קטגוריה: דברים

תחילה צריך האדם לבוא עד ה' ורק אז יוכל לבוא אל ה'.

לעיתים מלווה את האדם הדתי המחשבה שהוא איננו מסוגל לצאת ידי חובתו כלפי בוראו. החובות הדתיות רבות מספור, והיעדים הרוחניים גבוהים ונשגבים. הבעש"ט ותלמידיו יצאו כנגד תפיסה שגויה זו, ולימדו שכל אדם צריך לעבוד את ה' בהתאם למקומו ודרגתו.

על אף החטא, הגלות וההתפוררות הכמעט מוחלטת, תמיד קיימת האפשרות לתקן ולצמוח מתוך החורבן.

קיום מצוות לא מתוך שמחה מעיד על תפיסה שגויה בהתייחסות למערכת המצוות כחובות מעשיות וטכניות, שהופכות עם הזמן להיות מעיקות ומשעממות.

עבודת ה' מתוך שמחה היא חלק מהותי מחובתנו כלפיו, ויש בהעדרה פגם ופגיעה בברית.

מושג ה"צעקה" תופס מקום מרכזי בעבודת השם בחסידות. על רקע זה נדרשה צעקת הנערה המאורסה בכמה תורות בהקשר של תפילה.

אם כבר נאמר "תהי צדיק" למה יש צורך גם לומר "ואל תהי רשע"?

עקרונות פרשתנו של הליכה לפנים משורת הדין ודאגה לאחינו החלשים מוצגים כאן כחובה גמורה, עניין שאין לנו יכולת להתעלם ממנו.

דווקא באמונה התמימה, המקבלת את הדברים כפי שהם, יש עוצמה אין סופית.

אז כיצד יש להבין את הציווי בפרשתנו? על פי ההקשר בו הוא מופיע, כמתייחס להרחקה מאיסור ספציפי, או על פי המופעים בתנ"ך מהם משמע שזהו אפיון והתנהגות כלליים יותר? להלן נבקש ללכת בשני הכיוונים.

טעם על שראשית הגז ניתן לכהן.

יש רגעים שבהם שיטת רבי מאיר נוכחת במציאות וכולנו מתנהגים כבנים לאב אחד וכאחים זה לזה.

דווקא בשבת שלאחר תשעה באב חשוב לזכור את המסר שלמדנו מתפילותיו של משה רבנו.

מדוע הזכות לראות בשמחת ירושלים תלויה באבלות על החורבן? ומדוע הברייתא מנוסחת בלשון הווה – "זוכה ורואה בשמחתה", ולא בלשון עתיד – "יזכה ויראה בשמחתה"?

גם כאשר אנחנו רשעים וחוטאים, עדיין ביכולתנו לחזור בתשובה; כך בנוגע לישראל, אך גם בנוגע לעשו.

מדוע ה' ציווה את משה לכתוב בתורה שבכתב את מה שנאם בעל פה?

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח) – ניצוצות מהנשמה הם במוח –  "השערים" שממנו הנשמה מקבלת/קולטת/טועמת את המידע הם החושים: ראיה – במה אדם מביט שמיעה – מה אדם שומע -דברי תורה או לשון הרע מגע – …

בכל שעריך קרא עוד

לכאורה משה נתגדל כנביא כאשר הוא היה רחוק לחלוטין מבני ישראל, כילד בארמונו של פרעה ולאחר מכן כפליט במדין – והנה מסתבר "שכל השגת נבואתו היתה באמצעות ישראל"!

מדוע יש צורך בעֵד על חטאי ישראל? האם ה' כביכול רוצה לומר לישראל 'אמרתי לכם', וזה כל תפקידה של השירה?!

מעבר בין תקופות איננו שייך רק לעם, אלא נוכח גם בחיים האישיים. כל אחד חווה מעברים בין תקופות שונות – אם זה מילדות לנערות, מנערות לבגרות, מרווקות לנישואין והורות – ובכל אחד מהם, עליו לעשות חשבון נפש על התקופה שעברה, ולראות כיצד יכלכל את צעדיו בתקופה הבאה.

חידוש גדול יש בדבריו של רש"י – המצוות, גם אלו הפרטיות של כל אדם ואדם, אינן שייכות אך ורק לאדם הפרטי. לעם ישראל כולו יש אחריות על קיום המצוות של כלל ישראל. אחריות זו נקראת 'עֲרֵבוּת'.

לאמיתו של דבר, מאחר והקב"ה הוא תכלית הטוב, לכן גם כל מה שהוא עושה הכל לטובה ואין רע יורד מלמעלה.

יש שתי דלתות דרכן צריך לעבור כדי להיכנס אל תוך הקדושה. מי שנכנס בדלת הראשונה – יהודי שמקבל איזו דחיפה להתעלות והתקדמות, צריך להיזהר שלא להתגאות בהישג הזה, כדי שיוכל לעבור גם בדלת הפנימית, שבה בעלי תשובה אמיתיים עוברים.

במעבר הירדן והכניסה לארץ, בני ישראל נהיים לעם ה'. כמובן, גם במדבר הם היו עבדי ה' והלכו אחריו, אלא שכאן היותם עם ה' מקבלת משמעות חדשה, בשני אופנים: אחריות וערבות הדדית.

מלבד הקמת ישראל כעם קדוש על פני העמים, נאמר כאן שאותה בחירה וקדושה תהיה ניכרת על פני ישראל בצורת קריאת שם ה', ועל כן העמים יראו ויפחדו מישראל. מהי אותה קריאת שם ה' עליה מדובר כאן? כיצד היא ניכרת באדם? ומדוע הדבר קשור במעשיו?

מה הקשר בין מצוות שילוח הקן למצבם של עם ישראל?

מדוע – באותה פרשיה – לדרוש שפסוק אחד נאמר בלשון זכר משום שהוא איננו מתיחס לנשים, ואילו בשני לא לדרוש כן?

עמלק אינו רק אויב פיזי. בעולמה הפנימי של תורת החסידות, 'עמלק' מבטא בעיקר מצב רוחני שלילי בנפש.

אחד ממעללי יצר הרע והשפעותיו על האדם הוא במניעת התוכחה. בדרך כלל מדברים על יצר הרע כצד בנפשו של האדם המושך אותו לעבור עבירות ולא להקשיב לבורא, אך כאן מדגיש "האור החיים" פן אחר – יצר הרע מונע מלקבל מוסר ותוכחה.

כנראה שלא כל כך פשוט להיות איש כשר פשוט.

מה נשתנה מימי שאול לימי דוד? מדוע בימי שאול המלוכה היה דבר רע שנחשב לבגידה ב-ה', ודור לאחר מכן, בימי דוד, מלכות בית דוד מהווה את גילוי ה' בעולם?

כשאתה מחייה את העני באוכל, בשמחה או אפילו בתשומת לב – אתה מציל את כל המצוות שהוא עלול להפסיד מתוך העניות או עניות הדעת שלו.

האם בזכות ההקרבה של הקרבנות במקום מסויים, ה' ייטיב לנו ולבנינו עד עולם?! מדוע יש שבח ושכר כל כך גדול על מצווה פשוטה יחסית?

גם אחרי שירשנו את א"י – מוטלות עלינו משימות:, לירא מה' – כלומר, לא לעבור על איסוריו; לאהוב אותו בכל הלב והנפש; ולעובדו בקיום מצוותיו. אך מעבר לזה, צריך "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". מהי אותה דביקות?

מתי אדם צריך לשמוח ובמה הוא צריך לשמוח, כדי ששמחה זו תהיה חלק מעבודת ה'?

האהבה האחת – אהבה רבה – היא אהבה אישית, נטולת סיבה, ובודאי מעלתה גדולה. האהבה השניה – אהבת עולם – תלויה במעשים, אך יש בכך גם יתרון…

הקשר בין בריאת העולם לשבת ברור ופשוט ואף נכתב בפירוש, הקשר בין מצוות השבת ליציאת מצרים לוט בערפל, לכאורה. כיצד השבת אמורה לגרום לאדם לזכור כי הוא היה עבד במצרים?!

אמנם הפחד מבוסס על יסוד אמיתי, שהרי מי שעומד מול עם ישראל הם ענקים גדולים ומפחידים שהפילו את חתתם על כל העמים באזור, אולם משה מחזק אותנו – מי שבאמת צריך לפחד זה הם.

גם בימינו, עם כל ההתקדמות והשיבה ארצה והקמת המדינה שזכינו לראות בחסדי שמיים, עדיין אין בית מקדש, מקום שמאחד את כולנו יחדיו. עדיין עלינו לחשוב – איך אנחנו מתקנים את השבר בעם והופכים ל'כלל ישראל' באמת?

ה"אור החיים" 'מטיל פצצה' לתוך העולם של 'חושן משפט', המעמידה בספק את הצורך בעיון כה רב בסוגיות אלו. ננסה להבין מה מקורותיו. ולאחר מכן ננסה להסביר, מדוע בכל זאת יש הצדקה גדולה לעיסוק הרב בתחומים אלו.

מדוע כה חשוב שמשה יעלה להר נבו ויצפה משם על הארץ, עד כדי ציווי משולש למשה על כך?

השירה היא בעצם שליחת מכתב מכאן אל העתיד, אל הזמן בו – בכלל הסתר הפנים – ה' יהיה "מנוע" מלדבר עם ישראל. המכתב לעתיד טומן בחובו את הבעת הקשר בין ה' לישראל, הקיים באופן נסתר ועמוק גם בזמן הצרות.

איכות הקשר לא נמדדת בזמנים הטובים, אלא דווקא בזמנים הקשים של המשבר. השירה נועדה לשמר את הקשר דווקא ברגעי המשבר הללו – אז יזכרו ישראל כי אין כאן נטישה מצידו של ה', אלא ענישה חינוכית, הנובעת דווקא מקשר אכפתי.

בארץ ישראל, אחרי השלמת השלב הראשון של התשובה, הוא יוכל להמשיך לשלב השני, של התשובה הגבוהה והאמיתית יותר, היא התשובה מאהבה. בכל התורה כולה לא מצאנו מצווה לאהוב את הקב"ה, אלא בחומש דברים, ודווקא בהקשר של בארץ ישראל. רק בארץ ישראל הקב"ה מקיים את הבטחותיו, משפיע עלינו ברכות, ומאפשר לנו לעבוד אותו מאהבה באמת.

מדוע משתהה משה ומציג את אופציית התיקון רק שני פרקים אחרי פרשיית הברכות והקללות? הרי הגיוני יותר להכניס אותה כחלק מן הפרשייה. מדוע לסיים בנימה כה קודרת את פרשת כי תבוא ולחכות שבוע עד לפרשת ניצבים כדי לגלות שיש תקווה?

הרעיון של ברית הוא הסכם ובו התחייבות של עם ישראל לקיים את התורה. חלק מן ההסכם כולל את ההשלכות של קיום הברית או הפרתה: ברכות או קללות. אם כן, מדוע בספר דברים צריכים לבצע כריתת ברית פעם נוספת, ולהיפגש שוב עם פרשיית הברכות והקללות?

פרשתנו מכילה את מספר המצוות הרב מבין פרשות התורה. השאלה המתבקשת היא: אילו מצוות בוחר משה לשבץ בנאום הסיכום שלו ומדוע דווקא אותן?

בעוד התורה כולה נוגעת במתח שקיים בין היצר ליוצר, הרי שבמקרה הקיצוני של מי שנמצא במלחמה ורואה דם ומוות בכל מקום – התורה 'מוותרת' קצת ליצר הרע, ומאפשרת מעשים שאין לעשותם בהקשרים אחרים. הכיצד?

מצות עגלה ערופה כוללת כמה הלכות ייחודיות, וביניהן ההקפדה על הבאת עגלה דווקא, והציווי לערוף את ראשה במקום לשחוט אותה כהלכה. הלכה ייחודית באופן בולט, היא החובה למדוד את המרחק מהערים בסביבה. מה פשר חובה זו?

בפרשתנו אנו נפגשים לראשונה עם שלל התפקידים הציבוריים השונים שאמורים להתקיים בארץ: שופטים ושוטרים, מלך, כהנים, לוויים ונביא.
המפגש עם ריבוי תפקידים אלו מראה כי התורה יצרה מערכת הנהגה מורכבת ומסועפת. מה הפונקציה של כל תפקיד? מהי מערכת היחסים שהתורה משרטטת בין התפקידים? בנוסף, יש לדון מה המשמעות של החלוקה לתפקידים כה רבים. מדוע לא ניתן לאחד את התפקידים בידי כח מסויים, שינהיג את העם בגאון?

משה כורך יחדיו את שני העניינים – את חובת השמירה על הקדוש ל-ה' ואת החובה לעבוד אותו במקום אחד. מדוע לקשור בין שני דברים הנראים שונים?

משה מציג את המדבר כתקופה שעשויה לשמור על החוסן הרוחני של העם במהלך החיים בארץ. לכן, היא מוצגת כמסגרת לחיים בארץ. כאשר זוכרים את המדבר אפשר לחוות את הארץ בצורה חיובית, וכאשר שוכחים זאת, ההנאה מהארץ הופכת למסוכנת.

המאפיין המרכזי של משה, המזכה אותו בהנהגה, הוא יכולתו לגשת אל הנשגב והפלאי, במקום להירתע ממנו. זהו השוני בין מנהיג לבין שאר האנשים. האחרונים מעדיפים את המוכר והשגרתי ונרתעים מפני מחזות חריגים. המנהיג, לעומת זאת, חותר אל הנשגב, מחפש לצאת מן המוכר והידוע.

דומה שניתן להצביע על שתי דרכים שבהן חטא המתאווים מתקשר לחורבן, בעקבות שני מדרשים.

אם נלך אחורה, ניווכח לתמהוננו שעד ספר דברים משה לא הרבה לדבר עם בני ישראל. הוא כמובן העביר להם את המצוות שקיבל מ-ה', אך מיעט ליזום דיבור אישי אליהם. מה גרם לשינוי משמעותי זה? מה הוביל את משה לצאת מתוך הטבע הרגיל של מנהיגותו?
עיון בפרשתנו, הפותחת את נאומי משה, עשוי לשפוך אור על כלל מגמת ספר דברים, בו משה עובר לערוץ הדיבור.

מדוע ביכרה התורה לעטר את משה דווקא כעת בתואר חדש?

האם – כפשט הפסוק – כל אדם ואדם מישראל חייב לכתוב לעצמו ספר תורה (או למנות שליח שיכתוב בעבורו), או שמא המצווה היא שלכל אדם מישראל יהיה ספר תורה בבעלותו?

מוסד הסמיכה נהג עד שלהי תקופת הבית השני, ועם חורבנו חלף מן העולם. האם וכיצד ניתן לחדש אותו?

במבט ראשון לימוד היסטוריה ככלי לעבודת ה' נראה כדבר מתבקש: ההיסטוריה טומנת בחובה לקחים רבים, וממילא לימוד ההיסטוריה מאפשר לנו להימנע משגיאות העבר. עם זאת, שני קשיים ניצבים בפנינו בלימוד הדתי של ההיסטוריה.

בחיים בכלל ובתשובה בפרט אפשר לזהות שלושה עניינים, שלושה מישורים: מחשבה, דיבור ומעשה. לכאורה היה ראוי לדרוש דווקא מעשה כדי לכפר על מעשה העבירה. אבל הקב"ה ברחמיו מסתפק ב"דְבָרִים" ואיננו דורש מעשה – אך רק בתנאי שה"דְּבָרִים" אכן באים מעומק הלב, או אז מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים.

בקריאה ראשונה היה נדמה, שההבדל היחידי בין המתואר בפרשתנו לבין הפורענויות המתוארות בבריתות קודמות, הינו הסרת סימן השאלה המתנוסס מעל תרחיש הפורענות והצבת סימן קריאה במקומו. אמנם, נבקש להראות שלאחר קריאה מדוקדקת, הדבר לא מסתכם בכך.

לעיתים, אנו נתקלים בפער מסוים בין ניסוח המצוות בספר המצוות לבין ניסוחם במשנה תורה. דוגמא מובהקת לפער שכזה קיימת ביחס למצוַת התשובה.

במרוצת התורה תוארו בפנינו מספר בריתות, בצירוף השכר והעונש הכרוך בקיומן או חלילה בהפרתן. לפתע, מחדש המקרא כי הפרת הברית תגרור עונש, שעצם אופן התרחשותו יעיד על מבצעו הא-לוהי. מדוע פרט זה נעלם עד כה? האם כאן התחדש מימד חדש בברית שטרם עמדנו עליו?

אמנם אנו מכירים כמה וכמה מקרים שבהם המנהיגים נפרדים מהציבור לפני מותם – כמו יעקב, יהושע ושמואל. ועדיין, נראה שבכל זאת יש משהו מיוחד בפרידה ממשה רבנו, ואפשר לזהות כמה סיבות לכך.

בעוד שהמחייב הבסיסי של הביכורים הוא עצם הבעלות על הפירות, האדם מתחייב בהפרשת מעשר רק אם הוא מעוניין לאכול את הפירות או להשתמש בהם באופן אחר.

מעשיו של כל אחד משפיעים על העם כולו, וזכויותיו של הפרט כפופות לחובתו כלפי הכלל.

כיצד התורה מצפה מאיתנו לנהוג במצבים של ספק? האם עלינו להחמיר מחמת החשש שיש איסור לפנינו, או שמא ניתן לסמוך על הסיכוי שהאיסור לא קיים, ולהתיר את המעשה?

לכל אחד משני ה'צירים' הללו, של האהבה והרחמים מחד גיסא, והיראה והדין מאידך גיסא, יש חשיבות גדולה. אל לו לאדם 'לוותר' על אחד מהם.

אנו רגילים לסווג את מצוות ציצית כמצווה מזדמנת ('קיומית' ולא 'חיובית') – במידה ויזדמן לך בגד החייב בציצית עליך להטיל ציצית בכנפיו. אמנם מקריאה פשוטה בכתוב, במיוחד על רקע שלל המצוות הסובבות אותו, ההתרשמות היא הפוכה. מוטלת עלינו חובה להטיל ציצית בבגד ארבע כנפות, שנתכסה בו.
הנמצא כזה פער בשאר מצוות התורה?! התורה עצמה מייחסת לה חשיבות ומשמעות בסיסית ויומיומית, ואילו בפן המעשי היא תלויה ביד המקרה המזדמן.

בעוד שהרמב"ם יוצר במידה רבה נתק בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה ומצמצם את מידת ההשפעה של חז"ל על תכניה של התורה עצמה, הרמב"ן משלב ומאחד בין המפעל הדרשני של חז"ל לבין תכניה האוטונומיים של התורה שבכתב: אין התורה שבכתב אלא מה שמשתקף מבעד למשקפי התורה שבעל פה על דרשותיה וקבלותיה.