אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא
יש בתורה, בחז"ל ובסיפורים על צדיקים מכל הדורות אירועים שנראים לנו כנפילות או כחולשות, ואנו תוהים כיצד הדברים הללו קרו או מדוע נכתבו.
ויקרא
נושאים בפרשה
אדם כי יקריב מכם
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַ-ה'" (א', ב') הניסוח, ובמיוחד השימוש במילה 'אדם', עורר את פרשני המקרא לעמוד על הלשון המיוחדת הזו.
"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם"
בשלושת הקרבנות האחרונים, הפסקה פותחת עם תיאור החטא, ובסיומה מצויין שהקרבן השיג את ייעודו וחוטא זכה בסליחתו. בחטאת הכהן המשיח, לעומת זאת, הפרטים האלו חסרים.
"אשר נשיא יחטא"
יש תקופות שבהן האדם גדל בתוך 'חממה', כמו בן מלך, ללא קשיים מיוחדים או אתגרים. במקום לנצל את השפע ואת השקט הנפשי - הוא נתפס לשאננות רוחנית או אפילו לעצלות. המלך אוהב אותו, וקשה לו לראות את בנו מתנוון, ולכן הוא שולח אותו לתקופה מסויימת להתמודד עם 'העולם שבחוץ': עם אנשים מסוג אחר, עם דעות אחרות, אולי עם מצב רוחני נמוך באמת...
ויקרא אל משה
הפגישה והמפגש עם ה' דרש ממשה, וכעת דורש מאתנו את התיקון, את החזרה בתשובה. רק אלו הם אשר יאפשרו את אותה קדושה, את אותו כבוד ה', אשר מלא את המשכן.
"אשר נשיא יחטא" – מנשיאות למכשלה
במה נבדל נשיא שחטא מאזרח שחטא, ומדוע קבעה התורה דין מיוחד לו? מדוע שינה הכתוב בלשון הפותחת את פרשת הנשיא וחרג מן הלשון שהוא פותח בה בשאר חייבי חטאת?