המאבק התרבותי – מלחמת ישראל במדיין

הדפסה

א. מדיין ועמלק

ההליכה במדבר הינה במידה רבה תקופה 'סטרילית', בה עם ישראל הינו "עם לבדד" (כ"ג, ט'), העובר תהליכים רוחניים ולאומיים, תוך התכנסות פנימה. מעין 'היריון' בה נוצרים תהליכי התפתחות שקטים, ללא מגע עם גורמי חוץ. זהו שלב ראשוני חשוב להתפתחות רוחנית.

אולם, גם בתקופה זו אנו עדים לפלישות של גורמים חיצוניים הפוגמים בשקט המדבר. הראשון הוא עמלק, המופיע מייד לאחר יציאת מצרים. השני הוא מדיין, המופיע בדמות פיתוי לזנות ועבודה זרה, בסוף פרשת בלק.

שני עמים אלו דומים במאפייניהם: מדובר על שבטי נוודים מדבריים, שככל הנראה הרבו להתפרנס מגזל. מסתבר שהם אף שיתפו פעולה בתחום, כפי שנגלה בהמשך התנ"ך, בספר שופטים: "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק…  וישחיתו את יבול הארץ" (שופטים ו', ג'-ד')

אופיים של המפגשים עם שני עמים אלו לכאורה שונה. עמלק מתמקד בפגיעה פיזית, "…ויזנב בך כל הנחשלים אחריך…" (דברים כ"ה, י"ח). המדיינים, לעומת זאת, מתמקדים בפגיעה רוחנית: ראשית דרך קללת בלעם, ולאחר מכן דרך עירור היצר המיני והסתה לעבודה זרה.

אולם בעומק, קיים דמיון בין השיטות של מדיין ועמלק. שניהם נמנעים ממתקפה ישירה ובוחרים לפגוע באופן מניפולטיבי, על ידי ניצול החולשה ונקודות התורפה של האחר.

העמלקים מתפרנסים מתקיפת "הנחשלים" בעת ההליכה במדבר. בימי דוד, ניווכח כי פעולה זו אינה מקרית אלא משקפת את השיטה העמלקית, שפעלה גם בסיפור צקלג: "וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ׃ וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם׃ וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ" (שמואל א' ל', א'-ג')

גם המדיינים נוקטים בשיטה דומה. הם נמנעים מלתקוף את ישראל באופן ישיר ולכן פונים לדרך הקללה הפועלת מרחוק. טכניקת הקללה עצמה בנוייה על איתור נקודות התורפה וניסיון לקלל דרכן. כפי שניתן להבחין מברכותיו של בלעם:
"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה' " (כ"ג, ח')
"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (כ"ג, כ"א)

בלעם מתאר איך הוא מנסה למצוא את נקודת הכעס הא-לוהית ואת החטאים שיש בישראל ודרכם לקלל. כיוון שהוא אינו מוצא אותם, הוא לא מצליח לקלל.

לאחר שדרך זו נכשלת, הם פונים למזימות המכונות בשפת התורה 'נכלוליות' ("בנכליהם") ולא בוחלים בשום אמצעי, כולל שליחת בנותיהם לזנות (כ"ה, י"ח). המניפולציה כאן מתוחכמת: יצירת עירור מיני, הגורם ישירות להחלשת הכח המודע והתבוני באדם. כך הוא נתון להשפעה רוחנית וההסטה לעבודת פעור נעשית בקלות. הם מבינים שהם אינם יכולים לישראל במלחמה ישירה ועל כן פונים למתקפה נסתרת ומחוכמת, שישראל כלל לא מודעים לה.

ב. ממתקפה מניפולטיבית לעימות חזיתי

בשני המקרים, מצווה ה' היא לא לעבור לסדר היום על הפגיעה ולחתור למלחמה חזיתית. בשני המקרים, מדובר על מלחמה יוצאת דופן: לא מלחמת "אין ברירה", שמטרתה כיבוש והגנה, אלא מלחמת "יש ברירה", מלחמה לשמה, כנגד התרבויות הללו.

העמים הללו לא מעיזים לתקוף ישירות ולכן פונים לדרכים עקלקלות. מול כוחות אלו, קיימת נטייה רווחת, לעיתים מבלי משים, להגיב גם כן בדרכים דומות ולהימנע מעימות חזיתי. נטייה זו מתרחשת בשל הקושי להיות הצד הראשון שפותח במאבק גלוי, בלי להסתיר את הכוונות התוקפניות. כוחם של ה'אוייבים הנסתרים' בניקיון שהם עשויים להציג כלפי חוץ. לא נעים להיות 'הצד המלוכלך' שמפסיק את העמדת הפנים ותוקף גלויות.

אולם התורה מצווה אחרת – אין להיגרר למגרש של האויבים הנסתרים. יש לקרוא לכוחות אלו בשמם האמיתי ולהתייחס אליהם בהתאם. זהו רוע שיש לעמוד מולו בזקיפות קומה ולהיאבק בו. כוחו של הרוע מסוג זה הוא בבלבול, בהסתרת כוונותיו, בהתחמקות ממגע ישיר. דווקא בשל כך, העימות המלא אתו צריך להיות לאור היום, תוך כדי ראייה של הרוע כמות שהוא.

לכן, עם ישראל מצווה לזכור את עמלק ולצרור את המדיינים, כחלק מההתפתחות שלו עצמו. היכולת להכיר ברוע מסתתר וחמקמק, לחשוף אותו ולהתמודד עמו היא חלק ממטרותיו של עם ישראל, לדורות.

ג. המאבק התרבותי

המאבק עם העמלקים נתפס כמאבק תרבותי בעל משמעות לדורות, כפי ש-ה' אומר למשה לאחר המלחמה עמם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות י"ז, י"ד)

המאבק עם מדיין, לעומת זאת, עשוי להיתפס כאירוע נקודתי בלבד, הקשור במפגש המקרי איתם בסיום ההליכה במדבר. אולם עיון בפרשייה, מראה כי לא כך הם פני הדברים.

אחת התמיהות בפרשייה זו הינו המרחק בין הציווי להילחם, המופיע מייד לאחר החטא עם בנות מדיין (כ"ה, י"ז, תחילת פרשת פנחס) לבין הביצוע בפועל, המרוחק שישה פרקים ממנו, בפרשת מטות (ל"א). בתווך, התורה לפתע סוטה מהסיפור ועוסקת בנושאים שונים לגמרי: מפקד העם והכנה להתנחלות בארץ (פרק כ"ו), בנות צלפחד, ציווי למשה לעלות להר העברים וסמיכת יהושע (כ"ז), קרבנות מוסף (כ"ח-כ"ט) ודיני נדרים (ל').

נקל להבחין כי חלק ניכר מן הנושאים העומדים בתווך, קשורים להכנות לכניסה לארץ. בכך, קושרת התורה בין מלחמת מדין לבין ההתיישבות בארץ. המלחמה עם מדין נובעת אמנם מהעבר, אירוע בעל פעור, ועל כן הציווי הראשוני מופיע מייד לאחר החטא. אך מבחינה מהותית, המלחמה נחשבת כחלק מהתהליכים העתידיים שעל עם ישראל לעבור, בארץ.

תקופת הסטריליות הרוחנית עומדת להסתיים ועם ישראל הולך לקראת התמודדויות תרבותיות מורכבות. המלחמה עם מדיין מהווה את ההתמודדות הראשונה בשרשרת מפגשים אלו. בכך חשיבותה, שכן היא עשויה להוות מעין אב טיפוס להמשך המאבקים התרבותיים של העם. דומה כי בשל כך מודגש, כי דווקא משה, מנהיגו הדגול של העם, צריך לנהל את המלחמה, כפרוייקט אחרון לפני מותו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (ל"א, ב')

רק משה יכול לנצח על המאבק עם מדיין שיהווה מגדלור להמשך המאבקים העתידיים. 

המלחמה עצמה מתוארת בקיצור רב, אולם ההכנות אליה, ויותר מכך, הטיפול בשלל, מקבלים אריכות רבה ביותר. זהו ביטוי נוסף לשונותה של המלחמה. הסיפור החשוב כאן אינו רק המלחמה עצמה, אלא התהליכים שעם ישראל עובר מול מדיין, המתרחשים לפניה ואחריה.

ההכנות כוללות את הצבתו של פנחס הכהן בראש הלוחמים היוצא יחד עם כלי הקדש. מצבת הלוחמים מורכבים מורכבת מ"אלף למטה" (ל"א, ד'-ו'). אלמנטים אלו מראים כי המלחמה מונחית יותר משיקולים סמלים-רוחניים ופחות משיקולים צבאיים קרים. מבחינה צבאית טהורה אין מקום לשלוח את הכהן יחד עם כלי הקודש וכן יש לבחור את הלוחמים הטובים ביותר, ללא קשר למוצאם השבטי. שוב מסתמן כי המלחמה כאן שונה – יש כאן יותר מאבק תרבותי מהתנגשות צבאית.

בהמשך ניווכח כי המאבק מתרחש במלחמה עצמה, אך אולי לא פחות מכך, גם בתהליכים המתרחשים בעם בעקבותיה.

ד. בין הכלה לדחייה

לאחר המלחמה, מתואר באריכות העיסוק בשלל, המהווה שאלה קריטית במאבק תרבותי, שהרי הוא דן בשאלה המרכזית: האם וכיצד ניתן להכיל מרכיבים של התרבות האחרת?

במלחמת עמלק, בספר שמואל, הצטווה שאול כלל לא לגעת בשלל. ציווי זה היה כה חמור עד שהוא שילם על כך במלכותו, עקב הפרת ציווי זה. אולם מול מדיין המצב שונה, ולאחר המאבק ניתן להכיל מרכיבים מסוימים של תרבותם.

נראה כי הסיבה ליחס השונה כלפי השלל קשור בהבדל בין סגנונות המתקפה השונים של העמלקים והמדיינים, שתיארנו לעיל. כאמור, העמלקים מתמקדים במתקפה פיזית ומטרתם היא לצבור שלל בדרכים בזויות: מתקפות על נחשלים, נשים וילדים. המדיינים לעומת זאת מתמקדים במתקפה רוחנית: דרך מאגיה והסטה לחטא. לקיחת שלל העמלקים מהווה הנאה מרכוש גזול, ההופך אותו למשוקץ ועל כן אין לגעת בו. לעומת זאת, המלחמה עם המדיינים נובעת מהקרב הרוחני איתם. אם מתגברים על המאבק הרוחני, אפשר לרכוש חלק מהמרכיבים התרבותיים שלהם ו'לגייר' אותם לתוכנו. הבה נראה כיצד מתרחש תהליך זה. 

ראשית, עם ישראל לא לוקח את השלל אליו אלא מביא אותו למשה ואלעזר (ל"א, י"ב). בכך הלקיחה הופכת לפעולה מושכלת ומאורגנת ולא נובעת מהתלהטות יצרים.

אולם, בשלב זה, נחרד משה לגלות כי השלל כולל בתוכו את נשי מדין, שהיוו את הגורם לחטא וממילא אמורות להיות היעד הראשון לנקמה. נדמה כי אנו עדים כאן לתופעה פסיכולוגית מרתקת: כאשר יוצאים למאבק נחוש נגד רוע ויצרים, אפשר בקלות להיגרר לתוכו. משול הדבר לדייג המנסה לדוג דג שמן, המפיל אותו לתוך המים.

עם ישראל יוצא למלחמה לאחר טראומת הפיתוי לזנות, אך במהלך המלחמה מגלה את אותן נשים שפיתו אותו לא מזמן. לא מן הנמנע, כי גם במהלך המלחמה נקטו אותן נשים בכלי הנשק שבאמתחתן – הפיתוי המיני. ייתכן ואף אותם לוחמים חטאו לא מזמן עם אותן הנשים. כאשר הם נפגשים שוב, כעת כשני צדדים במלחמה, הנשים מצליחות שוב להפיל אותם ברשתן. האנרגיה התוקפנית של המלחמה מן הסתם התערבבה עם האנרגיה המינית וכך עולה הרעיון לכבוש את הנשים הללו, לנסות 'לגייר' אותן וכך לממש את המשיכה אליהן באופן חוקי. בשל כך משה קוצף על שרי המלחמה ומצווה להרוג נשים אלו. כאומר: ישנן דברים שלא ניתן לגייר. נשים אלו, שכוחן בפיתוי המערער את ההכרה המפוכחת, אינן יכולות להצטרף לעם ישראל.

אולם ביחס לרכוש התמונה היא אחרת. ניתן לקחת את הרכוש, אך לאחר שהוא עובר הכשרה וטבילה. תהליכי ההכשרה והטבילה יוצרים הבדלה תרבותית המאפשרת בעקבותיה הכלה של אובייקטים מהתרבות השכנה, ללא חשש לפגיעה. לא במקרה למדו חז"ל את הלכות הכשרת וטבילת כלים מפרשתנו, המהווה את אב הטיפוס להתמודדות תרבותית.

תהליך נוסף המאפשר את לקיחת השלל מופיע בתיאור המפורט אודות אופן החלוקה – מחצית ללוחמים ומחצית לעורף וכן אחוז קבוע ללוויים ולתרומת ה'. אווירה חשבונית מדוקדקת שורה על תיאור החלוקה. בכך שוב מופקעת חלוקת השלל מתחום היצרים הגועשים אל החלק השכלי והמאורגן בנפש. רק כך ניתן לספוג אלמנטים מהתרבות המדיינית – לאט, בשיקול דעת ותוך כדי הקדשת חלקים לקדושה.

ה. מטומאה לקדושה

בסוף תהליך החלוקה, שרי המלחמה פונים למשה בצעד מפתיע ומוציאים מכליהם כמות נכבדת של תכשיטי זהב (ל"א, מ"ח-נ"ד).

מסתבר כי הם בכל זאת בזזו מהצד תכשיטים אלו והוציאו אותם מכלל החלוקה (שם, נ"ג), אולם הם מחליטים מיוזמתם להקדיש אותם בסופו של דבר ל-ה' – "לכפר על נפשתינו".

שרי המלחמה לא מפרטים מהו החטא עליו הם רוצים לכפר. אך אם נשווה לתחילת הפרק ניווכח כי אלו אותם שרי מלחמה בדיוק, שעליהם קצף משה כי השאירו את הבנות בחיים. על כן, מסתבר כי זהו חטאם. מה גם, שהתכשיטים שכעת הוצאו מכליהם הן תכשיטי נשים והכתוב אף טורח לפרטן לסוגיהן (שם, נ'). מסתבר כי לקיחת תכשיטי הנשים המדייניות מתחברת למשיכה המינית אליהן, שהתרחשה במהלך המלחמה. שוב אנו נוכחים לראות את המשיכה אל המיניות, שהתרחשה דווקא מתוך המלחמה נגדו.

אך כעת, לאחר התהליך הארוך של ההיטהרות וארגון נכון של השלל, שרי המלחמה באים מיוזמתם ומחליטים להקדיש דווקא את האובייקטים המיניים לקדושה. בכך נסגר המעגל והטמא ביותר הופך לקודש. המלחמה החזיתית ביצרים עלולה לפגוע כבומרנג בלוחם. אך תהליך נכון של ויסות, היטהרות, הפרדת רע מטוב והכשרה, יכולה להוביל בסופו של דבר אפילו להפיכת הרע ביותר, לקודש.

ו. המלחמה בתכונות שליליות

כאשר אנו נפגשים עם תופעה שלילית, בעולם שמחוץ לנו או בתוכנו פנימה, מתעורר בנו הרצון הטבעי להיפטר מהתופעה הזו כמה שיותר מהר. רצון זה יכול להתבטא בפועל בשתי דרכים קיצוניות. הדרך האחת היא ההדחקה. דרך בה אנו מנסים להתעלם מהבעיה ולהשכיח אותה מלבנו. הדרך השניה היא המלחמה החזיתית כדי למגר את התופעה השלילית.

לא פעם יוצא לי לשוחח עם נערים בגיל ההתבגרות שסבורים כי הם עסוקים יתר על המידה בתחום המיני. לרוב הם מתארים תנועת מטוטלת, בין הימנעות מלחשוב על כך לבין מלחמה חזיתית כנגד התופעה שהוא מזהה בתוכו: הוא יכול לכעוס ולהאשים את עצמו וכן לנסות ללכת לקיצוניות השנייה ולנסות להתרחק מכל מגע עם משהו הקשור במיניות.

ככל שהפסיכואנליזה הלכה וצברה השפעה, התפרסם ברבים כי תופעת ההדחקה אינה מומלצת לבריאות נפשית. אולם, דומה כי המטולטלת נעה קצת חזק מידי לכיוון השני, של המלחמה החזיתית נגד תופעות נפש שליליות. לא פעם, אני נוכח לראות כיצד מטופלים שמסירים את מעטה ההדחקה, מנסים מיד לפנות לקיצוניות השנייה ולהילחם בכל הכח בחסרונותיהם. אולם, המלחמה החזיתית עשויה לגבות מחירים נפשיים יקרים, לא פחות מההדחקה.

ראשית, לעצם המאבק הפנימי יש מחיר כבד, גם אם הוא מסתיים בהפחתת התכונה השלילית. המאבק עצמו, כמו במלחמה קונבנציונלית, גובה קרבנות ודורש אנרגיה רבה. וכשם שכל מלחמה כרוכה בכאוס, כך גם במלחמת הנפש. כאשר כוחות פנימיים מתגוששים אחד כנגד השני, היציאה מאיזון נהיית כמעט לבלתי נמנעת. הנפש הנאבקת עשוייה להיהפך למוצפת ברגשות עוינים ותוקפניים. אמנם העוינות מופנית כנגד כוחות שליליים ולמטרות טובות, אולם קשה שלא להיפגע מעצם עיסוק זה.

שנית, המאבק ברוע עשוי באופן מפתיע, דווקא לחזק את הקשר איתו. "ההפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות", אמר אלי ויזל. אהבה ושנאה אינן כה שונות כפי שנהוג לחשוב. שתיהן מעוררות רגשים עזים וחמים ביחס לזולת. זוהי הסיבה לכך שלעיתים אנו נוכחים לראות כיצד רגשות כלפי אדם מתהפכות בקלות מאהבה לשנאה ולהיפך. לעומת זאת, האדישות מבטאת ריחוק, ניתוק הקשר מהאחר. לא פעם, מדווחים זוגות על תחושה של קשר וקרבה דווקא בתקופות של מאבקים ביניהם. לעיתים אף נראה כי זוגות מחפשים את המאבקים האלו, כדי לחוש את החיבור ביניהם.

לכן, דווקא כאשר אנו נלחמים בתכונות שליליות ומגלים שנאה כלפיהם, אנו מחזקים את הקשר והתקשורת איתם. המאבק בהם מאפשר להם לקבל יותר מרחב ונוכחות בחיינו. כך למשל, אדם הנלחם ביצריו המיניים, לא פעם מוצא עצמו מבלי משים, בעיסוק יתר בתחום המיני, בו נלחם.

אם כן, כיצד יוצאים מהסבך? כיצד ניתן בכל זאת להילחם ברע מבלי לשלם על כך מחירים נפשיים?

הפתרון טמון ביכולת של הנאבק לשמור על רוגע פנימי, גם תוך כדי המאבק. המחירים שתיארנו לעיל קשורים בסערה הפנימית שלעיתים קרובות נוצרת אצל הנאבק. סערה שנועדה לדחות את הרע, אך יחד איתו סוחפת גם את הנאבק עצמו. בניגוד ל'מאבק המסעיר', קיימת אופציה אחרת, 'המאבק התבוני'. מאבק זה נעשה מתוך הכרה שקולה בתופעה השלילית שיש להיאבק בה. המאבק ייעשה בכל הכלים הנדרשים, אולם מתוך איזון ורוגע פנימי. הנפש אינה סוערת במאבק כזה אלא מתמקדת בדרוש להיעשות, מתוך הכרה מפוכחת.

כדי להגיע לכך, על האדם לפתח יכולת לעמוד בנינוחות מול חסרונותיו האישיים או מול הדורש תיקון בעולם החיצוני. התבוננות זו צריכה להיעשות ללא אשמה וללא כעס, אלא אך ורק מתוך רצון לתקן את השלילי. רק כך, אפשר להתחיל בתהליך של תיקון עדין ומבוקר, בלי סערות. 

אם המאבק דורש שימוש במידת הכעס, אפשר לשלוף אותה מארסנל היכולות ולהשתמש בה. אך הכעס ינבע מהמקום השקול שסובר כי הוא יקדם את התוצאה הרצויה, לא מתוך התפרצות רגשית אוטומטית. כך הכעס נשאר חיצוני, כנגד התופעה השלילית, תוך כדי רגיעה פנימית. כפי שהיטיב לתאר זאת הרמב"ם: "ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס" (רמב"ם דעות ב', ג')

אפשר להילחם מבלי להתלכלך, אפשר לכעוס מבלי להיות מוצף, אפשר להודות באשמה מבלי לכאוב. התיקון אפשרי, גם ללא תופעות לוואי.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).