לכל אחד משלושת האבות ישנה את ההתמודדות שלו עם הווייתו של העולם בעבודתו עם עצמו ובעבודתו למול המקום. יעקב יוצא לגלות בעל כורחו, חרף אחיו עשיו הקם עליו להורגו. היציאה הזו מבטלת את השגרתיות החסרת עצמיות והתעלות ומעבירה אותנו לספירה אחרת, אל מקום ומרחב בו התמצית האינדיווידואלית יכולה לבוא לידי ביטוי. היציאה מן המקום שבו
צריך להבין מה גרם ליעקב לאהוב את רחל מלאה לאחר נישואיו עם לאה. על הפסוק ויזכור אלוקים את רחל [ל,כב] אומר רשי "הקב"ה זכר לה [לרחל] שמסרה סימניה לאחותה ושהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו". שכן היו בכל אומרים: שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול, והקטנה לקטן, כלומר שרחל תתחתן עם יעקב
סיבות רבות מביאות אדם מישראל, השוהה בגלות, להחליט לעלות אל ארץ אבותיו. וכולן נמצאות גם אצל האב השלישי של האומה, יעקב אבינו. ההתעוררות הראשונה לשוב לארץ היא האנטישמיות: "וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום". עוד לא התחילו רדיפות וגזירות, עוד לא התחילו רציחות ושמדות; אבל יעקב כבר קורא את הכתובת על
"ויאמר ד' אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו ויאמר להן ...", ובהמשך: "עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו ... ועתה כל אשר אמר אלוקים אליך
כאשר מבקש יעקב מלבן לצאת חזרה לביתו, הוא אומר לו "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". הרש"ר הירש מביא את תשומת ליבנו שיעקב לא אמר "אל מקומי ואל ארצי" כמו שיתרו אמר בהמשך "אל ארצי ואל מולדתי אלך". לכאורה, אכן אין אדם יכול להיות במקום מגוריו אלא אם כן הוא נמצא גם בארצו. אך אצל יעקב
כאשר יוצא יעקב מבאר שבע והולך לחרן מבטיח לו ה' בחלומו (בראשית כ"ח ט"ו): "והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". מסביר רש"י: "אנכי עמך - לפי שהיה ירא מעשו ומלבן". חששו זה של יעקב עתיד להיעלם לאחר שייאבק עם