הלוחמה הרוחנית

הדפסה

א. סיפור השפלתו של בלעם

פרשת בלק מתארת באריכות את הפיכת קללותיו של בלעם לברכות. הסיפור מעניין ומעורר הנאה, כאשר אנו נוכחים לראות כיצד בלעם נכשל שוב ושוב בנסיונותיו. אולם, קשה להימנע מהתמיהה – מה בעצם הרעיון של הסיפור? מה החשיבות בכך שהיה נסיון לא מוצלח לקלל את ישראל? למה אמור לעניין אותנו שהמואבים ניסו להילחם בישראל דרך קללות, אך לא הצליחו בכך?

בפשטות, ניתן לחשוב כי מטרת הסיפור היא ללמדנו  שאין למילים או לקללות כח מאגי, כפי שסוברים עובדי האלילים. אולם, אם אכן זו מטרת הסיפור, העלילה היתה צריכה להיות שונה בתכלית: היה צריך לתת לבלעם לקלל כאוות נפשו ולהראות לו כי הן אינן עושות שום רושם על ישראל.

ההשקעה הא-לוהית בהפיכת קללתו לברכה, מלמדת כי למילים דווקא יש כח וכי חשוב מאוד לגרום לבלעם להוציא מפיו ברכות במקום קללות.

אך גם מסקנה זו קשה – האם אנו באמת זקוקים לברכותיו של בלעם, המושגות דרך הכנסת מילים לפיו באופן מאולץ? מה ערך בברכותיו שנאמרו בכפייה, תוך כדי שהוא מנסה להתנגד בכל כוחו אליהן?! האם אלו הברכות שעם ישראל צריך בכדי להתחזק מול אויביו?!

יתירה מכך, בלעם נראה לאורך הפרשה כולה כבובת משחק מגוחכת בידי ה'. כך, כבר בתחילת הפרשה, כאשר מגיעים אליו שליחי בלק, הוא נאלץ לענות לשליחים בכל פעם תשובה אחרת, בהתאם לדבר ה' המשתנה. השינוי שבלעם נאלץ לנקוט, מסירוב להסכמה ביחס להליכה, מציג אותו כבר מתחילה כדמות הפכפכה, שמעשיה אינם מובנים לבלק (כ"ב, ל"ה).

לאחר מכן, בלעם עובר השפלה קשה בסיפור האתון, כאשר היא גוברת עליו ביכולת לראות את המלאך. זהו סיפור חריג וייחודי במקרא, בו בהמה רואה מלאך ומדברת. נראה שהסיפור התמוה הזה מגיע בעיקר כדי ללגלג על יכולותיו של בלעם – אפילו בהמה רואה יותר ממנו והיא זו שבעצם מצילה אותו מידי המלאך. לכן היא ראויה יותר לחיים ממנו, "כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי" (שם, ל"ג). האתון עולה על בלעם גם ביחס למה שיקרה בהמשך. בעוד היא מדברת בחופשיות, דווקא הוא לא מצליח לדבר כרצונו, כיוון ש-ה' קובע לו את מילותיו. כפי שהוא אומר לבלק: "הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה? הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱ-לֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (כ"ב, ל"ח)

השפלתו של בלעם מגיעה לשיאה בניסיונותיו הכושלים לקלל שוב ושוב, מה שגורם לו להיות מגורש בבושת פנים על ידי בלק: "וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד" (כ"ד, י"א)

בסופו של דבר, מדובר בסיפור משעשע. אנחנו נהנים מהלגלוג על חשבונו של הקוסם הדגול שמנסה לצאת נגד ישראל. אולם מה הטעם בכל ההשפלה הזו שעובר בלעם? מדוע חשוב לתורה להקדיש פרשיה ארוכה לזלזול בו ובניסיונותיו לקלל את העם? האם זה מה שחשוב כעת לעם ישראל, רגע לפני הכניסה המיוחלת לארץ?

ב. קללה או הסתה לחטא?

נראה כי יש לנסות ולהבין את הסיפור בהקשרו הכולל. עם ישראל נדד ארבעים שנה במדבר, הרחק מהציוויליזציה ובכך נמנע ממגע בעמים אחרים. בפרשה הקודמת חלה ההתקרבות לארץ ובהתאמה החל החיכוך עם עמי האיזור. העימותים הראשונים התחילו בסוף הפרשה הקודמת בדמות מלחמות מול הכנעני (כ"א, א'-ג') ומול סיחון ועוג (שם, כ"א-ל"ה), בהן עם ישראל נחל ניצחון מוחץ.

מואב ומדין ובראשם בלק ובלעם, מבינים כי לא ניתן להביס את עם ישראל דרך עימות פיזי. לכן הם עוברים לכיוון אחר, שניתן לכנותו 'לוחמה רוחנית'. כעת עם ישראל ניצב בפני מאבק חדש, השונה מן המאבק הפיזי והגלוי שהתרחש מול סיחון ועוג. זהו מאבק מתוחכם יותר. הם מבינים כי המאבק הפיזי עוסק רק בקליפה החיצונית של עם ישראל. קיים משהו מאחורי הרובד הפיזי, רוח מיוחדת של עם ישראל. בה, להבנתם יש לפגוע וממילא הכוח הפיזי יתפוגג.

השלב הראשון של 'הלוחמה הרוחנית' מתגלה בניסיון אלילי מובהק, דרך שימוש בקללות מאגיות. כך הם מעבירים את שדה הקרב לעולם הרוח. הם מנסים להשתמש בכוחות רוחניים שהם סבורים שיש להם, בכדי לפגוע בכוחות הרוחניים של ישראל העומדים מנגד. הנשק במלחמה זו הוא המילים בפיו של המכשף וטכניקות שונות בהם הוא נוקט כדי להפעיל את קסמיו, כגון הקרבת קרבנות מגוונים (כ"ג, א') או הסתכלות על עם ישראל מזוויות שונות (שם, י"ג; כ"ז). בשלב זה, הנסיון הוא להסיט בכל מיני מניפולציות את א-להי ישראל מהגנה על עמו.

לניסיון לוחמה זה, לועגת התורה לאורך הסיפור. הקוסם הידוע מנוטרל בקלות מנשקו ואינו שולט על מילותיו. אפילו אתונו מנצחת אותו בדו קרב מילולי ואף רואה מלאכים יותר ממנו. בשלב זה הכל טוב ויפה ואנו נהנים מהמחזה האירוני. עם ישראל כלל אינו צריך לנקוט בשום פעולה כדי להתגונן, מרוב שהמתקפה מגוחכת.

אולם, מייד לאחר הסיפור הנחמד והמשעשע על ברכות בלעם, החיוך נמחק. העם מתחיל לזנות עם בנות מואב, מה שמוביל לסטייה שלהם לעבודת בעל פעור (כ"ה, א'-ג'). חרון אף ה' פוגע בישראל, שהיה יכול לגרום עד כדי כליון לעם, לולא תגובתו של פנחס, "…וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (שם, י"א).

הפער בין חלקי הפרשה זועק. בתחילת הפרשה עם ישראל שמור ומוגן מקללות – ובסיומה הוא כמעט מושמד. נראה כי לא במקרה חברו להם יחד שני חלקי הפרשה. התורה יוצרת דיכוטומיה בין קלות ההתמודדות עם נסיון של הגויים לקלל את ישראל מבחוץ, לבין הקושי להתמודד עם השפעתם החודרת פנימה.

בהמשך, נגלה כי הקשר בין קללות בלעם לחטא בעל פעור הדוק עוד הרבה יותר. בתחילת פרשת פנחס מתבהר כי החטא אינו תוצאה של היגגרות מקרית של עם ישראל אחרי בנות מואב ומדין, אלא חלק ממזימה מתוחכמת של המדינים: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר" (כ"ה, י"ז-י"ח)

מסתבר שקללות בלעם היוו רק פרק א' של 'הלוחמה הרוחנית', וכעת עברו המואבים ובני בריתם, המדינים, לשלב ב': פיתוי העם לחטאים. בפרשת מטות ניווכח בעובדה המדהימה, כי היוזם של שלב ב' בלוחמה הרוחנית הינו בלעם עצמו! כך אומר משה לעם ישראל כאשר הם מביאים את בנות מדין מהמלחמה: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּ-ה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה' " (ל"א, ט"ז)

אם כן, מסתבר שבלעם אינו דמות כה מגוחכת וקלה לפגיעה, כפי שהיה ניתן לחשוב. אפשר לכנותו כאדריכל 'הלוחמה הרוחנית'. לאחר שנכשל בגיזרה אחת, הקללות כנגד העם, הוא תוקף מכיוון אחר, החטאת העם. שם הוא נוחל הצלחה כבירה, שכמעט והכריעה את ישראל.

יש כאן סיפור אחד, 'הלוחמה הרוחנית' כנגד העם, שיש לו שני מוקדים: כשלון מוחלט לפגוע דרך קללות והצלחה לפגוע דרך הסתה לחטא. באופן הזה, מדגישה התורה את הפער העצום בין שני הניסיונות. קללות מאגיות 'מחליקות' מעל ישראל ופוגעות רק במקלל, אך ניסיונות לדרדור רוחני של ישראל, הן אפקטיביות והרות אסון.

ג. ברכות בלעם כמבוא לחטא בעל פעור

אם נחזור ונעיין בברכות בלעם, ניווכח כי ניצני הרעיון לתקוף את עם ישראל דרך ההסתה לחטא נבטו אצל בלעם כבר בניסיונותיו לקלל את העם. מקובל לומר, כי קללת בלעם הפכה לברכה. אולם, עיון מדוקדק יותר בדברים שנאמרו מפיו של בלעם מלמדים כי אין בהם כמעט ברכה אלא בעיקר הבהרת הקושי לקלל את העם. כך אומר בלעם בדבריו הראשונים: "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק… לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה': כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (כ"ג, ז'-י')

ניתן לראות כי עיקר דבריו הם תשובה לבלק, מדוע הוא אינו מצליח לקלל. בלעם מנמק את הקושי לקלל בשני נימוקים:

• "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' ". אי אפשר לקלל או לזעום על עם ישראל כאשר אין פעולה דומה כלפיהם מצד הא-ל. הטכניקה של בלעם מנסה לתפוס זעם מסוים של הא-ל כלפי ישראל ולנסות להגדיל אותו באופן מאגי כך שיפגע בישראל – אך זה בלתי אפשרי כש-ה' לא זועם במקביל.
• שנית, בלעם מנסה ליצור קשר עם עם ישראל בכדי לקלל אותם, "מראש צרים אראנו", אך הם "עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב". העם אינו מתייחס לגויים, מה שמחסן אותו מההשפעה המאגית של קללות מכיוונם. מסתבר, שהקללות אכן יכולות לפגוע, אך רק עם המקוללים נמצאים בקשר עם המקלל ומייחסים לדבריו חשיבות.

גם בניסיונו השני לקלל, עוסק בלעם בהסבר מדוע הוא אינו מצליח לקלל: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (שם, י"ט-כ"א)

ההסבר הזה מוסיף קומה נוספת וחשובה על פני ההסבר הקודם. כאמור, לפני כן בלעם הסביר כי הוא אינו מצליח בשל חוסר בזעם של הא-ל. כעת, בלעם מסביר מדוע אין זעם כזה. אין "און ביעקב", הם אינם חוטאים, לכן "ה' א-להיו עמו".

בנקודה זו, ייתכן כי מתחילה לחלחל אצל בלעם ההבנה, איך בכל זאת ניתן לפגוע בעם ישראל. קללות לא יעבדו, כל עוד הם אינם חוטאים ולא מתעורר עליהם כעס. אך כאשר תיסדק חומת ההגנה הזו, כאשר העם יתחיל לחטוא וכן כאשר יפסיק "לשכון לבדד" ו"לא להתחשב בגויים", או אז ההגנה הא-לוהית תיעלם ויהיה קל לפגוע בהם.

נראה כי הבנה זו מתפתחת עוד יותר אצל בלעם בברכתו השלישית. ברכה זו שונה משתי קודמותיה, כאשר בה לראשונה מתואר כי בלעם חווה נבואה: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים" כ"ד, ב')

"רוח א-להים" ששורה על בלעם נובעת מכך שהוא רואה את ישראל "שוכן לשבטיו". משהו בראייה שלהם מעורר בו חוויה רוחנית נשגבת עד כדי נבואה, מה שמוביל אותו להלל ולשבח את ההרמוניה השורה במחנה ישראל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם: יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים" (שם, ה')

המחנה נראה לו כמקום שופע מים וניכרת ההשוואה לגן עדן:
"כגנת עלי נהר כאהלים נטע ה' " (שם)
"ויטע ה' א-להים גן בעדן מקדם… ונהר יצא מעדן"  (בראשית ב', ח'; י') 

בלעם רואה כי יש משהו מיוחד במחנה ישראל, משהו שגורם להשראת שכינה ולחזרה למצב קמאי, טרום חטא אדם הראשון.

אך יש לזכור שמדובר בבלעם, הוא לא רואה את הרוח הזו כדי ללמוד ממנה ולהסתופף בה, אלא כדי לראות איך ניתן לפגוע בה.

נבואה זו, יותר מקודמותיה, יכולה לכוון את בלעם אל הקוד אותו יש לפצח, כדי לפגוע בעם דרך 'הלחימה הרוחנית'. כאשר תהיה פגיעה באותה הרמוניה במחנה, יאבד העם מכוחו הנשגב ויהפוך לפגיע. מכאן קצרה הדרך לרעיון הפיתוי לזנות, המערער האולטימטיבי על סדרי החברה ועל "משכנותיך ישראל". יתירה מכך, דרך זו כוללת פגיעה גם בנקודות הקודמות ששמרו מקללה. כאשר ילך העם לבנות מדין ימחק המצב של "עם לבדד ישכון" וכן "לא הביט און ביעקב".

אם כן, נסכם כיצד רעיון הפיתוי לזנות מתפתח בהדרגה מתוך כל שלשת ברכות בלעם:

• ברכה א': ה' לא זועם על עם ישראל וכן הוא אינו מתחשב בגויים. מסקנה: יש לעורר את זעם ה' ולגרום לעם ישראל להתערב בגויים.
• ברכה ב': ה' מגן על ישראל מכיוון שאין בהם חטא. מסקנה: יש לגרום להם לחטוא.
• ברכה ג': כוחו הרוחני של העם קשור להרמוניה השורה במחנה. מסקנה: יש להחטיא דרך זנות, שתפגע בשלמות המחנה.

ניתן לראות איך רעיון הזנות עם בנות מואב ומדין נגזר איפוא באופן ישיר מתוך הברכות השונות – קללות חיצוניות לא יעבדו, כל עוד מצבו הרוחני של העם לא יתפורר מבפנים. אם כן, המתקפה הרוחנית השנייה, דרך בנות מדין, צומחת מתוך כישלון המתקפה הראשונה, המאגית.

המסר ברור והוא מגיע אל בלעם בסיועו הישיר של ה', המשתמש בו כדי ללמד את העם שיעור מאלף. לא ניתן באמת לפגוע בעם ישראל דרך מתקפה חיצונית-מאגית. מתקפה זו תיכשל כל עוד העם יהיה ביציבות רוחנית ולא יתחשב בגויים שסביבותיו. אולם, כאשר הם מתחילים 'להתחשב' בגויים ולסטות מן הדרך, הם הופכים לפגיעים ביותר.

הכח של עם ישראל נובע ממקור רוחני-פנימי. כשכוח זה נמצא, קללות חיצוניות לא יעשו רושם. האויב היחידי של עם ישראל הוא לא אויב חיצוני, אלא הוא עצמו, כאשר הוא בוחר לסטות מדרכו. או אז, ההתפרקות תבוא בקלות. ומן הכלל אל הפרט. קללות ואיומים חיצוניים לא יכולים לפגוע באדם שנמצא ביציבות פנימית, נאמן לדרכו ואינו מתחשב באלו המנסים לפגוע בו. אדם כזה, גם אם ינסו לקללו ולפגוע בו, הקללות לא יחדרו באמת. האדם מתחיל להתערער מפגיעה חיצונית רק כאשר הוא אינו נאמן לדרכו ומנסה למצוא חן בעיני הסובבים אותו. במצב כזה האדם הופך לפגיע וכל קללה יכולה לחדור אליו ולהחליש אותו.

(הר איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).