על המחלוקת: לגופו של אדם ולגופו של עניין

פתיחה

הנביא ירמיהו קובע כי "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיהו י"ז, ט). האדם מורכב, ואת ליבו ניתן לדמות לפקעת חוטים המעורבבים זה בזה: כשאדם מאמץ עמדה מסוימת, אין זה תמיד בגלל הנימוקים ה'רשמיים' שהוא מספר עליהם – לאחרים, ולעיתים אפילו לא הנימוקים שהוא מספר לעצמו. רק הא-להים "בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו י"א, כ).

הבחנה זו נכונה בכלל, אך יש לה חשיבות רבה במיוחד ביחסים בין בני האדם, ובפרט כשמדובר במחלוקות: כמעט תמיד מחלוקת איננה מוגבלת למישור אחד, ולרוב שיקולים ערכיים, כלכליים ואישיים, מעורים אלו באלו. דוגמא לדבר: מחלוקת קרח ועדתו.

מורכבות המחלוקת

קרח ועדתו

במדרש (במדבר רבה י"ח, ב-ד), ובעקבותיו בפירוש רש"י לתורה, מובאים כמה הסברים למחלוקתו של קרח. כך מתואר הראשון שבהם: "מה עשה? עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות… והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו: טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה?". (רש"י במדבר ט"ז, א)

כאן הטענה שבפיו של קרח היא טענה ערכית: על פניו יש כאן מחלוקת אידיאולוגית בשאלה האם צריכה להיות היררכיה פנימית בעם, ויש אנשים שחשובים יותר מאנשים אחרים, או שלא, ו"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר ט"ז, ג).

אך המדרש מביא הסבר נוסף למחלוקתו של קרח: "ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר 'ובני קהת' וגו'. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו". (רש"י במדבר ט"ז, א)

כאן כבר אין מדובר במחלוקת ערכית, אלא במחלוקת אישית בין קרח ובין משה. מחלוקת שקרח התחיל בגלל הפגיעה בכבוד האישי שלו, בגלל בקשת השררה שלו.

הסבר נוסף למחלוקת מופיע במפורש בפסוקים, בדבריהם של דתן ואבירם: "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם". (במדבר ט"ז, יד)

כאן אין מדובר במחלוקת ערכית, וגם לא במחלוקת אישית, אלא בטענה כלכלית, ממונית: דתן ואבירם קובלים על הממון שהובטח להם והם לא קיבלוהו עד כה.

מחלוקת קרח ועדתו היא אב-טיפוס למחלוקות באשר הן (ראו אבות ה', יז), ואכן ראינו כמה בולטת לגביה העובדה ש"עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא". מתברר שהמחלוקת בעצם מורכבת מכמה מחלוקות שונות: מחלוקת ערכית, מחלוקת אישית ומחלוקת ממונית. כעת, נמשיך ונראה מקומות נוספים שבהם ניתן לזהות עירוב בין מחלוקות שונות.

יעקב ועשו

כאמור, השילוב בין סיבות שונות למחלוקת איננו ייחודי למחלוקת קרח ועדתו בלבד. ניתן לזהות זאת גם במחלוקת מוקדמת יותר, זו של יעקב ועשו. המדרש (שמות רבה א', א) עמל לפרט בהרחבה את חטאיו השונים של עשו, וכך נאמר שם: "חמש עבירות עבר עשו הרשע באותו היום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעיקר, ובזה את הבכורה, ועוד שתאב מיתת אביו, וביקש להרוג את אחיו… וגרם ליעקב לברוח מאבותיו, והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על נשיו". (שמות רבה א', א)

חלקו הראשון של המדרש נראה כמדגיש את הפן האידיאולוגי של המחלוקת: בין "יַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה, כז), ובין עשו הרשע שעבר חמש עבירות באותו היום.

אלא שהמדרש איננו מתאר רק חטאים 'אידיאולוגיים' של עשו. כך, "בזה את הבכורה" נראה כמכוון כלפי מחלוקת אישית שהיתה בין עשו ויעקב: מי הבכור, מי הממשיך של יצחק. גם בהמשך, את תיאור ההליכה לישמעאל והנישואין לביתו (שנרמזים במדרש) ניתן להבין כמכוונים כלפי מחלוקת ממונית שהייתה ביניהם בנוגע לירושה: במסגרת מחלוקת זו נשא עשו את ביתו של ישמעאל – על מנת לקבל חלק גדול יותר מירושת אברהם.

אם כן, נראה שגם אצל עשו שלושת מישורי המחלוקת גם הם מעורים זה בזה: הערכי, האישי והממוני. אכן "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיהו י"ז, ט).

קין והבל

דוגמא טובה נוספת ניתן לראות בריב של קין והבל, במחלוקת הראשונה בהיסטוריה. את המחלוקת בין קין והבל ניתן להבין כמחלוקת אידאולוגית: קין הוא איש האדמה, הוא בונה הערים, הוא עוסק ביישובו של עולם – בעוד הבל איננו שותף לדבר מכל אלו, ו'מסתפק' ברעיית צאנו. בהחלט ייתכן שקין סבר שעל העולם ללכת בדרכו, וכאשר אחיו נקט בדרך שונה, התגלע ביניהם ריב ערכי – שהסתיים ברצח הנורא של הבל אחיו.

אלא שזה איננו ההסבר היחיד: ייתכן שהריב של קין והבל נבע ממתח 'סתמי' בין אחים, מתח שהוקצן עד שהגיע לכדי רצח. לחילופין, ייתכן שמדובר במחלוקת ממונית – מחלוקת על ירושת העולם: קין ראה שאדם זכה בעולם כולו, אך בדור הבא קין והבל יצטרכו לחלוק את העולם זה עם זה, וכך קין יקבל בסוף רק מחצית מן העולם.[1] יתר על כן, כל אחד מבניו של קין יקבל רק חלק מאותו חצי, ומבני בניו חלק מזה, וכן הלאה – ואולי משום כך עמד קין על הבל אחיו והרגו.

היינו יכולים לומר שכל אחת מהאפשרויות הללו היא אפשרות עצמאית, כאשר פרשנים שונים מבינים את המחלוקת בצורה שונה. אבל האמת היא שאין צורך להכריע בין האפשרויות השונות משום שכולן נכונות: כל הסיבות הללו נוכחות ומשפיעות, וכולן ביחד חוברות ומביאות למחלוקת. כולן משמשות בערבוביה בתוך ליבו של האדם.

חומרת ה'ערבוביה'

אחרי שעמדנו על תערובת הטיעונים המאפיינת את המחלוקות, ננסה לעמוד על משמעות ערבוב זה. לפני כן, נחזור וננסה להעמיק בהבנת משמעותה של מחלוקת קרח ועדתו.

שיתוף הפעולה בין חולקים שונים

עד כה דיברנו על הערבוביה השלטת בתוך ליבו של האדם. אך אין להתעלם מכך שאותה ערבוביה איננה מוגבלת תמיד ללב אחד, וייתכן מצב שבו כמה אנשים שונים חוברים למחלוקת – מסיבות שונות. כך בדיוק מבין הנצי"ב שאירע במחלוקת קרח ועדתו.

הנצי"ב (העמק דבר במדבר ט"ז, א) מבחין בין המניע של מאתיים וחמישים נשיאי העדה ובין זה של דתן ואבירם. לדבריו, נשיאי העדה חלקו על משה מסיבה אידאולוגית אמיתית, ואילו דתן ואבירם חלקו עליו מתוך שנאה אישית. קרח היה שותף לטענתם הערכית של נשיאי העדה מצד אחד, ומצד שני היה שותף לסכסוך האישי של דתן ואבירם, וכך הצליח להפוך את שתי הקבוצות לאחת – לעדת קרח.

הנצי"ב מוסיף ומבאר שכל אחד משני הצדדים לבדו לא היה יכול להגיע לבדו לידי מחלוקת של ממש עם משה: נשיאי העדה אמנם חלקו ערכית על משה, אבל לא היו מסוגלים להצית מחלוקת גדולה וריב של ממש. ואפילו אם היו מתווכחים עם משה פנים אל פנים, איתם עוד היה אפשר לנהל דיון ולהיכנס לעומק הדברים (אם כי לא ברור כמה היו מוכנים – אידיאולוגית – לקבל פשרה). דתן ואבירם לעומתם, שנאו את משה עוד ממצרים, ובדיוק מסיבה זו אף אחד לא היה מוכן ללכת אחריהם. ממילא, אילו הם היו קובלים על משה לבדם, לא הייתה מתעוררת מחלוקת של ממש, שכן לא היו להם שותפים (וכנראה הם היו מוכנים לפשרה, שכן לא הייתה להם טענה ערכית עקרונית).

אם כן, מסביר הנצי"ב, רק החיבור בין שני הצדדים הוא שאפשר למחלוקת להתקיים: החיבור של הכלים הפוליטיים וכלי השנאה והמריבה, יחד עם האמירה האידאולוגית הנוקבת וחוסר המוכנות להתפשר, הוא זה שהוביל את המחלוקת לאן שהגיעה. כאשר מוסיפים ל'תערובת' גם את העניין הממוני, מְלַבִּים את המדורה אפילו עוד יותר.

החרפת המחלוקת

כשם שאותה ערבוביה מחריפה את המחלוקת כאשר מתקיים שיתוף פעולה בין 'חולקים' מסיבות שונות, כך אותה ערבוביה מחמירה את המצב גם כאשר היא מוגבלת לליבו של האדם: אם נסתכל על מעשיו של אדם האוחז במחלוקת, לא נצליח להבחין האם הוא נוקט בהם מסיבה כזו או מסיבה אחרת. זאת כמובן משום שהוא באמת לא פועל על פי מניע אחד בלבד, אלא משילוב של מניעים שונים.

הבעיה היא שפעמים רבות המחלוקת איננה מתחילה בשילוב של טענות שונות, אלא בטענה אחת, במניע אחד – ש'מצמיחים' עוד סיבות במישורים נוספים. כך, כאשר לאדם יש ריב אישי, הוא מפתח גישה אידאולוגית שתומכת בצד שלו – לרוב לא במודע – והוא באמת מתחיל להאמין באותה תפישה ערכית.

הוספת הממד הערכי לוויכוח, של האמת שמוכנים לעשות הכל בשבילה, היא מה ששולל מהאדם את היכולת לראות את מה שקורה סביבו: הוא נמצא בתוך בועה כשכל מה שאכפת לו ממנו הוא ההצלחה שלו עצמו – וכל זה בכסות ערכית, שאיננה מאפשרת פשרה. זאת ועוד, כאשר שתי סיבות משמשות בוויכוח 'בערבוביה' כל אחת מהן נפגמת: האידאולוגיה נפגמת כאשר היא משרתת את הריב האישי, וגם הריב האישי מחריף כאשר הוא מכוסה בטענות ערכיות.

מלכי ישראל

חומרת המחלוקת, בפרט זו שמעורבים בה מניעים שונים – ערכיים, אישיים, ועוד – עולה לא רק במחלוקות מימי האבות ותקופת המדבר, אלא גם בהמשך הדרך, אצל מלכי ישראל.

ירבעם בן נבט

מהפסוקים ניכר כי ירבעם היה אדם גדול בישראל; אולי אפילו המנהיג הפוליטי הכי חזק שהיה לעם ישראל. יתרה מכך, אפילו להחלטה שלו לפלג את הממלכה אולי באמת היו סיבות מוצדקות (במידה מסוימת) לאור תגובותיו התוקפניות של רחבעם.

אבל ירבעם לא הסתפק בפילוג הממלכה, והוסיף גם ממד דתי למחלוקת: רדיפת הכבוד של ירבעם גרמה לו להעמיד את שני עגלי הזהב, כאשר הוא יודע את מלוא המשמעות של מעשה חמור זה המזכיר בצדק גמור את חטא העגל. בגלל מעשים אלו הוא נמנה עם שלשת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין י', ב).

התהליך שעבר על ירבעם לא היה חייב להתרחש. הגמרא מתארת שהקב"ה נתן לירבעם הזדמנות לשוב בתשובה: "תפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן" (סנהדרין קב.). הקב"ה בעצם היה מוכן לתת לגיטימציה למעשיו של ירבעם, ולהחשיב אותו כממשיך (נוסף?) של שושלת בית דוד – רק בתנאי שיחזור בו.

אבל לירבעם היה חשוב דבר אחד בלבד, כפי שעולה מתגובתו: "מי בראש?" (שם). ירבעם רצה לשמש כראש השושלת, להיות המוביל, והוא לא היה מוכן שאף אחד ילך לפניו. הרצון הזה עולה גם בהמשך התיאור, כאשר לתשובתו של הקב"ה "בן ישי בראש", ירבעם עונה כך: "אי הכי, לא בעינא!". אכן, כל שעניין אותו היה להיות הראשון ותו לא, ולשם כך הוא היה מוכן להגיע עד לכדי פילוג מדיני ודתי שיביא לבכייה לדורות: מכאן הוא ממשיך ומחטיא את ישראל, ולפי חלק מהדעות הוא זה שגורם לכך שעשרת השבטים גלו ולא חזרו, וכך הוא מאבד את חלקו לעולם הבא.

שאול המלך

רעיון דומה עולה בגמרא גם לגבי שאול המלך: "תניא אמר ר' יהושע בן פרחיה: בתחלה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין. שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה בקש להרוג את דוד." (מנחות קט:)

ר' יהושע בן פרחיה מבטא את השינוי הגדול שעובר על אדם מן השורה שעולה לגדולה: מרתיעה מן השררה, לרצון לדבוק בה בכל מחיר.

הוא איננו מסתפק בתיאור שלו-עצמו, ומציין כדוגמא את שאול המלך. שאול הוא אולי הדמות הטראגית ביותר שמופיעה בתנ"ך: הוא ברח מן הגדולה, אך כאשר הגיע לשררה, הכבוד הביא אותו לידי טירוף, פשוטו כמשמעו: עד לרמה שהוא הטיל חנית על הבן שלו. עד כדי כך מגיעה אותה ערבוביה שבליבו של האדם.

סיום

כמובן, לרדיפת השררה תפקיד משמעותי גם במחלוקת קרח ועדתו: השילוב של האידיאל והכבוד, ואם לדייק, כאשר האידיאל משרת את הכבוד – האדם מידרדר לשחיתות, לא משנה כמה הוא אדם גדול, וקרח באמת היה אדם גדול.

איך ניצלים מאותה הידרדרות? האדם צריך לבקר את עצמו תמיד. לא רק לבדו, אלא גם בעזרת אשתו, ילדיו וחבריו. כאשר האדם עומד על דעתו בנושא מסוים חובה עליו לבדוק היטב שהוא עושה זאת מתוך אידיאל אמיתי, ולא חס וחלילה מתוך הכבוד ורדיפת השררה – וכאמור, עליו לא להסתפק בדעתו-שלו, אלא לשאול לדעותיהם של משפחתו וחבריו. האנשים הכי מתאימים לשררה הם אלו שבורחים ממנה, אבל לצערנו דרכו של עולם היא שהשררה תגיע לידי המבקשים אותה, ועל כן יש להיזהר מכך במיוחד.

אמנם יש להיזהר מעירוב טענות שונות ומהידרדרות למחלוקת, אך את האמירה הזו יש לסייג במעט: בסופו של דבר, נבראנו כך שיש חיבור בין האידאולוגיה שלנו לבין האמביציה שלנו. אילולא היו לנו שאיפות להגיע גבוה, העולם לא היה מתקדם לשום מקום. לא במדע, לא ברפואה, ואפילו לא בתורה. אכן, "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא – מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיהו י"ז, ט).

אכן, יש לנו שאיפות אישיות; אבל השאלה היא מה אנחנו עושים עם השאיפות הללו. לשון אחר, דרך ההתמודדות עם החיבור בין הערכים לאמביציה היא לא להתעלם מכך, לא לנסות להדחיק את השאיפות שלנו ובטח שלא להשתמש באידיאולוגיה עבור האמביציה – אלא לרתום את האמביציה לטובת הערכים.

לא רק לנפילה ברדיפת השררה -שבה עסקנו בהרחבה – יש דוגמאות בתנ"ך; גם לשילוב הנכון בין השאיפות לערכים יש דוגמאות טובות, ונסתפק בשתיים מהן: לשלמה הייתה אמביציה גדולה מאוד, אבל במקום לרתום את האידאולוגיה שלו לאמביציה שלו, הוא רתם את האמביציה שלו לאידאולוגיה שלו והפנה הכל לשם שמיים – וכך הצליח במפעל הענק של הקמת בית המקדש. באופן דומה, אנחנו יודעים שלשמואל הנביא הייתה אישיות עוצמתית, אבל הוא הצליח לנתב אותה כלפי הקב"ה, ולהקדיש את כל כולו לה'.

המשימה והאחריות של כולנו הן לקחת את הכוחות שיש לנו, ולראות איך אנחנו רותמים אותם לטוב. איך אנחנו מנתבים את השאיפות האישיות שלנו לכיוונים ראויים, למימוש הערכים הנכונים – ולא חלילה לרתום את הערכים לטובת השאיפות האישיות.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת קרח ה'תשפ"א, סוכמה על ידי מרדכי סמבול, ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כך הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1] המדרש (בראשית רבה כ"ב, ז) מציע הסבר בכיוון דומה אך לא זהה.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "ויחר למשה מאוד" – בין מחלוקת למחלוקת
  • "ויקח קרח" – על שיח הזכויות
  • המניעים השונים למרד
  • עדת קורח והעולם הבא
  • כשהלב אינו משתכנע
  • חוכמת נשים גם בעין הסערה
  • מצוות פדיון הבכורות
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.