עבדי פרעה ועבדי ה'

הדפסה

משא ומתן

פרשתנו מתאפיינת, לראשונה, בכיפוף עמדתו של פרעה. כבר בתחילת הפרשה הוא מוכן לוותר ולשלוח את העם – אבל רק את חלקו: וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם, הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם. וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, מִי וָמִי הַהֹלְכִים. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם. לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה. (י', ז-יא)

ובהמשך הפרשה, לאחר מכת הארבה, פרעה מתמקח פעם נוספת: וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱ-לֹהֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה. (שם כג-כה)

הפעם פרעה מתכופף קצת יותר – הוא מסכים לשלח את הטף, אך לא את הצאן. ובכל זאת, עצם קיום המשא ומתן הוא משונה: פרעה מבין שהוא בעמדת חולשה ומשה ואהרן בעמדת כח, ובכל זאת מנסה לא להיכנע להם. למעשה, כבר בפרשה שעברה ראינו שפרעה נשבר: וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ-לֹהִים וּבָרָד, וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד. (ט', כו-כז)

ולכן, לכאורה, לא אמור להתקיים שום מו"מ – אלא העם יֵצא ממצרים מיד. אבל משה ואהרן עונים שם תשובה משונה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה', הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ. וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ, יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהִים. (שם כח-כט)

בתשובה הזאת נכנס אלמנט נוסף – לא רק פרעה צריך לראות את נפלאות ה', אלא גם העבדים.

עבדי פרעה

כדי להבין את העניין של עבדי פרעה עלינו להקדים הקדמה קצרה.

המטרה הראשונה והראשית של המכות היא להוציא את עמ"י לחירות – הנרטיב הסיפורי זועק זאת, והרעיון אף מובע בכתובים בפירוש פעמים רבות. אך זו לא המטרה היחידה של המכות. כאשר פרעה מסרב לראשונה לשלח את ישראל, הוא פותח שתי חזיתות: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה֔ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. (שמות ה', ב)

פרעה אומר שהוא גם לא יודע את ה' וגם לא ישלח את ישראל. הוא יכול היה לומר שהוא מכיר את הקב"ה ולמרות זאת לא ישלח את ישראל, או שהוא ישלח את ישראל מתוך נדיבות לבו למרות שהוא לא מכיר את הקב"ה. מטרת המכות, אם כן, היא לנצח את פרעה בשתי החזיתות: גם שישראל יצאו ממצרים – וגם שפרעה ידע את ה'.

המכות הראשונות נלחמות בחזית הראשונה: התפקיד של שלוש המכות הראשונות הוא להמשיך את דרכו של אברהם אבינו, להודיע שם ה' בעולם. הוויכוח התיאולוגי מוכרע לאחר שלוש מכות, באמירת החרטומים "אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא" (שמות ח', טו). ארבע המכות הבאות, מערוב ועד ברד, גם הן מדברות במישור התיאולוגי: מטרתן היא להודיע שה' לא רק קיים – אלא גם משפיע ופועל בארץ, באיזו דרך שירצה.

החזית השניה, של שילוח עמ"י, מגיעה לידי ביטוי רק בפרשה שלנו. נשים לב שהמכות של פרשת וארא לא הופכות את החיים לבלתי אפשריים – הן מטרידות וגורמות לאי־נוחות רבה, אבל לא ברמה שגורמת למצרים לפחד.[1]

מכת ברד היא נקודת המעבר מהמכות של פרשת וארא, שמטרתן לנצח בוויכוח התיאולוגי, למכות של פרשת בא – שמטרתן אחרת. ואכן, גם בהיבט שיבוש החיים, היא נמצאת בקטגוריית ביניים: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה. (ט', לא-לב)

חלק מהיבול נהרס וחלק שרד. הירא הניס את המקנה אל הבית, ומי שלא ירא – לא הניס. זה פשר האמירה של משה, שראינו לעיל, לאחר מכת הברד: ואַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהִים. (שם כח-כט)

כלומר, אתם כבר מכירים את ה', ואתם גם יודעים שהוא פועל בארץ. אבל עדיין לא נכנעתם בפניו עד לרמה שבה תשלחו את בני ישראל. אתם יודעים – אבל לא יראים.

מכאן והלאה, אין דרך חזרה: מכת הארבה פוגעת חזיתית בממלכה המצרית – היבול נאכל, והכלכלה נפגעת אנושות. זו הסיבה שבשלב הזה מגיעים עבדי פרעה: עבדי פרעה הם הפקידות שמנהלת מעשית את המדינה. הם האחראים לכך שממלכת מצרים תתפקד. הם אנשי מעשה, לא אידאולוגיה, והם "רואים את המספרים" ומבינים שהמשך שעבוד בני ישראל יהיה אסון לממלכת מצרים. לכן – אחרי האיום בארבה – הם מדברים: וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם, הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם. (י',  ז)

ואכן, פרעה מסכים לנהל משא ומתן – אך גאוותו וקשיות לבו מונעים ממנו לשלח את העם בפועל.

המכה הבאה היא מכת החושך. החושך המוחלט, כידוע, משבית לחלוטין את תפקוד הממלכה. זה מה שנצרך כדי להכריע את מצרים מעשית, כדי שישלחו את העם.

עבדי ה'

עד עכשיו אמרנו שהמכות של פרשת בא מופנות כלפי המצרים, ומטרתן להכניע את לבם לאחר שכבר הסכימו לראות את מציאות ה'. אולם, יש לשים לב שבתחילת הפרשה מוזכרת מטרה נוספת, שלא שמענו עליה עד אז, שאולי בעקבותיה נוכל להבין טוב יותר את המשא ומתן שבין משה לפרעה: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאׇזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' (י', ב)

עד עכשיו שמענו על כך שמצרים ופרעה צריכים לדעת את ה', אך עכשיו נאמר שמטרת המכות היא שעם ישראל ידע את ה' – משמע שעכשיו הם לא יודעים אותו.

נקודת המוצא של פרעה במשא ומתן היא זו: פרעה מבין שעם ישראל נטמע במצרים בצורה כל כך מוחלטת, עד שהוא כבר לא יודע את ה'. הוא מתבסס על מסקנות שיוצאות כבר מסוף ספר בראשית – עמ"י יושב במקום שפרעה מתיר לו לשבת, יוסף נישא לבתו של כהן און, יעקב נחנט – ההשפעה ניכרת בכל ההיבטים: החברתי, התרבותי והתיאולוגי. גם יחזקאל, בתארו את ישיבת ישראל במצרים (בפרק כ'), מתנסח בחריפות ומאשים את ישראל בהיטמאות ב"גילולי מצרים" ובהיטמעות בתרבות המצרית.

עם ישראל לא נראה משונה ומיוחד בעיני המצרים – הם עבדי מצרים, שנטמעו בהם  לגמרי. מצרים בני דת משה. לכן פרעה מציע להם להשאיר את הטף מאחוריהם: כשם שבעבר, כאשר הם הלכו לקיים טקס מיוחד – קבורת יעקב – הם יצאו לבדם, ואת הטף, הצאן והבקר הם השאירו בארץ גושן, כך גם כאן. פרעה לא רואה את עמ"י כעם, כיחידה – הוא רואה אותם כחבורה שיש להם גם כמה מנהגים משונים חוץ מהזהות המצרית שלהם.

כנגד הראִיה הזאת של עם ישראל, מגיעות המכות. מטרתן היא לא רק להוציא את עמ"י פיזית ממצרים – אלא גם להשיב את עמ"י לזהותו כעם ה' באופן מלא: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. 

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה הועברה בליל שבת פרשת בא תשפ"ה, סוכמה ע"י דוד ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר שמות. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

1. זאת תחת ההנחה שהצפרדע זו צפרדע ממש, ולא תמסח כמו שהציע האבן עזרא (שמות ז, כז). גם אם מדובר בתמסח, יכול להיות שהוא רק הסתובב בין המצרים, ולא חטף אנשים (כמו שהראב"ע טוען). זאת גם תחת ההנחה שהערוב לא הרג אנשים ממש אלא רק הסתובב בין הבתים.