"כל ימי נזרו קדוש הוא לה'"
פרשתנו ממשיכה את המגמה שהחלה בפרשה הקודמת, פרשת 'במדבר'. כחברתה, גם פרשתנו ממשיכה בתיאור סידור המחנה לקראת המסע העתידי לעבר הארץ המובטחת: היא פותחת בתיאור המשכו של מניין הלוויים, עוברת להבדלה הפנימית בין המחנות השונים, וכלה בתיאור טקס חנוכת המשכן.
אלא שבאמצע הפרשה, הרצף נקטע בחדות: בתוך תיאורי סידור המחנה, פתאום מופיעות שלוש פרשיות שאינן ממין העניין – סוטה, נזיר וברכת כהנים. תופעה זו איננה ייחודית לפרשתנו, והיא חוזרת פעמים רבות במהלך החומש: התורה מתארת את קורותיו של העם, ופתאום עוברת לדון בדינים הלכתיים שאינם חלק מן העלילה. כל קטיעה שכזו מזמינה אותנו לדרוש ולברר, מדוע ראתה התורה לִשְׁנוֹת דינים אלו דווקא כאן.
כאמור, הפרשה עוסקת בסדרי המחנה; והאידאל המנחה אותם הוא ההיערכות מסביב למשכן – מבפנים הלויים למשפחותיהם: "וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן" (במדבר א, נג); ומקיפים להם שאר שבטי ישראל: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (שם ב, ב).
לאור העקרון המנחה הזה, ניתן להבין את הופעתם של הדינים האלה בפרשתנו. פרשת הסוטה באה ללמדנו, שכל האידאה המגולמת בצורת המחנה, אינה רלוונטית ללא שמירת הקדושה בתא המשפחתי הבסיסי. לכן, מחמירה התורה בספק טומאה בין איש לבין אשתו – על ידי חידוש דיני סוטה.[1]
דיני נזיר, מתקדמים צעד קדימה בכיוון זה – לא רק התא המשפחתי מהווה רכיב יסודי והכרחי בקדושת המחנה, אלא גם האדם הבודד; גם הוא יכול להתקדש, ולקבל עליו דיני נזירות.
נרחיב מעט את הדיבור על מצוות הנזירות. המשנה במסכת נזיר מביאה מחלוקת: כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן, אבל מיטמאין למת מצוה. היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה: רבי אליעזר אומר: יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר, וחכמים אומרים: יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט. אמר להם רבי אליעזר: יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו, ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו! אמרו לו: יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם. (נזיר מז.)
כבר במשנה, ניתן להבחין שקיימת השוואה בין הכהן הגדול, לבין הנזיר – שניהם אסורים להיטמא לכל אדם, אפילו לשבעת הקרובים. הדבר מעורר את המשנה לברר מה יהיה הדין במקרה של מת מצווה אליו מותר להיטמא? ממי נעדיף לדרוש לעבור על מצוותו ולהיטמא – הכהן הגדול או הנזיר?
הגמרא מעמידה את המחלוקת כך: בשלמא כהן גדול ונזיר, האי סבר: כהן גדול עדיף, והאי סבר: נזיר עדיף. (שם)
לגמרא היה ברור שאין כאן רק שאלה טכנית. אמנם נחלקו התנאים מה יהיה הדין ההלכתי, אולם בעומק הדברים מצויה כאן מחלוקת בסיסית יותר: נחלקו התנאים מי קדוש יותר – הכהן הגדול או הנזיר? האם קדוש יותר הכהן הגדול שקדושתו מבטן, או הנזיר שקדושתו היא קדושת פה?
רבי אליעזר טוען שהנזיר קדוש מהכוהן הגדול, וראייתו מכך שהנזיר מביא קרבן על טומאתו. להבנתו של רבי אליעזר, הקורבן מעיד על כך שהקדושה המתחללת אצל הנזיר גדולה מזו המתחללת אצל הכהן הגדול, שהרי על חילול השניה אין צורך בהבאת קרבן. לדעת חכמים, הכהן הגדול קדוש יותר, מכיוון שקדושתו קדושת עולם; מה שאין כן, בנזיר שקדושתו קדושת שעה. הם לא מקבלים את הוכחתו של רבי אליעזר מקרבן הטומאה של הנזיר, ונדמה שלהבנתם קרבן זה מעיד דווקא על 'חולשת' הקדושה – הנזיר נהפך בן-רגע לקדוש משהיה, ואם הוא נטמא, אזי מוכח מכאן שהוא ניסה להתקדש למעלה מכפי כוחו. כיוון שכך, מצריכה אותו התורה להביא קרבן לטהרתו.
התוספות על אתר (ד"ה נזיר) מקשים מדוע נזירות היא בהכרח קדושת שעה? הרי יכול אדם לִדוֹר נזירות עולם! הם מתרצים מה שמתרצים, אולם נבקש לבאר את הדברים בדרך מעט שונה – נרצה לומר שנזירות היא בהגדרתה פעולה זמנית.
חכמים נימקו את פרשיית הנזירות כך:
למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף: (רש"י במדבר ו, ב ד"ה "כי יפלא")
בדרך כלל, האדם צריך להתנהל באופן ממוצע, בדומה לדברי הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות. יש שהאדם מגלה שהוא נוטה באחת מתכונותיו לעבר קיצוניות שאיננה בריאה. במקרה של המדרש, מדובר במי שמתוך שתיית יין מרובה, בא לידי פרצה בגדרי עריות – "הרואה סוטה". אמנם אין כאן עבירה מוגדרת, אך כבר הרמב"ן אבחן שגם אם איסור מפורש אין כאן, בעיה אישיותית יש כאן: והענין כי התורה … התירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו … ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. (רמב"ן ויקרא יט, ב)
בכדי להינצל ממצבו זה, תופס האדם לתקופה את הקיצוניות השנייה. למשך תקופה מדמה עצמו האדם לכהנים, האסורים בשעת העבודה בשתיית יין; אולם בניגוד לכהנים, אצל האדם הרגיל מדובר בפעולה מוגבלת בזמן – מטרתה אינה לזכות לקדושה דומה לשלהם, אלא איזון ותיקון מידותיו הפנימיות של האדם.
לכן, אנו פוסקים כחכמים – כהן גדול קדוש מנזיר. גם אם ייתכן שעל ידי ההינזרות עולה האדם זמנית למדרגת כהן, אין בכך כלום; שהרי סוף סוף אין התקדשות זו אלא לשעתה, וודאי שהיא פחותה מקדושתו של כהן גדול שהיא קדושת עולם.
גם הופעתה של ברכת כהנים, לאחר סיום פרשיית הנזיר, ממשיכה את אותו מהלך של ארגון עם ישראל מסביב למשכן ה'. מפורסמים דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה, בבואו לבאר מדוע נתקדש כל שבט לוי: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.(שמיטה ויובל יג, יב)
נראה שהדבר מתבסס על ההנחה לפיה כל קבוצה צריכה תת-קבוצה לשאת אליה עיניים, קבוצת עלית שתפקידה לסמל לשאר כיצד עליהם לנהוג. במקרה של עם ישראל מדובר על הכהנים – "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי ב, ז). הכהנים אמורים להוות מצבה חיה לדבר ה', שתלמד את שאר העם כיצד עליו לנהוג; והדבר בא לידי ביטוי מיוחד בברכת כהנים, כאשר הם פונים כלפי העם ומברכים אותו בשם ה'.
הבנה זו היא העומדת בבסיס הופעת ברכת כהנים בפרשתנו, כפי שמאריך לבאר ר' יצחק עראמה בפירושו 'עקדת יצחק'. לדבריו (במדבר, שער עד), מטרתם של הכהנים בברכתם לסייע ביד העם להבין מה מקור השפע בעולם. עליהם לעורר בלב העם "ציור"[2] זה – כיצד הקב"ה הוא מקור החנינה, כיצד הוא נושא פנים לאדם וכן על זו הדרך.
לפי הרמב"ם תפקיד זה, של הוראת דבר ה' לעם והקישור בינם לבין המשכן והשוכן בו, אינו מיוחד לכהנים דווקא, אלא גם במידה מסוימת כל שבט לוי –ובשלו הם נפטרים משאר חובות הקיום – לחימה, עבודה בשדות וכיוצא בזו. אלא שהרמב"ם גם מחדש דין מפתיע בהלכה האחרונה: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. (שם, יג)
הרמב"ם מחדש שלא רק שבט לוי יכול לקדש את חייו לקב"ה, על ידי הנחלת דברו לעם. לפי הרמב"ם כל אדם בפני עצמו יכול להחליט שהוא מקדיש את חייו לה', על ידי התנתקות מלאה מחיי שעה, והתמקדות בחיי עולם. כאן אנחנו חוזרים לדמותו של הנזיר שעסקנו בה קודם – לפי הרמב"ם, למרות שאנו פוסקים כחכמים, המקדיש את חייו לקב"ה יכול להגיע למדרגה דומה לזו של הכהן הגדול, ולהיות שותף באותה משימה של שירות לפני ה'. אין ספק שתפיסה זו של הרמב"ם אינה מתאימה אלא ליחידי סגולה. אולם המקבל עליו נזירות עולם – לא באורכה, אלא במהותה – כלומר, המקדיש את כל כולו ומהותו לשם שמיים – רואה ברכה, ומתקיימים בו דברי הכתוב "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'" (במדבר ו, ח).
(הרב ברוך גיגי. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת נשא ה'תשע"ט, סוכמה על ידי נדב שולץ ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] דיני סוטה מלמדים שיש להחמיר בכל ספק טומאה ברה"י, עיין נזיר נז ע"א.
[2] הבנה מופשטת.