מה חמור יותר, לשון הרע על דומם וצומח או על צדיקים?
שמעתי מאברך יקר שאפשר ללמוד על חומרת לשון הרע בק"ו מחטא המרגלים, שאם נענשו בחומרה על שהוציאו דיבת הארץ רעה על שאמרו לשון הרע על צומח ודומם, ועל כלל ישראל נגזרה גזירה קשה שלא יזכו להיכנס לארץ המובטחת זולת יהושע בן-נון וכלב בן-יפנה וימותו במדבר על כך שקיבלו את דברי לשון הרע על ארץ ישראל והתלוננו, כל שכן שלשון הרע על אדם שמהוה את נזר הבריאה היא הרבה יותר חמורה והנזק שנוצר מכך הרבה יותר חמור. ע"כ.
וקשה, מאחר ואנו רואים שעונשם של המרגלים היה גדול יותר מעונשה של מרים הנביאה על לשון הרע שאמרה על אחיה משה רבינו על כך שפרש מאשתו, אע"פ שהיה בכיר המין האנושי, שהיה שקול לכל עם ישראל, התנבא באספקלריא המאירה והיה בן הזוג של השכינה הקדושה.
וחשבתי בעה"י לחזק את הקושיה, שאמנם מעלת האדם גבוהה לאין ערוך מזו של הארץ ואדמתה אך ישנם אופנים מסוימים שבו לשון הרע יכולה להאמר על דבר גשמי באופן שזה יצביע ישירות על דבר עליון יותר, ולדוגמא, אם אנשים חוטאים בלשון הרע על טיב המאכלים במסעדה מסוימת, הדבר מקרין ישירות על השף ועובדי המטבח שמכינים את אותם מאכלים, וכך גם אצלנו המרגלים אמנם אמרו לשון הרע על צומח ודומם אך דבריהם הקרינו ישירות כלפי ד' שהוא יתברך מי שאמר והיה העולם, ובתוך כל שאר הדברים* בבריאה ברא גם את הצומח והדומם, ואם כך זה לכאורה מבטל את הק"ו, מאחר ולשון הרע על ד' יתברך חמור יותר מלשון הרע על בשר ודם, שזה בחינת עמלק שעלול לקרר אנשים בעבודת ד' ולהרחיקם ממנו יתברך ובסופו של דבר לגרום להם לאבד את העוה"ב שלהם. ואם לשון הרע הזאת גרמה למישהו לערער על כונותיו ורצונותיו הטהורים של ד' יתברך כלפי בני ישראל, שהרי מדברי המרגלים היו עלולים לחשוב בטעות שהארץ המובטחת היא לא באמת הארץ הכי טובה עבורם כפי שהבטיח להם ד', שנאמר: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, ח), וזה יכול היה להעמיד את כל דברי ד' לעמו הנבחר, בתורה ובמצוות בספק ח"ו ובכך היו יכולים להתרחק ממנו יתברך.
ואפשר בעה"י לתרץ שאם לשון הרע על צומח ודומם מקרין כלפי ד', כל שכן שלשון הרע על בשר ודם שהוא נזר הבריאה ואמור להיות הדבר הכי עליון, נשגב וקדוש מכל שאר הדברים בעולם, ואם מתגלה בו בעיה זה לכאורה מקרין כלפי ד' יותר מאשר צומח ודומם, שהרי ד' יתברך ברא את העולם בשביל ישראל ובשביל התורה כפי שמפרש"י את הפסוק הראשון בתורה, ואם כך אפשר לכאורה לדרוש את הק"ו.
וגם על זה קשה, שמצד האמת אפשר לומר שכשאדם חוטא זה לא משליך כלל על ד' יתברך כלל, מאחר וידוע לכל שלצורך תכלית הבריאה ברא ד' את האדם כשהיצר הרע הוא חלק בלתי נפרד ממנו, ובנוסף גוף גשמי בעל רצונות חומריים שמנסה למושכו לחיי החומר, תענוגי העוה"ז והבליו, וכל זה כדי לנסות את האדם ולבדוק עד כמה הוא אוהב את ד', נאמן לבוראו, מוכן להקריב עבור יוצרו ולמסור נפשו עבור קונו בכל פעם שהוא עומד בנסיון של חטאים ותאוות אסורות שמנוגדות לרצון ד' והתורה הקדושה, שנאמר: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ הוי'ה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו [מִצְוֹתָיו] אִם לֹא" (דברים ח, ב). ועוד, שהאדם קיבל בחירה חופשית בכדי שאפשר יהיה לתת לנשמתו שכר נצחי בעולמות העליונים מבלי שתרגיש נעמא דכיסופא** לאחר שאותו אדם השיג הכל בטורח, עמל ויגיעה, התגבר על היצר הרע, כבש את תאוותיו, תיקן את מידותיו וישר את אורחות חייו ע"פ האמת האלוקית והתורה הקדושה, ונמצא שנשמתו לא קיבלה דבר בחינם בשונה מהנעמא דכיסופא ממנו סבלה טרם בריאת העולם. ואע"פ שמדרגת האדם היא הגבוהה ביותר בבריאה לעומת הדומם שהיא הנמוכה ביותר, לאדם יש את יצר הרע מובנה בתוכו שיכול להסיטו לשנות מרצון בוראו, ולדומם לעומתו אין כל יצר הרע ואין לו בחירה חופשית, ולכן מהבחינה הזאת לשון הרע על דומם חמורה יותר כי היא מקרינה יותר על ד' יתברך, מאחר ואין לו יצר הרע. ד' יתברך הוא היחיד ששלם בכל שלמות אפשרית, והאדם לעומת זאת הוא יצור משתלם, ומהרגע הראשון שנברא הוא נמצא בתהליך של תיקון, זיכוך והתעלות רוחנית כמו כל שאר חלקי הבריאה, ואם טעה ונפל בעבירה כזאת או אחרת לא ניתן לתלות זאת בבוראו כלל, שהרי לא רק ש-ד' יתברך לא ציוה בתורתו הקדושה לעשות אף אחד מכל החטאים שעשה אלא שאסרם להדיא, וכל חטא הוא למעשה תוצאה של כשלון נקודתי של אותו אדם מול יצרו הרע שהצליח להתגבר עליו באותו נסיון, מאחר ואם היה מתאמץ היה מצליח להשליט את נשמתו הקדושה ויצרו הטוב על יצרו הרע ונפשו הבהמית, שכידוע הקב"ה לא נותן לאדם נסיון שאינו יכול לעמוד בו, וידוע שאפילו חכמים אינם גוזרים גזירות שהציבור אינו יכול לעמוד בהן, וכך לדוגמא, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להאשים את הוריו של תינוק בן ג' חודשים על שאינו יודע ללכת בכוחות עצמו ולדבר עברית שוטפת, מאחר ומובן לכל שהוא נמצא בשלבים הראשונים של חייו. והדרא קושיא לדוכתא ושוב הופרך הק"ו.
ולכאורה היה אפשר לתרץ ממה שמצינו שלא רק האדם אלא גם האדמה ממנה גובל שינתה מציווי ד' המקורי, שהוא יתברך ציוה עליה להוציא עץ פרי עושה פרי, היינו שגם שלגזע העץ יהיה טעם פרי והיא שינתה מתוך שיקול פרטי, שכך הברואים היו אוכלים לא רק את הפירות אלא גם את העצים עצמם ובכך מכלים את העצים ומזיקים לטבע ש-ד' ברא. אלא שבאמת צריך לדחות זאת מאחר ומדובר במקרה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, כפי שמצאנו במלאכים בודדים שאע"פ שהם שינו מרצון ד' אין זה מעיד על תכונה מגמתית אלא רק על מקרים יוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל, מאחר ובדומה לבחינות הצומח והדומם גם למלאכים אין יצר הרע.
אלא שבאמת אפשר וגם צריך לדרוש את הק"ו הזה, מאחר והרבה הלכות נפסקו לא כי הדבר אסור בפני עצמו אלא משיקולים של מראית עין, וכיצד כל דבר עלול להיתפס בעיני הציבור שעלול ללמוד מכך ולהתיר לעצמו בטעות לעשות דברים אסורים ולהקל איפה שצריך להחמיר, מתוך שיפוט שגוי של המציאות כפי שהיא נגלית לעיניהם הבשרניות שמסוגלות לראות רק חלק מזערי של התמונה הכוללת, וכך יש לא מעט אנשים שיכולים לשמוע לשון הרע על אדם חרדי או דתי ולצאת בהצהרות כוללניות על כלל הדתיים, והדת והתורה כולה רק כדי להשקיט את מצפונם האישי ולהצדיק את אורח חייהם המקולקל שרחוק מתורה ומצוות***.
מכאן מובן כיצד גם לשון הרע על בני אדם מקרינה עבור אנשים רבים ישירות כלפי בורא עולם ולפעמים בצורה יותר עוצמתית, כשנוסיף לכך את מאמציהם הבלתי פוסקים של הערב רב והעמלקים להכניס שנאה כלפי החרדים לדבר ד', לומדי התורה, וכל דבר שמדיף ולו ריח קל של קדושה, תורה ומצוות, כדברי אותו אדם שלא בורך ביופי לרבי אליעזר בגמרא: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית" (תענית כ:), מתוך תפיסת עולם שגויה שהאדם הוא יצור מוגמר ושלם שכל בעיה שמתגלית מלמדת על יוצרו.
ולמסקנה יוצא שאפשר לעשות את הק"ו הזה, מאחר ובפועל הנזק שיכול להיגרם מלשון הרע על בני אדם הרבה יותר גדול מאשר מלשון הרע על צומח ודומם, ולא מצד האמת אלא מצד האופן שבו הדברים נתפסים בעיני הציבור שמבלי להרגיש עובר תהליכים של הנדסת תודעה מצד היצר הרע שישנא את מה ש-ד' אוהב (התורה ולומדיה, שבת, תפילין, צניעות, מצוות וכו') ושיאהב את מה ש-ד' שונא (מצעדי תועבה, גילוי עריות, פריצות, סמים, אלכוהול, חיי הפקרות, לשון הרע, אלימות וכו').
וניתן לראות שיש צד של חומרה באמירת לשון הרע הן על בני האדם מצד היותם נזר הבריאה, והן על צומח ודומם מאחר ואין להם בחירה חופשית ויצר הרע, והמסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא שצריך כל האדם להתרחק כמטחוי קשת מכל סוג של לשון הרע, שבסופו של דבר הכל מקרין כלפי ד' יתברך וכמובן שלא בצדק, וכך יוצא שאדם עלול להשתמש בפה ובשאר האיברים ש-ד' ברא לו כדי להתלונן, לגדף ולקטר כלפי ד' יתברך במקום שישבחו, יהללו ויודה לו על כל אשר קיבל ממנו יתברך.
ואפשר גם לחלק בין עונשם הגדול יותר של המרגלים שנבע מכך שהם חטאו בכך שהוציאו דיבת הארץ רעה מאחר וידעו שאם עם ישראל יכנס לארץ הקודש הם יאבדו בכך את תפקידם ולכן פעלו מתוך תועלתנות אישית פסולה, לבין מרים הנביאה שאמנם אמרה לשון הרע אך רחמנא ליבא בעי, ו-ד' ידע שכונתה היתה טובה וטהורה מתוך דאגה ואהבה למשה אחיה שנולד בזכות העצה שנתנה לעמרם אביה כשהיתה בת חמש וציפורה אשתו ממנה פרש.
(נכתב ונשלח ע"י ברוך עינב)
_________________________
* דבר מלשון דיבור, שנאמר: "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד" (תהלים לג, ט).
** תרגום: לחם של בושה.
*** ולכן כל צדיק ירא שמים צריך לעשות כל מאמץ להימנע מדברים שעלולים לגרום לחילול שם שמים ובמקביל לעשות כל דבר אפשרי כדי לקדש שם שמים ובכך לשמש דוגמא ומופת ולהציג לכמה שיותר אנשים את הצד האמיתי והיפה של היהדות והקדושה.