בנפול אויבך אל תשמח?!

הדפסה

א. מעשה ידי טובעים בים – ואתם אומרים שירה?

במרכז הפרשה ניצב אחד הניסים הגדולים שהיו לעם ישראל – קריעת ים סוף. ברגע אחד, כל אויבי ישראל מצאו את מותם בים, לאחר שישראל עברו בו ללא פגע. נס גדול זה, שיוצא מגדר כל טבע, הוא המקום היחיד המפורש בתורה בו התעורר עם ישראל כולו לומר שירה בעקבות נס.

הדברים הפשוטים הללו עומדים, לכאורה, בסתירה למדרש מרתק שמצאנו על פרשתנו: "ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה – בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?"  (מגילה י:)

דרשתו של רבי יוחנן מופיעה במסכת מגילה, בהקשר של נס פורים בו גם ה' נפרע מאויבינו. רבי יוחנן מסביר שמלאכי השרת לא הורשו לומר שירה על טביעת מעשה ידיו של ה' בים.

קריאת הדברים מפתיעה – הרי עם ישראל פותחים בשירה אחרי טביעת המצרים, ואין כל ביקורת על כך, לא בפשט ולא במדרש.

יתרה מכך, מצאנו ביקורת מפורשת על אחד מחשובי מלכי יהודה, חזקיהו המלך, שלא אמר שירה במפלת אויביו: "למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו' אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח? לכך נסתתם" (סנהדרין צד:)

לפי בר קפרא, זהו שבח לדוד המלך שאמר שירה על מפלת אויביו וביקורת נוקבת על חזקיה שלא עשה כך! היכן נעלמו דברי המדרש על מעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא, שבאיבודם אין לומר שירה?

הפסוקים בישעיהו אף משווים בפירוש, דווקא באמצעות השירה, בין הניסים – בין הנס שנעשה לחזקיהו במפלת סנחריב מלך אשור, שעם כל צבאו הענק שצר על ירושלים נסוגו אחור, לאותו הנס שהיה לבני ישראל בקריעת ים סוף: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג, וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו ל', כ"ט)

ובפירוש רש"י שם הדברים נוקבים עוד יותר: "כמו שאמרתם שיר של הפסחים במצרים ונראה מקרא זה כאילו בא ללמד על סנחרב ולימד על פרעה שאמרו הלל בליל אכילת פסחים מדרש תהלים" (רש"י שם)

גם כאן, היכן אותה טרוניא על "מעשי ידי טובעים בים"?

בפשטות, ניתן לחלק בין בני האדם שחיים בעולם הגשמי למלאכים. בני האדם צריכים להתייחס למציאות הנראית לעיניהם, מציאות בה יש טוב ורע. על כן, באיבוד הרע יש לשמוח. מלאכי השרת, לעומת זאת, חיים במציאות א-לוהית שם גם לכל רע יש שורש של טוב. על כן, אין אמירת שירה באיבוד הרשעה דבר פשוט כל כך.

אך שאלה זו לא עולה רק בהשוואה של המדרש בפרשתנו לפשט הפסוקים, אלא גם בדבריו של שלמה המלך, החכם מכל אדם, בספר משלי. מצד אחד ניצב הפסוק בו שלמה מגנה את השמחה על מפלת האויבים: בִּנְפֹל אויביך אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ: פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כ"ד, י"ז-י"ח)

דברים אלו אף זכו להדהוד במשנה במסכת אבות בדבריו של שמואל הקטן: "שמואל הקטן אומר (משלי כד) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" (אבות ד', י"ט)

כמה פרקים לפני כן, לעומת זאת, נאמר ההיפך הגמור: "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה" (משלי י"א, י')

דברים אלו כבר אינם אמורים כלפי מלאכי השרת. ככל דברי שלמה, מדובר על עצות והנהגות לבני האדם. אם כן, חוזרת ועולה השאלה – כיצד ניתן ליישב את שני המקראות הללו בספר משלי ואת דברי המדרש, עם פשט פרשתנו יחד?

השאלה מתעצמת כאשר אנו מעיינים ורואים שאין זו שאלה לדורו של משה בלבד. ייתכן שאף אנו, הלכה למעשה, מושפעים ממנה. בפסיקתא דרב כהנא מסבירים, בעקבות דברי הקדוש ברוך הוא למלאכים, את ההבדל בין דיני אמירת הלל בפסח ובסוכות: "דבר אחר: למה אין כתוב שם שמחה, בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה, כדאמר שמואל בנפול אויביך אל תשמח (משלי כד, יז)" (פסיקתא דרב כהנא דברים ט"ז, י"ד)

בפסח אנו מסתפקים בחצי הלל בלבד, מכיוון שאי אפשר לומר שירה מלאה כאשר מעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא טובעים בים.

ב. בין ישראל לעמים

על מנת לענות על שאלתנו, נעיין בגמרא במגילה, המביאה את דברי מרדכי והמן זה לזה רגע לפני שמרדכי מרכיב את המן על סוסו: "בתר דשקלינהו (המן) למזייה (שערו של מרדכי) לבשינהו למאניה, אמר ליה: סק ורכב. אמר ליה: לא יכילנא, דכחישא חילאי מימי תעניתא. גחין וסליק. כי סליק בעט ביה. אמר ליה: לא כתיב לכו בנפל אויבך אל תשמח? אמר ליה: הני מילי – בישראל, אבל בדידכו כתיב – ואתה על במותימו תדרוך"(מגילה טז.)

יש כאן תיאור כיצד מרדכי משפיל את המן ודורך עליו בדרך עלייתו לסוס. המן מתפלא: 'הרי נאמר אצלכם, בדברי החכם מכל אדם, בנפול אויבך אל תשמח?'. מסביר לו מרדכי, ש'איסור' זה לא נאמר כלל על אומות העולם אלא על אויבים מתוך עם ישראל.

חשוב לציין שחילוק זה לא מסתדר עם הנאמר במדרש בפרשתנו, שם למרות שמדובר על המצרים, אויבי ישראל, עדיין ישנה בעיה באמירת השירה. אולם, הסבר זה פותר את הסתירה בין שני הפסוקים במשלי – כשאחד מדבר על "אויבך" והשני מדבר על ה"רשעים". כאשר אויבך מישראל נופל אל לך לשמוח, אך כאשר הרשעים נאבדים ניתן לשורר ולהביע רינה.

דרך זו, המחלקת בין אויבים שונים, יכולה להיאמר בכמה צורות. כאן מרדכי מחלק בין ישראל לאומות, אך אפשר להציע גם חילוקים אחרים. למשל לחלק בין אויבים לרשעים – אויב הוא אדם שעושה דברים נגדי אך לא בהכרח דברים שליליים ורעים. רשע, לעומת זאת, הוא אדם רע.

כאשר הרע אובד מן העולם ניתן לומר רינה. כאשר אדם הוא רק האויב שלי, מדוע שאני אשמח במפלתו? אדרבה, ייתכן שהוא הצודק ודווקא אני צריך לעיין במעשי ולבדוק את דרכי.

בצורה דומה הדברים מתבטאים גם בתנא דבי אליהו, שם מצביעים בפירוש על הסתירה בין שני הפסוקים במשלי: "הרי הוא אומר, בנפול אויבך אל תשמח [וגו'] (משלי כ"ד י"ז), ולהלן הוא אומר, באבוד רשעים רנה (שם י"א י'), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? בתלמיד חכם שנצחך בהלכה היום, ובא לידו דבר למחר, אל תשמח לו, פן יראה ה' ורע בעיניו" (תנא דבי אליהו פרשה יח)

כאן ה'אויב' הוא אדם שלא מסכים עם הסברה שלך בלימוד. הקיצוניות הזו מראה שאכן אפשר לחלק בין שנאה לבין רשע, ולומר שעל איבוד הרשעים יש לשמוח אך לא על מי שרק בעיני הוא 'אויב'.

ג. שמחה ברעת השני – או שמחה בטוב שלי?

בתנא דבי אליהו שהוזכר לעיל, ברור שהשמחה אינה עניינית אלא נובעת רק מכישלון החבר. בעקבות כך ניתן להציע הבנה נוספת לחלוקה בין הפסוקים – ייתכן שהבעייתיות היא בעיקרה השמחה לאיד.

שמחה שנובעת רק מכישלון השני היא בעייתית. אולם, אם האדם שמח על הצלתו שלו, כאשר ממילא האויבים נהרגים, אין בכך כל פסול.

חילוק זה יכול כבר ליישב גם את המדרש בפרשתנו. לבני ישראל הותר לומר שירה, וזה אף נדרש מהם, מכיוון שהם ניצלו. ממילא, עיקר השירה הייתה הודאה על טובתם ולא שמחה ברעת המצרים. מה שאין כן מלאכי השרת, אליהם לא נוגעת כלל ההצלה. על כן יש פסול באמירת שירה בעקבות איבוד הרשעה בלבד.

המשך חכמה מרחיב בדברים ומסביר שאין שום חג בהלכה היהודית שנקבע על איבוד האויבים, אף על פי שברבים מן המועדים הייתה נפילה לשונאי ישראל:

"…כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויבים לחוג חג הנצחון. לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר (משלי כב, יז) "בנפול אויבך אל תשמח (ובהכשלו אל יגל לבך) פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו". הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' – הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאתו! ולכן לא נזכר בפסח 'חג המצות, כי בו עשה במצרים שפטים', רק "כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים". אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל.

ולכך על נס חנוכה, אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית, וחינוך בית ה' וטהרתו, והשגחת אלקים על עמו בית ישראל בזמן שלא היה נביא וחוזה בישראל. ולכן נעשה ההדלקה על ענין בלתי מפורסם, ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים והשרי צבאות היו הכהנים הגדולים החשמונאים, והיתה חוששת ההשגחה שמא יאמרו 'כוחם ועוצם ידם', ובתחבולות מלחמה נצחו, הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל, אשר אינו ידוע רק לכוהנים, למען ידעו כי יד אלקים עשה זאת והם מושגחים דרך נס למעלה מן הטבע.

וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל. רק היום טוב הוא "בימים אשר נחו מאויביהם" (על פי אסתר ט כב), וכמו שהיו צריכים למנוחה, והיו נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים, היתכן לשמוח יום שנצחו הנחשים?! כי רק השמחה על המנוחה!" (משך חכמה י"ב, ט"ז)

המשך חכמה מרחיב ומדייק את הדברים מהתאריך בו נקבע פסח – דווקא ליום הגאולה ממצרים ולא ליום איבוד המצרים, כמו שהוא דייק לגבי פורים:

"…והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח (רש"י יד, ה), ואם היה אומר השם יתברך שיעשו בשביעי מקרא קודש, היה מדמה אדם שהשם צוה לעשות חג לשמוח במפלתם של רשעים. ובאמת הלא מצינו שלא אמרו לפניו שירה, שנאמר "ולא קרב זה אל זה", שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתם של רשעים. ולכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים, שצוה להם טרם שנטבעו בים ודו"ק. וכן מפרש בילקוט רמז תרנ"ד, שלכן לא כתב שמחה בפסח, ואין אומרים הלל כל שבעה משום "בנפול אויבך אל תשמח".

ולמה אמר (תהלים ע"א, כב-כה): 'גם אני אודך בכלי (נבל, אמתך אלקי אזמרה לך בכנור קדוש ישראל) תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית' – זה בהתגלות שפתי ירננו על פדיון נפשי. 'גם לשוני' – שהוא טמון בפי – 'כל היום (תהגה צדקתך) כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי', על זה אהגה במטמנים, כי מבקשי רעתי בושו וחפרו" (שם)

אי אפשר לנתק לגמרי בין חגיגות הניצחון וההצלה של ישראל לבין כישלון ומפלת האויבים. אך, אומר המשך חכמה, אנו צריכים לשים לב טוב לעיקר. התורה מכוונת אותנו לשמוח בטוב שלנו, ומתוך ההסתכלות הזו לציין את מפולת הרשעים – לא להיפך. דרכן של אומות העולם היא השמחה לאיד בכישלון האחר. דרכנו שלנו היא להסתכל על הטוב שהגיע לנו. לכן הטוב שקרה לישראל הוא זה שמצריך לומר שירה ולא כישלון האויבים ומפלתם.

ד. שמחה בכבוד שמים

ניתן לראות את החילוק בין הפסוקים השונים גם בצורה אחרת, כזו שתשפוך אור גם על היחס בין המדרש והפשט בפרשה שלנו ובין מעשה בני ישראל למעשי המלאכים. בספר מעשי ה' מסביר ר' אליעזר אשכנזי, נכדו של המהרי"ק ומגדולי חכמי איטליה בסוף תקופת הראשונים, את ההבדל בין הפשט לדרש בפרשתנו בצורה הבאה:

"והיה לדעתי טעמו בשירה מה שאחז"ל (מגילה י, ב) מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה וכו' עד שאמרו שמפני זה לא יאות לומר שירה, לכן כאשר רצה משה לומר שירה לא התחיל סיפור הענין מתחלתו שהוא אמר אויב ארדוף אבל רצה קודם שהתחיל השירה להתנצל על מה שהוא אומר שירה לפניו עם היות מעשה ידיו טובעין, ולכן אמר כנטילת רשות אשירה ל-ה' כאלו יאמר לא היה מן הראוי לומר שירה כיון שמעשה ידיו טובעין אבל עם כל זה אשירה כיון שפרעה נתגאה ורצה שישראל יעשוהו כשותף לאל יתברך כמו שנתבאר בח"ג פ' כ"ג תראנו משם, ואחרי שהקדים בנטילת רשות ואמר שפרעה נטבע על שנתגאה הוכרח להשלים ספור הטביעה ובאיזה אופן היתה" (מעשי ה', בראשית א)

לדבריו, השירה לא נאמרה בעקבות או בגלל טביעת המצרים אלא למרות טביעתם. מטרת השירה ועיקרה, כמו שאנו רואים מהצורה בה היא מנוסחת, אינה התרפקות על טביעתם של המצרים. השירה היא הודאה לקדוש ברוך הוא וגילוי שם מלכותו וממשלתו על העולם מתוך מעשיו. השירה מתחילה בגדלות של ה' לעומת כל גרמי הטבע והאלילים האחרים: "אשירה ל-ה' כי גאה גאה", כשטביעת המצרים משמשת רק כביטוי לכך: "סוס ורכבו טבע בים". טביעת המצרים היא לא הנושא העומד במוקד השירה.

כאשר רואים בנפול האויבים את התגלות יד ה' בעולם, דרך הטבע והמלחמה, אזי יש חובה לפצוח בשירה. זה בדיוק תפקידה של השירה – לייחס את המהלכים הלכאורה טבעיים וארציים שקורים בעולם לקדוש ברוך הוא, ובכך לראות את יד ה' הפועלת במציאות.

כאשר חזקיה לא שר, התלונה כלפיו לא הסתכמה בכך שהוא לא שיבח את ה'. בצורה בסיסית יותר, הביקורת היתה על כך שהוא לא הכיר בהתערבות הא-לוהית הגדולה שבאה לידי ביטוי במפלת האשורים.

כך מבין רבינו יונה גם את הדרכתו של שמואל הקטן המצוטטת במסכת אבות. כאשר שמואל הקטן בוחר לצטט פסוק ממשלי כמימרא שלו:

"שמואל הקטן אומר בנפול אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך – ומה בא להשמיענו שמואל הקטן בזה והלא פסוק שלם הוא ושלמה אמרו. אלא רצה לומר שהיה רגיל שמואל לומר פסוק זה מפני שהוא דבר הצריך ובני אדם נכשלים בו כי גם בהיות האויב רשע אין לשמוח ברעתו בלתי מפני ה' לבדו רצוננו לומר כי זה הצדיק לא ישמח במפלת הרשעים אך אם כוונת שמחתו מפני שמפלתו כבוד שמים הוא לא מפני שנאתו אותו" (פירוש רבינו יונה, אבות ד', י"ט)

שמואל הקטן נהג לומר זאת שוב ושוב, כי זו אכן תכונה שצריך לדייק בלב האדם – לא להודות לקדוש ברוך הוא על איבוד הרשעים לכשעצמו, אלא על התערבותו בעולם והשגחתו שבאה לידי ביטוי בצורה זו.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)