בספר שמות מתוארים שני מהלכים מקבילים: האחד - עלייתו של משה על במת ההיסטוריה והתפתחותו כמנהיג וכנביא, והשני - התפתחותה ועיצובה של כנסת ישראל. במעמד הר סיני נפגשו שני מהלכים אלה: עם ישראל עלה מדרגה מבחינת גיבושו ומבחינת הקשר שלו לקב"ה, ואילו משה התגלה כמי שנמצא בדרגה גבוהה בהרבה מכל האחרים, מה שהומחש היטב במחיצות שהיו בינו לבין העם במעמד הר סיני...
בפרשתינו פרשת משפטים התורה מביאה את המצוות,החוקים,הכללים אשר ישמשו את עם ישראל בבתי הדין בעת עשיית המשפט. אלא שאם נעמיק בהגדרת המילה "משפט" נמצא שהגדרתה היא - יישום החוק באופן צודק. מהות המשפט הינה ליישם את החוק...
מכל ג"ן המצוות החשובות בהן משופעת פרשת משפטים בחרה התורה לפתוח בענין העבד העברי, שלפי חז"ל מדובר באדם שנמכר ע"י בי"ד בגניבתו. וכי לא ראוי היה שהתורה תפתח את פרשת משפטים באנשים חיוביים יותר, כגון גומלי החסדים המקיימים את מצות "אם כסף תלוה את עמי", או בשומר חינם העושה חסד עם חברו?
פרשת יתרו מסיימת בהלכות הקשורות למזבח.לכאורה המשכה הטבעי הוא פרשת תרומה, העוסקת בבניית המזבח והמקדש. וכמו כן, מה ראה הקב"ה לצוות דווקא על המשפטים באמצע מעמד הר סיני, לפני סיום כריתת הברית עם בני ישראל?
"המשפטים" - כותב בעל הטורים שראשי תיבות הן: הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט. וכן מצאנו בחז"ל , ששיבחו את הפשרה שבאמצעותה ניתן לעיתים למנוע שבועת שקר, לזות שפתיים, טעות בפסק הדין וכד'. (נשלח ע"י מאור צוברי)
על הפסוק "חמישה בקר ישלם תחת השור", שמדבר כזכור על גנב שטבח או מכר, אומר המדרש: "הדא הוא דכתיב- 'איש אחד באלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי'." לכאורה הקשר תמוה.
אומרת המשנה במסכת "בבא קמא" (דף מ"ד עמ' ב'): "שור האשה, ושור היתומים, שור האפוטרופוס, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין - הרי אלו חייבין מיתה". ומסבירה הגמרא מהיכן לומדים דין זה: "תנו רבנן: ''שור' 'שור' - שבעה (רש"י: "שבעה 'שור' כתובין בפרשה בנוגח אדם") - ומוסיפים התוספות: "אחד לגופו ועוד
התורה מצווה על אדוניו של העבד והשפחה הכנענים: "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו: ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו" (שמות כ"א כו-כז) הלכה יוצאת דופן זו, במציאות הרוחנית סוציולוגית של האנושות לפני שלשת אלפים וחמש מאות שנה, אומרת דרשני (יחסם
"אם כסף תלוה את עמי" - מצווה אותנו רבון כל העולם. כאן למדנו את מצוות ההלוואה לעני. אך מדוע תלווה דווקא "את עמי" ולא לכל העולם? מדוע אמרו חכמים: "עמי ועובד כוכבים - עמי קודם"? הרי "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ולא רק על עמו ישראל! ואף אם נבין שיש סדרי עדיפויות בין
ההלוואה - חובה גמורה ומצוה מפורשת היא בתורה. "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים ט"ו). אך כאן, בפרשת משפטים, מופיעה מצוות ההלוואה בניסוח אחר - "אם כסף תלווה את עמי". דהיינו: אם ברצונך להלוות - תלווה, ורק אל תיקח ריבית; אבל אם אין רצונך להלוות - אינך
פרשת משפטים עוסקת במצוות רבות, עשה ולא תעשה, מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. אחת מהן היא מצוות השמיטה: ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך..." פסוקי השמיטה נפתחים עם ו' החיבור לפסוק הקודם המזהיר על הגר: וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים
פרשתינו המופיעה מיד לאחר מתן תורה, אינה עוסקת במצוות המרוממות את האדם בינו לבין קונו- כמו: ציצית, תפילין, אמונה וכדו' אלא במצוות שבין אדם לחברו- הנראות כביכול פשוטות ומחויבות המציאות לתיקון עולם. וכבר שאלו מפרשי התורה מדוע נבחר הסדר הזה? אחת מן המצוות הפותחות את פרשתינו עוסקת בגניבת נפש: "וגונב איש ומכרו מות יומת". מה
כתוב בפרשתינו "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עימו" נשאלת השאלה הלא כתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" כלומר אסור לשנוא אף אחד מישראל, אז כיצד יכול להיות מצב שהאדם שונא את חברו? על כרחך אתה אומר שהתורה מצוה לשנוא, לשנוא רשעים.הגמ' לומדת מהפס' "כי תראה" וגו' שאם יש