משמרת הלווים
א. הכהנים והלוויים
השבוע נלמד פירוש למדני של רבינו, שבא ליישב רמב"ם קשה. לא נביא כאן את כל פירושו של אור החיים (מי שרוצה מוזמן כמובן להסתכל בפנים), אלא ניגע בעיקר חידושו ביחס לרמב"ם. נראה כיצד הוא מיישב את הקושיות העולות מדברי הרמב"ם, ונציע מה ניתן ללמוד בעקבות זאת על משמעות עבודת הלויים במקדש.
מעמד הכהנים הוא מעמד מוכר ומבוסס הן במקרא והן בהלכה. למעמד זה השלכות רבות: החל מהעבודה במקדש, דרך מתנות כהונה וכלה בטומאת כהנים. לעומת זאת, מעמד הלויים לוטה בערפל. ברור שללווים ישנו מעמד מיוחד – הם נושאים את המשכן ושומרים על המקדש – אך מהו אותו מעמד?
בפרשה שלנו, לאחר חטאו של קרח, מופיעה פרשייה שמטרתה לבסס את מעמד הלוויה בישראל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת: וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם: וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם" (י"ח, א'-ה')
ייתכן שהתורה בחרה להדגיש בפסוקים אלו דווקא את מעמדם המיוחד של הלווים, עליהם נמנה קרח, ולהדגיש שגם מעמד זה שונה ומיוחד – ובעל משמעות הלכתית ורעיונית כאחד.
ב. ולא ימותו גם הם גם אתם
אחד מתפקידי הלווים הבולטים הינו השירה על הקרבן. הגמרא במסכת ערכין דנה במקור לכך שחיובה של שירה זו היא מן התורה. אחת האפשרויות אותה היא מציעה נוגעת לפסוקים אלו ממש: "רבי יונתן אמר מהכא: 'ולא ימותו גם הם גם אתם' (י"ח, ג'), מה אתם בעבודת מזבח, אף הם בעבודת מזבח. תניא נמי הכי: ולא ימותו גם הם גם אתם, אתם בשלהם והם בשלכם – במיתה, הם בשלהם – אינן במיתה אלא באזהרה" (ערכין יא:)
התורה בפסוק זה משווה בין הכהנים והלווים – כשם שהכהנים עובדים עבודת מזבח על ידי הקרבת הקרבנות, כך הלווים עובדים עבודת מזבח בשיר על הקורבנות. השוואה זו אינה רעיונית בלבד אלא נושאת עמה גם משמעות הלכתית: כשם שישנו איסור על לוי לעבוד את עבודת הכהן, כך ישנו איסור על הכהן לעבוד את עבודת הלוי.
ג. רבי יוחנן ואביי – משורר ששיער בלאו או במיתה?
מלבד החידוש בדבר המעמד המיוחד של הלווים, רבי יוחנן מחדש שגם ללווים עצמם אסור לעבוד זה בעבודתו של זה. לכן, לדבריו, משורר ששמר על השערים או שוער שעמד בשיר על הקרבן עברו על איסור. לשיטת רבי יוחנן איסור עבודת הכהן בעבודת הלוי ולהיפך חיובו מיתה, לעומת זאת שינוי העבודה בתוך שבט הלוי איסורו בלאו בלבד.
אם כן יש כאן שתי רמות של איסור – הרמה החמורה יותר היא רמה שלא מבדילה בין המעמדות השונים, ואילו הרמה החמורה באה לידי ביטוי כאשר בתוך הלוויים אדם לא עובד את עבודתו.
אביי חולק על ר' יוחנן: "אמר אביי נקיטינן משורר ששיער בשל חבירו – במיתה, שנאמר: והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד וגו' והזר הקרב יומת, מאי זר? אילימא זר ממש, הכתיב חדא זימנא. אלא לאו זר דאותה עבודה" (ערכין שם)
לשיטת אביי גם בתוך שבט לוי, כאשר לוי אחד עובד את עבודת חבירו, חיובו מיתה. המקור לדברי אביי מהפסוק בפרשת במדבר, שם התורה מזהירה שזר שעובד במקדש חייב מיתה: "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (ג', י')
בכל זאת חוזרת התורה, כמה פסוקים אחר כך, וכותבת דבר דומה בנוגע ללויים: "וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (ג', ל"ח)
לכאורה פסוק זה מיותר, שהרי כבר נאמר שהזר הקרב למשכן יומת. משום כך מבין אביי שפסוק זה מלמד אותנו על לוי שתפקידו לשורר ובכל זאת הוא הלך להיות משומרי משמרת המקדש – שגם עונשו מיתה.
אם כן לאביי אין הבדל בין לוי שחשקה נפשו בעבודת כהן או שחשקה נפשו בעבודת לוי אחר. שניהם מקבלים את אותו העונש. מסתבר, שלדעת אביי שניהם עברו עבירה באותה דרגת חומרה.
ד. פסיקת הרמב"ם
עד כאן הבנו את דברי הגמרא בנוגע למעמד הלוויים. אולם, מפסקי הרמב"ם בפרק השלישי מכלי המקדש עולה תמונה שאינה מתיישבת עם דעות התנאים, ובמבט ראשון גם אינה מתיישבת כל כך עם סברת הלב.
כך פוסק הרמב"ם: "לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימותו, אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה" (הלכות כלי המקדש ג', י"א)
להבנת הרמב"ם, לוי שעבד עבודת כהן או עבודת לוי אחר חייב מיתה, ואילו כהן שעבד עבודת לוי עבר על לא תעשה בלבד. דבר זה בוודאי לא מתיישב עם שיטת רבי יוחנן לפיה כהן שעבד עבודת לוי חייב מיתה. אך גם לשיטת אביי דבר זה קשה, שכן מדיוק בלשון הרמב"ם עולה שלא רק על עבודה אחרת חייבים אלא גם לוי ש'סייע' ללוי אחר לעבוד חייב מיתה.
הגמרא בערכין ניסתה להעמיד את מחלוקתם של רבי יוחנן ואביי במחלוקת תנאים, ממעשה שהיה: "תנאי היא, דתניא מעשה ברבי יהושע בר חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא, אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר מיתה היא, וגזרו בה רבנן; ומר סבר אזהרה היא, ולא גזרו בה! דכולי עלמא אזהרה היא, מר סבר מסייע גזרו ביה רבנן, ומר סבר לא גזרו ביה רבנן" (ערכין יא:)
ר' יהושע רצה לסייע לרבי יוחנן, והלה לא הסכים בעקבות שינוי העבודה. הגמרא מדייקת מכאן שכאשר לא מדובר על סיוע אלא על עבודה ממש, ישנה מחלוקת האם יש חיוב מיתה או לא. מחלוקת זו משליכה ממילא על מעמדו של המסייע – באם העובד עצמו חייב מיתה אז גם הסיוע יהיה אסור, מה שאין כן אם העבודה עצמה בלאו. מוכח מדברי הגמרא שדין המסייע אינו דין העובד, ואם כן דברי הרמב"ם לא מתיישבים גם לשיטת אביי. לאור זאת, צריך עיון בעקבות מה פסק הרמב"ם את שיטתו.
ה. הספרי
לאחר שרבינו עומד על קשיים אלו הוא מציע הצעה מעניינת ביותר: "ונראה כי רמב"ם ז"ל תלא זייניה (כלי מלחמתו, דהיינו מקורו) בברייתא הובאה בספרי (ספרי זוטא) וזה לשונם: וכבר בקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים עד כאן, הרי שבן לוי חייב על עבודת בן לוי אחר, ואנו שומעין גם כן שאפילו אינו אלא מסייע חייב מיתה והוא פסק רמב"ם עצמו" (אור החיים י"ח, י"א-י"ב)
רבינו מביא גירסא אחרת מהמדרש, לפיה רבי יוחנן הזהיר את רבי יהושע מחיוב מיתה גם על סיוע בלבד. הדברים מחודשים ביותר, שכן על בסיס גירסא מסויימת במדרש מכריע הרמב"ם נגד גמרא מפורשת?!
רבינו עומד על כך ומסביר מה ראה הרמב"ם לפסוק כדברי המדרש: "והגם שמהתלמוד משמע בהפך הכריע הרמב"ם כגירסת ספרי מ-ב' טעמים, א' כי לדברי התלמוד בין לקא סלקא דעתך בין למה שדחה התלמוד דכולה עלמא באזהרה בין לרבי יהושע בין לרבי יוחנן אין המשורר יכול להיות שוער, ולא נחלקו אלא במסייע, אם כן מה הוא זה שאומר רבי יוחנן חזור בך שאתה מן המשוררים וכו' הלא גם רבי יהושע יודע זה, ולא היה לו לומר אלא חזור שאף המסייע אסור משום גזירת רבנן?!" (שם)
האור החיים תמיה על נוסח התשובה של ר' יוחנן – באם המחלוקת הייתה, כמתואר בגמרא, האם מסייע דינו כעובד, היה צריך ר' יוחנן להדגיש נקודה זו. אך הוא הדגיש את ההבדלים בתפקיד הייעודי של רבי יהושע ושלו, מה שלפי הבבלי מוסכם על כולם!
"ועוד כשנאמר שהמשורר אינו יכול להיות שוער, מה לי שוער לבדו או עם אחר, הלא מלאכת השוערים כך היתה שהיו מתקבצים בכנופיא להגפת שערים ולפתיחתם וכולן נקראים שוערים, ולכשנאמר שמשורר ששער חייב מיתה בין שער לבדו בין שער עם אחרים, ותלמוד ערכין שהבין שהמסייע משום גזירה לפי גירסת הברייתא שהיתה לו שלא הוזכר בה שכבר אתה מתחייב בנפשך והוקשה לו להתלמוד במה חולקים רבי יהושע ורבי יוחנן והוכרח לישב מחלוקתם בדרך זה ולומר שמן התורה אין איסור אלא לבדו ולא מסייע וחכמים הוא שגזרו מסייע ובזה נחלקו רבי יהושע ורבי יוחנן, אבל לפי גירסת ספרי אפילו מסייע אסור מן התורה והסברה מסייעת" (שם)
בנוסף, כל דין המסייע כאן קשה לרבינו, שהרי כל עבודת השמירה היא בסיוע, שהרי זו עבודה שאינה נעשית על ידי אדם אחד אלא על ידי 'חברת שמירה' של הלוויים וממילא מה עניין ה'סיוע' כאן?[1]
בעקבות שתי טענות אלו מבין רבינו שהרמב"ם בחר להעדיף את גירסת הספרי וראה אותה כנכונה. בדברי רבינו כאן ישנו חידוש גדול, שכן התלמוד הבבלי הוא מקור הסמכות העיקרי עליו מתבסס הרמב"ם. ההבנה כי הרמב"ם מעדיף גירסא במדרש מכיוון שהוא רואה בה גירסא מדויקת יותר מחודשת מאוד.
ו. מחלוקת רבי יהושע ורבי יוחנן
על פי גירסא זו מבאר רבינו את מחלוקת רבי יהושע ורבי יוחנן בצורה מחודשת מאוד: "ונשאר לנו לפרש לפי זה במה חולקים רבי יהושע ורבי יוחנן, ונראה כי רבי יהושע היה סובר שלא נאסר אלא מעבודה קלה לעבודה חמורה כמו שוער לשורר אבל משורר לשוער שהיא עבודה שעושה המשורר עצמו כשיגדל ויתקלקל קולו, וכמו שכתב רמב"ם שם באותו פרק עצמו, סבר רבי יהושע שיכול עשות, לזה סתר רבי יוחנן סברתו ואמר לו חזור בך שאני וכו' ואתה וכו' פירוש אין אדם יכול לעשות עבודת חברו אלא כל אחד למה שנתמנה, ואני נתמניתי להיות שוער ואתה להיות משורר ואין אדם עושה דבר שלא נתמנה עליו, ולזה נתחכם רמב"ם ז"ל ופסק פרט דין זה שם ואמר וזה לשונו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר עד כאן, לשלול סברת רבי יהושע שהיה סובר כשבא לסייע רבי יוחנן" (אור החיים שם)
רבי יהושע סבר שמשורר יכול 'לרדת' בדרגתו ולעזור לשוער אך לא להיפך, ואילו רבי יוחנן חלק עליו.
בשביל להבין לעומק את יסוד המחלוקת וגם בשביל ליישב את הקושי הנוסף ברמב"ם שהעלנו לעיל – מדוע כהן שעבד עבודת לוי אינו חייב מיתה אך לוי שעבד עבודת כהן נהרג – נעמיק מעט במעמד הלויים להבנת הרמב"ם.
ז. מעמד הלויים
בספר המצוות הרמב"ם מונה את מצוות עבודת הלויים בזו הלשון: "והמצוה הכ"ג היא שנצטוו הלויים לבד לעבוד במקדש בעבודות ידועות כמו נעילת השערים ולומר השיר עם הקרבן. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ס"פ קרח) ועבד הלוי הוא. ולשון ספרי שומע אני אם רצה יעבוד ואם לא רצה לא יעבוד תלמוד לומר ועבד הלוי על כרחו. כלומר שהוא חובה וצווי מוטל עליו בהכרח" (ספר המצוות עשה כ"ג)
מדברים אלו משתמע שהלוי חייב לעבוד בעבודות המשכן כחלק מהמעמד המיוחד שלו. לעומת זאת, בי"ד החזקה, בהלכות כלי המקדש, עולה נימה אחרת מדברי הרמב"ם: "זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד, ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן" (הלכות כלי המקדש ג', א')
הרמב"ם מתחיל את ההלכה בדברי המדרש שיש חובה והכרח לעבוד, ומסיים שלוי צריך לקבל עליו את העבודות. מאליה עולה השאלה: האם עבודת הלויים הינה התנדבות ותלויה בקבלה ורצון או שמא מדובר על חובה?
נראה לומר בדעת הרמב"ם, שישנה חובה על הלויים לרצות את העבודה. בניגוד לכוהנים שמעמדם מוגדר מכח קדושתם, קדושת הלוי פחותה. הוא אינו מוזהר על טומאת מת ואינו רשאי לאכול קדשים. קדושתו מגיעה מכח הייעוד שלו לעבודה בלבד. לכן הלוי מוכרח וחייב לממש ייעוד זה, אך הוא יכול לעשות זאת רק על ידי קבלה שכוללת את קבלת העבודות כולן, כי היא בעצם קבלה של מעמד חדש.[2]
אם מבינים כך את הרמב"ם, אפשר להבין מדוע הוא פסק כרבי יוחנן. רבי יהושע מבין שגם בתוך קהל הלויים ישנו מדרג – עבודת השירה נעלה יותר מעבודת השמירה. לכן משורר יכול לשמור אך לא להיפך. זאת, כיוון שרבי יהושע סבור שרמת הקדושה היא זו שיוצרת את איסור העבודה. לעומתו, רבי יוחנן הדגיש לו שגם למשורר אסור לשמור, שכן קדושת הלוי נובעת מייעודו לעבודה מסויימת. אם כן, כאשר הוא משנה את עבודתו – לא משנה אם לעבודה פחותה יותר או קדושה יותר – הוא מועל בתפקידו.
הבנה זו יכולה להסביר גם את פסיקת הרמב"ם בנוגע לכהן שעבד עבודת לוי. בעוד שהכהן מיועד לעבודה מכח קדושתו, הלוי מיועד לעבודה מכח ייעודו. על כן – כאשר כהן עובד עבודת לוי הוא עובד עבודה שאינו שייך בה, אך אינו פוגע במעמדו ועל כך העונש הוא מלקות בלבד.[3] לעומת זאת, כאשר לוי עובד עבודת כהונה הבעיה אינה רק עשיית עבודה שהוא לא שייך בה, אלא הפקעת כל מעמדו – שכן כל מעמדו של הלוי נובע מכך שהוא: "מובדל לעבודת המקדש". כאשר הלוי עובד עבודה שאינו שייך בה, הוא מראה שאין הוא מובדל למעמד זה בלבד.
ראינו אם כן, בעקבות דברי רבינו, כי מלבד העבודה ששיטת הרמב"ם מבוססת על המדרש, היא גם קוראת את הגמרא בצורה מחודשת. צורה זו מקרינה על ההבנה העמוקה של תפקיד הלוי אל מול תפקיד הכהן במקדש במשנתו של הרמב"ם.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] נעיר כי ממספר מקורות עולה שעבודת השמירה של הלויים עיקר עניינה היה הכבוד וההוד של בית המקדש, ולא שמירה בפועל מגנבים. עובדה זו מחזקת את ההבנה שאין כאן 'מסייע' אמיתי אלא פעולה משותפת.
[2] ראו בהרחבה בבבלי בכורות ל:.
[3] גם הלכה זו, אגב, מקורה בספרי זוטא.