רפידים – הנסיון והעונש
וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה': וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: (שמות יז, א-ח)
ההקשר לחטא רפידים
הפרשה מתארת בצורה מאוד ביקורתית את בנ"י כאשר היא מדברת על החטא ברפידים. היא מתארת רק את החלקים הרעים של הסיפור ואינה מזכירה שום לימוד זכות על עם ישראל, למרות שניתן למצוא כמה כאלו:
– מסעם אינו מסע של כמה בחורים חסונים – העם הוא עם גדול, מלא בזקנים, ילדים, נשים וחולים. הם אינם הולכים בדרך קלה. דרכם מלאה הרים ועליות, אבני צור, קרקע לא נוחה להליכה יחפה וחום כבד.
– והעם צמא: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם". הוא הולך במדבר הגדול כבר תקופה, לאחר ההימלטות ממצרים, ואין להם מים לשתות. למרות זאת, הם אינם מתפרצים על משה ישר, אלא ממתינים תקופה ארוכה, עד אשר הם כבר צמאים: "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם", וכמעט אינם יכולים לחכות עוד.
– בקרבם שוכן לא מעט ערב רב, תערובות ואנשים אשר אינם חלק מהותי מהעם, אשר גם הם מורידים את רוחם.
– בנוסף לכך, הובטח להם להגיע אל הארץ הטובה, ארץ ישראל. אך במקום ללכת לכיוון צפון מזרח, דרך ארץ פלשתים שתיקח אותם אל הארץ המובטחת, הם ממשיכים בכיוון ההפוך, דרומה, מעמיקים יותר ויותר לתוך נבכי המדבר ואינם מבינים לאן מכוונים לקחת אותם.
כל הסיבות הללו יכולות להוות סנגוריה לעם שנמצא במצב מאתגר ביותר, ומשום כך הוא מאבד את סבלנותו ופונה למשה בטרוניה ובבקשה למים; אך התורה אינה מציינת את כל זאת. רק את חומרת המעשה, את גודל העוון ואת פריקת העול שבאה לידי ביטוי במילים "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא". נדמה כי הדגשת העוון באה עקב החמצת הזדמנות – אילו העם היה ממשיך בבטחונו בה' עוד מעט, הוא היה מגיע אל הצור בחורב, הר סיני.
החמצת ההזדמנות
העם בוחר שלא לבטוח בה' ולהמשיך בדרכם אל הר סיני, אשר שכן לא רחוק ממקומם. וכמה חבל!
כמה מתוקים היו המים אשר בנ"י היו יכולים לשתות כאשר היו מגיעים באמצעות מעט המים שנשאר להם בכליהם, צמאים מאוד, באפיסת כוחות אל הר סיני. הם היו יכולים להקדים את המאוחר, "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב), ושם הם היו מקבלים לאחר הוצאת המים מן ההר את תורת ה'."
כמה מתוקים היו המים אשר היו מבטאים בצורה חד משמעית את הביטחון בה', את הקשר בין המים והחיים אל התורה, ומראים הלכה למעשה את הגמול שמובא בפרשת והיה אם שמוע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יג-יד).
במקום זאת, רק מנהיגי העם רואים את כל הנס הנפלא הזה, של הוצאת המים מן הסלע. העם אינו ממשיך אל יעדו ודורש ממשה כאן ועכשיו: "תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה" (שמות יז, ב); וה' מורה לכל ההנהגה – משה, אהרון, יהושע, חור ושבעים הזקנים – שילכו אל הצור בחורב. ה' יתייצב מול משה על הצור, משה יכה על אותו הצור וה' יוציא ממנו מים לנגד מנהיגי העם. זהו נס מופלא! הוצאת מים מן הר צחיח באמצע המדבר היבש, כמה מרשימה היא.
המים ירדו מהר חורב בנחל, עד שהגיעו אל מקום העם ברפידים ושברו את צמאונו. זהו כנראה גם אותו הנחל אשר אליו משה זורה את אפר עגל הזהב אשר טחן עד דק והשקה בו את העם, משום שבאותו מדבר צחיח לא הגיוני שיהיה פתאום נחל.
אך את כל זה העם אינו רואה. הם מפספסים את הנס הגלוי הזה אשר מראה על גדולתו של ה' ורואים רק את זרם המים אשר יורד אליהם מן ההר ומרווה אותם.
בתגובה לכך, ה' מחליט להעמיד את בני ישראל לניסיון, ניסיון דומה לניסיון בקברות התאווה, בו הקב"ה מעמיד את העם בו מאוחר יותר.
נסיון השפע
בקברות התאווה, הקב"ה מזמן להם בשר זמין וקל, את השליו: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגׇז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה…" (במדבר יא, לא). הניסיון שה' מציב להם הוא הקצבת האוכל – כמה כל אחד יקח: האם הם ילכו אחרי תאוותיהם ויזללו בשר, או שהם ישלטו ביצריהם ויאכלו בנחת את הראוי להם?
העם לא עומד בנסיון זה, נגרר אחר תאוותיו ואוכל כמויות מוגזמות של בשר: "הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים" (שם לב), פי אלף מהקצאת המן היומית שלהם: "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת" (שמות טז, טז). ומיד אחר כך בא עונשו של הקב"ה: "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד" (במדבר יא, לג). הקב"ה מעניש אותם על כך שלא עמדו בניסיונו, אך עונשם הוא עונש טבעי. אנשים שלא אכלו כמויות גדולות במשך הרבה זמן, אינם יכולים לעכל כמות אוכל כזו. בדומה למה שאירע בשחרור מחנות העבודה וההשמדה בסוף מלחמת העולם השנייה, שם חיילי בעלות הברית חילקו לשורדים כמויות אוכל. בתוך זמן קצר מתו מכך אלפים ועשרות אלפים.
נראה שגם בפרשתינו ה' בוחר להעמיד את בני ישראל בנסיון דומה, וגם כאן העם אינו עומד בו.
בדומה לנסיון במרה, גם כאן ה' מנסה את העם על ידי בדיקת שליטתם העצמית – כמה מים כל אחד יקח לעצמו. בפרשת מי מרה נאמר: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ." (שמות טו, כה). ידוע המדרש הדורש ש'חוק' הוא פרה אדומה, אך נדמה שהפשט הוא אחר – 'חוק' במקרא הוא הקצבת מזון: "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" (משלי ל, ח), "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ … מֵאִשֵּׁי ה' חׇק עוֹלָם." (ויקרא כד, ט), וכו'. הניסיון של "שָׁם נִסָּהוּ" הוא הקצבת המים.
כך גם אצלנו, ברפידים: ה' נותן לעם מים, בודק כמה מים כל אחד יקח וכמה ידאגו לאחר וישאירו, ורואה שנכשלו בכך. אמנם כשלונם אינו מופיע בפירוש בפסוקים, אך נראה שהוא נרמז בתחילת העניין: וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. (שמות יז, ג)
הפסוק עובר מלשון רבים ("לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ") ללשון יחיד ("לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי.."); נשמע כאילו כל אחד דואג לעצמו ולמשפחתו, ואינו שם את האחר בשיקוליו.
העונש: עמלק
לאחר חטא זה מגיע העונש: וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. (שם ח)
בני ישראל רואים זרם מים שזורם אליהם בלב המדבר, אך הם לא היחידים ששמים לב לכך. גם עמלק, אשר מסתובב בדרך, שם לב לכך, ומוכן לצאת למלחמה נגדם על אותו משאב הטבע. עמלק טובחים בהם במשך יום שלם, עד אשר מגיע יהושע חזרה, מארגן לוחמים ויוצא להגנת העם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר" (שם ט). רק לאחר יום שלם התגובה היהודית מגיעה, חולשת בעמלק לפי חרב, ומסיימת בניצחון על האויב.
הראב"ע על התורה מעיר על תחילת הפרשה, כשהעם נאנקים ונפחדים כאשר מצרים קרבים אליהם, ותמה, מדוע בנ"י מפחדים? הרי הם צבא גדול מאוד אל מול כמות פרשים לא כזו גדולה, והם יכולים לנצח אותם בקלות! אותה התמיהה שייכת גם כאן: עם ישראל הוא עם גדול, אשר יכול להילחם בכוחות עצמו, ומדוע הם נטבחים ונשחטים במשך יום שלם ללא הגנה עצמית!
נדמה שהתשובה קשורה בהיעדר ההנהגה. עמלק פוגש עם חלש וצמא, ללא הנהגה אשר הלכה להוציא להם מים, ומלא מריבות וחוסר הסכמה. הם רבים על המים, כאשר כל אחד מהם אינו רואה את חברו, ואינם מתנהגים כקבוצה לכידה. ללא הנהגת משה והזקנים, העם אינו מסוגל לשמור על לכידותו ומשום כך גם אינו יכול להגן על עצמו מפני האויב. עמלק, עם של נוודים חסונים ומלוכדים, מזהים את זאת, עטים עליהם וטובחים בהם במשך יממה שלמה.
מלחמה לדורות
גם בשמחת תורה האחרון, התנפל עלינו עמלק שזיהה את הפירוד בעם וחוסר יכולתנו לדבר אחד עם השני ולהגיע להסכמות; ואחרי יום בלהות של טבח ופגיעה בחלשים, עם ישראל הצליח לקום ולהכות באויב מכה אדירה, ואנחנו ממשיכים להלחם באויב ללא מנוח.
רעיון זה, שהמלחמה בעמלק ממשיכה והולכת עד ימינו, יסודו בדברי הקב"ה בסיום פרשתנו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: (שמות יז, יד-טז)
בקרב האחרונים, ובעיקר בדבריו של הרב סולובייצ'יק בנושא, עולה רעיון בנוגע לאופיו של אותו עם עמלק שאנו מצווים למחותו. הרב סולובייצ'יק טוען שאותו העמלק שאנו מצווים למחות אינו עם אתני. אף אחד אינו מתכוון ללכת לחפש אחר אותו העם שבוודאי כבר התערב באומות ונבלל בתוכם, וגם אין ציפייה כזו.
העמלק שעלינו לרדוף אותו ולהשמיד אותו הם התלמידים המחשבתיים שלהם. כשם שלהבדיל, חז"ל דורשים ש'כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' (סנהדרין יט:), קבוצה שממשיכה בדרכו האידאולוגית של עמלק נחשבים כזרעו וממשיכי דרכו, וחובה עלינו להלחם בהם.
מלחמת עמלק לא נגמרה בפרשתנו וכנראה לא תיגמר גם היום, אך עלינו להמשיך, למחות אותם ולהשמידם מעל פני האדמה: מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. (שם טז)
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת בשלח ה'תשפ"ד, סוכמה על ידי נועם שלוש ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).