חמץ ומצה בעולם הקורבנות
באופן כללי, קובעת התורה בפרשת ויקרא: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש [=דבש פירות] לא תקריבו ממנו אישה לה'" (ב', יא). בפרשתנו אנו מוצאים כי קרבן התודה מובא "חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן", אך הכתוב אומר במפורש: "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו" (ז', יב-יג). הכלל שטבעה התורה דורש, אפוא, בחינה: מתי מותר להקריב חמץ (ודבש פירות) ומתי אסור לעשות זאת?
נקל יהיה להבין את דיני החמץ והמצה במקדש אם נעמוד על ההבדל המהותי שביניהם. החמץ והדבש – שניהם מסמלים את סופו של תהליך. הלחם החמץ והפרי הבשל והמתוק – שניהם ביטוי מוצלח לתכלית הנכספת, שלה ערג החקלאי מתחילת העונה. לכן, שניהם מסמלים את העושר, ההצלחה, הברכה והשפע. לעומת זאת, המצה היא סמל לתהליך שנפסק באמצעו; לעיסה שלא הספיקה להחמיץ. לכן, היא מבטאת חסרון המצפה להשלמה ולהשתלמות. בדומה לה, אף המלח מבטא ראשוניות גולמית, שיד אדם לא נגעה בה וכל-כולה מתנת שמיים.
הקרבן שהאדם מקריב על המזבח הוא ביטוי לעמידת האדם לפני הקב"ה. לכן, עליו להביא אותו מתוך הרגשת קטנות ובתחושה של "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דבהי"א כ"ט, טו). אי אפשר לקרב אל המזבח בתחושת עשירות גאה של "כוחי ועוצם ידי". על כן, אין להקריב אל המזבח חמץ ודבש פירות, המסמלים שניהם את גאות הלב ואת השלמות שאינה צריכה עוד דבר. בפרשת ויקרא מוזכר רק חריג אחד לאיסור הבאת החמץ והדבש: "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'" – שני המאכלים הללו מובאים כביכורים, עם קריאת מקרא ביכורים, הבולם את הסכנה הגלומה בהם.
כאשר אדם מביא קרבן תודה – עליו לזכור בעת ובעונה אחת שני זמנים ושתי תקופות: את תקופת הצרה והמצוקה שנחלץ ממנה, ואת ההווה, לאחר שנגאל מצרתו. לכן, קרבן התודה מורכב מחמץ וממצה כאחד: מצות – כנגד המצוקה שבה היה שרוי, וחמץ – כנגד סוף ישועתו וגאולתו.
מעתה מובן שאף קרבן המילואים, אותו מביאים הכוהנים ביום כניסתם לעבודה, מובא חמץ בלבד. כניסת כהן לעבודתו – חותם של תחילת דרך יש בה, תחילתה של הכהונה הנמשכת בלא נקודת סיום וגבול. בדומה לכך, אף קרבן הנזיר – אותו מביא הנזיר בסוף ימי נזרו – מורכב ממצות בלבד, שכן הנזירות אינה תכלית כשלעצמה אלא תקופת הכשרה לקראת העתיד והחיים שאחריה.
מעתה גם מובן שדווקא קרבן שתי הלחם, המובא בחג השבועות, עשוי חמץ. חג השבועות מבטא סיום תהליך: סיום התהליך החקלאי, עם קצירת השדה והבאת הביכורים לבית המקדש; וסיום התהליך שראשיתו ביציאת מצרים עם קבלת התורה למרגלות הר סיני. לכן, הקרבן המובא בחג זה עשוי כולו חמץ – כביטוי של תודה לקב"ה עם סיומו המוצלח של התהליך.
(הרב יואל בן-נון. מתוך סדרת התקליטורים "שירת התורה". להזמנות: מכללת הרצוג להכשרת מורים, טל' 02-9937333. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)