לא היו קיימים טרם הקמת המשכן.

את החלוקה הזו מביאה המשנה:
"זה הכלל כל שהוא נידר ונידב- קרב בבמה, וכל שאינו לא נידר ולא נידב- אינו קרב בבמה" (מגילה א', י')

אם כן, הקמת המשכן מסיימת שני תהליכים: ראשית, ריכוז קרבנות הנדבה שכבר התקיימו למזבח אחד. בנוסף, כינונה של מערכת "קרבנות החובה", מערכת שמראש כוונה למקדש מרכזי.

ברם, ההבדל בין המקדש והבמה לא הוגבל לסוגי הקרבנות, אלא אף לפרטי העבודה, כפי שמפורט במשנה:
"מה בין במת יחיד לבמת צבור? סמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה. רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה. וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת וריח ניחוח ומחיצה בדמים ורחוץ ידיים ורגלים, אבל הזמן והנותר והטמא שוים בזה ובזה"  (זבחים י"ד, י')

המשנה יודעת לומר, שקודם הקמת המשכן אפילו לא היה צורך בכהן לעבודת הקרבן בבמה. פרט זה, כאחרים, השתנה בעבודת הקרבנות במקדש. נמצא, שקודם הקמת המקדש הייתה עבודת קרבנות הנדבה קיימת, אך ללא צורך בכהן, בעוד קרבנות החובה לא היו כלל בנמצא. לאחר הקמת המשכן, אלו ואלו עברו לידי הכוהנים בלבד.

ה. "בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַ-ה' "

כאן יש לשאול: האם מעמד הכוהנים בעבודת שני סוגי הקרבנות הללו זהה?  

נבקש להציע, כי אף לאחר הקמת המקדש, נותר פער בין אופי מעמד הכוהנים בקרבנות נדבה לזה שבקרבנות החובה. לשם כך, נבקש לעמוד על ההבדל בין התארים "בני אהרן/+הכהנים", ובינם לבין התואר הסתמי "הכהן/הכהנים".

"בני אהרן" הוא מושג המתייחס למציאות ביולוגית עובדתית, המתארת את מוצאם המשפחתי של העובדים במקדש. המושג "כהנים", לעומת זאת, הוא תואר שהוענק להם מתוקף התפקיד שהם ממלאים. הפסוק בסיומו של פרק ז' , שציטטנו בכותרת פסקה זו, מבטא זאת היטב, כמו גם פסוקים נוספים בפרשת תצווה:
"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי"   (שמות כ"ח, א'-ג')

בשעה ש"בן אהרן" מממש את תפקידו ככהן, הרי הוא "מכהן". בתאם לכך, הביטוי 'מכהן' משמש עד היום לאדם שממלא בפועל תפקיד. 

נבקש לומר כי ככל הנוגע לקרבנות נדבה, בהם השינוי מתבטא בריכוזיות העבודה בלבד, הרי שעובדי המקדש הינם "בני אהרן+הכהנים". תואר זה משמר את האופי העממי הקדום של עבודת הקרבנות הללו. במקום הבכורות ששמשו בעבר, נבחרו בני אהרן כמשפחה מרוכזת. בכל הנוגע לקרבנות שנוצרו רק במקדש, דוגמת קרבנות החובה, הרי שדרושים 'עובדי מקדש' מקצועיים, והם "הכהנים", בתוארם המקצועי, הסתמי, וללא שיוכם לזרע אהרן.  

ו. "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה"

ברם, בזאת לא תם עיוננו. כיוון ששני התארים משמשים יחדיו אף בתיאור קרבנות הנדבה. נעקוב אחר תופעה זו במהלך פרק א', ביחס לקרבן העולה:
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה… אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַ-ה'… וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ: וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים… וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַ-ה':
וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ: וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה' וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ: וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה':
וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַ-ה'… וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ… וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה' "(ויקרא א', א'-י"ז)

מבעד לגיוון בתארים, נבקש לדלות שיטתיות מסוימת. מעיון מדוקדק עולה, כי ביחס לעבודת הדם, עובדי המקדש מתוארים כ"בני אהרן", בעוד הקטרת הבשר על המזבח, מיוחסת לעובד "הכהן".[4]

ז. "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ"

גם בקרבן השלמים המתואר בפרק ג', עבודת הדם מתבצעת בידי "בני אהרן", בעוד הקטרת הבשר על המזבח מיוחסת ל"כהן". חריג בודד אחד נרשם ביחס לשלמים הבאים מהבקר, בהם אף ההקטרה מבוצעת על ידי "בני אהרן הכהנים":

"וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב… וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב… וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה':

וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַ-ה' זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ: אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי ה': וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַ-ה' חֶלְבּוֹ…. וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַ-ה':

וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה': וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַ-ה' אֶת הַחֵלֶב וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַ-ה': חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (שם ג', א'-י"ז)

ננסה לתת פשר לשינויים פנימיים אלו.

ח. מה בין במת יחיד לבמת צבור?

במשנה שציטטנו קודם, נמנים שורה של מושגים שהתחדשו מאז נוסד 'מזבח ריכוזי':
"מה בין במת יחיד לבמת צבור? סמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה. רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה. וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת וריח ניחוח ומחיצה בדמים ורחוץ ידים ורגלים, אבל הזמן והנותר והטמא שוים בזה ובזה"  (זבחים י"ד, י')

המשנה מלמדת כי 'מתן סביב' לא היה קיים בבמה. המפרשים הסבירו שהכוונה ל"מתן שתי מתנות על ארבע זוויות המזבח". מפרשנות זו ניתן להבין ש'מתן דמים' לכשעצמו כבר היה קיים בבמה. אפשר שעקב זאת, בעבודת הדמים הכוהנים נקראים עדיין "בני אהרן" כפי הקו שפיתחנו.

מאידך, נמצא ש'ריח ניחוח' הינו מושג שהתחדש בבמת ציבור. יתכן, אם כן, שזו הסיבה שככל הנוגע להקטרת הבשר, המיועדת בכתוב "לריח ניחוח" ל-ה', הינה מיוחסת דווקא ל"כהן".

ט. "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַ-ה' "

נבקש לבחון ממצאים אלו אף ביחס לעבודת המנחה. הפרשה פותחת במנחת הסולת, המובאת ל"בני אהרן", בעוד הקטרתה כבר נעשית בידי "הכהן":
"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַ-ה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה: וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה':  וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה' " (ויקרא ב', א'-ג')

התואר "כהן" ביחס להקטרה על המזבח מופיע  בכל סוגי המנחה (שם ט' ו-ט"ז), בעוד ביחס לעבודות שקדמו להקטרה נמצא פער בין מנחת הסולת לשאר המנחות.  בניגוד למנחת הסולת, אותה מביאים ל"בני אהרן הכהנים", עבודת המנחות המעובדות, המפורטת במנחת המרחשת, מופקדת בידי "הכהן" מהגשתה אל המזבח והלאה:
"וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן:  וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה: פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה: וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַ-ה' וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה': וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה' " (שם, ד'-י')

על אף שוני זה, המקרא מקפיד לסיים את תיאור העבודות במלים זהות, המייעדות את שיירי המנחה ל"אהרן ובניו". הסיומת הזהה בפסקאות ממריצה את הקורא לתור אחר פשר השינויים שקדמו לה.

את השוני בין תארי הכהן בעבודות שקדמו להקטרת המנחה, ניתן להסביר לאור דברי המשנה בזבחים שציטטנו לעיל. פעולת ה'הגשה' במנחה מופיעה ברשימת החידושים בבמת ציבור. ממילא, מובנת הסיבה שבגינה המקרא מייחס אותה ל"כהן", ולא ל"בני אהרן", לפי הקו שניסינו להתוות. יתירה מזו, יתכן שעצם הקרבת מנחה מעובדת, שאינה סולת פשוטה, התחדשה רק במקדש.[5]

י. "ובני אהרן עם קדושך"

אם יש ממש בדברנו, יש לתת את הדעת על הטעם בגינו יצר הכתוב שתי מערכות כינויים. מדוע לא ניתן להסתפק בתארם המקצועי של הכוהנים?

בבחירת הכוהנים ישנו סיכון תמידי, שאף התממש בדברי ימי ישראל. הסיכון הוא שבחירתם תתפרש, במיוחד על ידם, כבחירה מחודדת של הבורא בגזע נבחר יותר, על חשבון העם היוצא ממצרים. עד הקמת המקדש היו כולם מקריבים בבמות בעצמם ומתייצבים בשורה הראשונה אל מול הא-לוהים.[6] מעתה, האדם הפשוט מישראל יזדקק למתווך בינו לא-לוהיו. נראה, שהנצחת מעמדם של הכוהנים כ"בני אהרן" בא ליצור המשכיות וקשר בין עבודת הבמות לעבודת המקדש. עובדי המקדש אינם "כוהנים" נבדלים מעם, אלא עדיין "בני אהרן". כלומר, הם משפחה ממשפחות העם, שיועדה כחלק מהעם לעבודת המקדש. רק על בסיס זה הוגדרו כ"כוהנים".

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב.)

[1] בהגדרת השוני בין הרשימה בפרשת 'ויקרא' לבין זו בפרשתנו, עמדו מספר כותבים בשיעוריהם באתר בית המדרש הוירטואלי.

[2] לצורך דיוננו לא נתחשב בפנייה הפותחת את כל הציוויים בפרשת צו: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר", כיוון שהיא איננה חלק מגוף עבודת הקרבנות, אלא פנייה בלבד. אמנם, להבדיל מפרשת ויקרא, הביטוי "בני אהרן" לא מופיע בקטע הפותח במילים "זאת תורת העולה". בכל זאת, הקטע עצמו אינו עוסק בעבודת העולה אלא בתרומת הדשן והוצאתו. כך או כך, על נקודה זו נבקש לעמוד בהמשך.

[3] מסקנה זו משתלבת בהבדל בין פרשיית השלמים שציטטנו בגוף הדברים, לפרשיית 'שלמי תודה' בה לא מופיע הביטוי "בני אהרן", אלא אזכור בודד של "הכהן": "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַ-ה' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה" (ויקרא ז', י"ד)

[4] חריגה מכך נמצא בעולת העוף, אמנם אפשר וכיוון שעצם תופעת המליקה התחדשה רק במקדש, העובד נקרא "כהן" בלבד. ברם, נותרת עלומה עריכת העצים שלגביה נמצא כפילות, פעם "בני אהרן" ופעם "הכהן".

[5] אף בחלוקת המנחות ומתנות השלמים משמשים שני הכינויים "בני אהרן" / "אהרן ובניו" לעומת "הכהן". אם צדקנו בהצעתנו, שהמנחות המעובדות לא קרבו בבמה, הרי שמובן מדוע הכתוב נוקט בלשון "כהן" לגביהם, בעוד לגבי מנחת הסולת הכתוב נוקט "בני אהרן".
עיין עוד בשיעוריו של הרב פרופסור יונתן גרוסמן בסדרה 'תורת הקרבנות' באתר בית המדרש, ביחס לחלוקת המנחות. כמו כן, על הנקודה זו ביחס לקרבן השלמים, וההבדל בין החזה לשוק, התייחס הרב קאהן באתר בית המדרש, ויש עוד להאריך.

אף בחלוקת מתנות הכהונה בחטאת ואשם מצאנו כפילות , ויש לעמוד על כך בנפרד.

[6] הנצי"ב בפירושו על שיר השירים  (ו', ה') האריך בדרגה הרוחנית הגבוהה לכל אדם מישראל שאפשרה הבמה, והסביר בכך את הקושי של העם להסתגל לריכוז העבודה במקדש:
"דהקרבה לפני ה' מביא לידי אהבה ודביקות כמו שכתבנו לעיל א' מקרא ד', ובשעה שהיה היתר במות נוח היה למי שרוצה להדבק באהבת ה' להקריב בבמה בכל מקום שרוצה, משא"כ אחר בנין הבית אי אפשר עד שיגיע הרגל ועולה לירושלים.. וגם ביהודה גברה תשוקה זו להקריב בבמות לשם ה', ועל כן מצאו מקום לפרש המקראות באופן אחר מפירוש חז"ל, והכל משום עונג אהבה ודביקות להקב"ה, עד שאפילו אסא ויהושפט הצדיקים לא יכלו להפרישם מן הבמות…"