קטגוריה: ויקרא

הלוא עופות עולות גם כקרבן למזבח כדוגמת עולת העוף וחטאת העוף, ושם הדין הוא כי אין כל צורך לכיסוי אז מה החילוק בדין כיסוי דם העוף?

במהלך הדורות הדפיסו החומשים כדי שנקרא נכון את הטקסט ולכן יש בו לעיני כולנו, טעמים, ניקוד, ודגשים, ובדגשים, יש לנו דגש קל ויש דגש חזק. אחד מהם נדיר ביותר הוא מופיע באות א' שבדרך כלל אינה סובלת כל דגש, מה המקור? ומה הסיבה לכך?

מה עניינו של פסוק העוסק במתנות עניים במסגרת פרק שעוסק כולו בענייני המועדות?

לאלו שאינם אמונים על עולמה של ההלכה, לפעמים נדמה שחז"ל מתנהגים כמו אדמירל נלסון. חז"ל הוציאו את הכתב מפשוט, ופסקו שהפוגע בחברו אינו מקבל עונש גופני, אלא צריך לפצות את הנפגע בממון. נראה כאילו חז"ל מצמידים את המשקפת לעין העיוורת, ומתעלמים בהפגנתיות מהוראתה של התורה.

אמנם עשרת הדיברות נאמרו בהקהל, אבל למה צריך לחזור על מצוות דומות גם בפרשת קדושים ולהגיד גם אותן בהקהל? כדי להבין את יחודיותה של פרשת קדושים, ננסה להשוות בינה לבין עשרת הדיברות.

פרשת אחרי מות מפרטת את הפעולות שיש להימנע מהן על מנת להישאר בלתי-מזוהמים ומסוגלים לקשר עם הקב"ה, ועם ארצו. פרשת קדושים מפרטת את הפעולות שיש לדבוק בהן בכדי להגיע למצב של הידמות, באופן חיובי, לקב"ה, קדושים כשם שהוא קדוש, בכדי להיחשב באמת עם ה'.

רבן יוחנן בן זכאי טוען שהטומאה אינה מציאות רוחנית אלא הפשטה הלכתית. ישנם טעמים לדיני טומאה, שמן הסתם מלוא עומקם נשגב מעינינו. אך הטומאה אינה מעין חומר שקוף שנוחת על האדם, אלא מצב הלכתי.

מהו הטעם של מצווה זו, לפיה צריך האדם לפקוד את רבו בימי הרגל?

מצד אחד, יש לנו לפתח ולנצל את הכוחות שלנו, אך מצד שני, עלינו להיזהר שלא נגיע לגאווה.

נתמקד בטקס טהרת המצורע, שהוא מורכב הרבה יותר מטהרתו של כל טמא אחר.על ידי כך נגיע להבנה מהו בדיוק הדבר אותו יש להסיר.

מצד אחד יש צורך שהאדם יצטייד בביטחון עצמי בזמן שנדרש למלא את תפקידו וייעודו, אולם מצד אחר הוא זקוק למידת ענווה שמא אינו ראוי.

מה ראתה התורה לטמא את האישה לאחר לידתה, מיד לאחר חוויה שהיא ההיפך הגמור מעולמו של המוות – חוויית יצירתם של חיים חדשים?!

נקל לשער את הקושי הנפשי שיש לאהרן בחנוכת המשכן. הכיצד ייגש אל המזבח להקריב עגל במזבח? הרי הפעם האחרונה בה עמד ליד מזבח עם עגל היתה בחטא הנורא!

"דרוש דרש" היא בדיוק נקודת האמצע של התורה, כשמודדים לפי מילים. רגע זה, בו משה תוהה האם המיזם כולו עומד להתנדף בעשן (מילולית, באש שאיכלה את נדב ואביהו), הוא פרשת הדרכים, ממנה הסיפור הבסיסי של התורה ימשיך בכיוון אחד או בכיוון ההפוך.

מצוות הדלקת האש על המזבח אינה נדרשת רק לשם הקרבן אלא יש כאן מצווה עצמאית ייחודית – שהאש תישאר תמיד; כך כבוד שמים.

נראה לכאורה כי העיסוק באיסור אכילתם של בעלי חיים מסויימים לפני העיסוק בטומאתם מלמד על כך שטומאת בעלי החיים נובעת מהעובדה שהם אסורים באכילה. אך עיון בפרטי הפרק מלמד שקשר כזה איננו אפשרי.

מתוך שהחמץ הוא סוף התהליך הוא אסור בפסח ומחויב ביום הבכורים.

האם הכוהן העובד הוא שלוחו של בעל הקרבן, או שמא הוא אינו אלא שליחו של הקב"ה, שבשמו הוא עובד במקדש?

ספר ויקרא, ספר הקרבנות מבקש להצביע על עמידתו של משה בפתח המשכן, כסמל ודוגמא לעמידה של מקריבי הקרבנות. עמידתו של משה מתוך ענווה לפני ה' מסמלת את עמידתו של מקריב הקרבן.

האדם מגיע למקדש, ועמו עולת ראייה, בבקשה להתקרב; והקב"ה נמצא שם ומשגיח, 'רואה' כביכול, את המגיעים.

פעולת ההקטרה זהה לפעולת השריפה, אך במובן חיובי של טרנספורמציה על ידי האש, ולא במובן השלילי של השמדה על ידי אש.

כאשר אדם יחיד מביא קרבן הוא צריך לסמוך עליו לפני תחילת תהליך הקרבתו. בקרבן ציבור, ככלל, חובה זו אינה קיימת. כיצד ניתן להבין הבדל זה?

מהו עמל התורה? כיצד עמל התורה רמוז במילים "בחוקותי תלכו"? ומדוע עמל התורה מקבל מעמד מרכזי כל כך במקביל לשמירת המצוות?

כשניגשים להבין את משמעותם הדתית של אירועים בעולמנו, במיוחד דברים קשים העוברים עלינו ומבטאים את כעס הקב"ה, יש לראות אותם לאור פרשת הקללות שבפרשתנו, הסנקציות שיוטלו עלינו בעקבות הפרת הברית עם הקב"ה.

בעולם החסידות, שתי מערכות היחסים הללו תורגמו לשתי צורות של עבודת השם – בחינת בן ובחינת עבד, וכמה תורות עוסקות בשאלת היחס בין שתי הבחינות.

בחירתה של התורה לקשר מצווה שבמהותה יש עניין של נתינה לאחר דווקא להר סיני, המקום בו ניתנה התורה כולה, מלמדת אותנו מסר חשוב מאוד – הנקודה הגבוהה ביותר אליה יש לשאוף בדת הינה הנתינה לאחר.

ישנן כמה תורות שעוסקות בטעם איסור טומאת מת לכוהנים, ואגב כך הן מתמודדות עם שאלת מהותה של טומאת מת באופן כללי.

בחיבור זה שבין הפן הטבעי לפן ההיסטורי, מבקשת התורה להדגיש את הקשר המובנה בין הטבע לבין זיקתו של עם ישראל לקב"ה: קשר זה, מתבטא בהיבטים ההיסטוריים של השגחת ה' עלינו, אשר מתאימים באופן מושלם למחזור הטבעי. זוהי סיבת עיבור השנה, המבקשת להנציח תמיד את זיקת חג המצות לאביב, וחג הסוכות למועד האסיף.

אהבת הרע, מצד אחד, היא סימן למידת הקרבה של יהודי לעולם הנשמה; ומצד שני, היא גם אמצעי להתקדמות והתעלות: ככל שיהודי מתרגל לאהוב את הרע כמותו, כך הוא מחזק בקרבו את הקרבה לתודעת הנשמה.

בעקבות קבלת הציווי על מידת הקדושה, עם ישראל נעשה מובדל מן העמים. אין הוא נמדד אך ורק על יכולתו לסור מהרע; מוטלת עליו גם חובה לעשות טוב ולהדמות לקב"ה.

בעולם החסידות התפרשו המילים "וחי בהם" לא כשכר המצוות, אלא כהגדרת הגישה הנכונה לקיום התורה והמצוות.

זכותנו לשבת בארץ ישראל אינה מובטחת לנו באופן מוחלט, אלא תלויה במעשינו – עלינו להיות ראוים לה.

הטוב במציאות לא תמיד גלוי, אלא לעיתים הוא צפון בתוך הרע ודווקא מתוך הרע מתגלה לבסוף הטוב שצפון בתוכו.

ישנה דוגמה אחת בה התורה מראה לנו את החומרה של עבירות שבין אדם לחברו, והיא הצרעת. מעיון במקרים בתנ"ך בהם אנשים לקו בצרעת, נדמה שהצרעת באה על גבהות לב – בעיה מוסרית כללית, אך כזו שמתבטאת גם בחוסר אכפתיות לאדם שמולך. חז"ל  חיזקו את הנקודה הזאת, וקישרו את עונש הצרעת כבא בעיקר על לשון הרע.

ספר ויקרא עוסק רובו ככולו בענייני קדושה. מדוע בין ענייני הקדושה השונים התורה עוצרת ומרחיבה בענייני טומאה?

דווקא העובדה שתהליך ההיריון והלידה נמצא ביד ה', גורמת לכך כוחות הטומאה רוצים לדבוק בו.

על יכולת הבחנה בין "החיה הנאכלת" ל"חיה אשר לא תאכל".

כל עניינו של המשכן הוא שהשראת השכינה תבוא על ידי פעולה והשתדלות של האדם; מדוע אם כן נענשו בני אהרון במיתה מן השמיים, במה טעו?

גם בשעה שבפועל לא מוקרב קרבן, המזבח נמצא תמיד בעמדת המתנה, מוכן לעבודה.
בחסידות, עניין האש היוקדת על המזבח תמיד נדרש ביחס לעולמו הרוחני של כל אדם מישראל.

מי צריך פרה אדומה? למה בימינו, ימים בהם בלאו הכי אין בית מקדש, אנחנו צריכים את הפרה האדומה? אנחנו מצליחים לנהל את חיינו היטב למרות העובדה שכולנו טמאי מתים.

קולו של הקב"ה נשמע תמיד. אלא, שלא פשוט כלל וכלל לשמעו. שמיעת הקול דורשת את מוכנותו של האדם, שהיא ורק היא מאפשרת לו לשמוע את אותו הקול הנישא במרחב.

יש מצבים בהם צריך להתרחק מגאווה פסולה, בבחינת "מטמאת את הטהורים" ומצד שני ישנם מצבים שבהם ראוי להשתמש בה, בבחינת "מטהרת את הטמאים"

דווקא מתוך הרשימה המדאיגה של קללות ועונשים, עולים רמזים ליחס של נשיאת פנים כלפינו ולאריכות האפיים שלפני המקום ברוך הוא.

מדוע לימוד התורה הנוגע למצווה מסוימת יכול להיחשב כעשיית אותה המצווה ממש?

מי שמקשיב היטב לרמזים של ה' יתברך, יכול להבין אפילו משיחותיהם של האנשים ברחוב מה אפשר לפעול בכל יום כדי להתקדם.

פרשת המועדות בפרשת אמור, אנו פוגשים בקריאתנו בפרשת המועדות: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה…". (ויקרא כ"ג, א־ג) ימים אלו ניכרים …

בין הבדלה לייעוד קרא עוד

אם מקבלים את ההשוואה של רבינו בין ספירת הזבה והנידה לספירת העומר נפתחים בפנינו שני כיוונים בהם ניתן ללכת: מצד אחד, אפשר להציע שגם ספירת העומר מטרתה ותכליתה הוא חישוב זמן הטהרה של עם ישראל ותו לא. מצד שני, יכול להיות שגם בספירת הזבה והנידה ישנה משמעות לספירה עצמה.

ננסה להבין, בתוך פירושיו של "אור החיים" לפרשותינו, איך הוא תופס את מושג ה'קדושה' וכיצד הוא בא לידי ביטוי בכיוונים עליהם מדברים הפרשנים.

יש מגדולי החסידות שדיברו על הימנעות מן המותרות, אולם החידוש שלהם הוא החובה להעלות את החולין ואת ענייני היום-יום לדרגה של קדושה.

כדי לצאת מן הטומאה צריך לספור.

מדוע התורה חוזרת על פרשיה זו של מצוות המילה? חזרה על מצוות היא דבר שכיח מאוד בספר דברים, ה אך שם אכן משה הוא הדובר והוא חוזר על מצוות ה'. הסבר זה לא קיים אצלנו, בספר ויקרא.

מדוע היה משה צריך לומר לאהרן לקרב אל המזבח ולעשות את מה שכבר נצטווה לעיל, בתחילת הפרשה?

ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, כאשר אהרן נכנס לשרת בקודש, הוא מצטווה להביא עגל בן בקר לחטאת. מדוע התורה מפרשת בציווי שלקיחת העגל היא "לך", דווקא לשם אהרן?

מתוך ההשוואה בין לימוד התורה לקורבנות השונים מבאר אור החיים את תפקידה של התורה בהעלאת הניצוצות. המושג הזה יסודי וחשוב בתורתו, ולדידו הוא מהווה את תכלית ישראל והאדם בעולם.

יש בתורה, בחז"ל ובסיפורים על צדיקים מכל הדורות אירועים שנראים לנו כנפילות או כחולשות, ואנו תוהים כיצד הדברים הללו קרו או מדוע נכתבו.

קולו של הקב"ה נשמע תמיד, אלא שלא פשוט כלל וכלל לשמעו. שמיעת הקול דורשת את מוכנותו של האדם שהיא ורק היא מאפשרת לו לשמוע את אותו הקול הנישא במרחב.

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַ-ה'" (א', ב')
הניסוח, ובמיוחד השימוש במילה 'אדם', עורר את פרשני המקרא לעמוד על הלשון המיוחדת הזו.

הכפרה איננה על החטאים שגרמו לצרעת, אלא על הבעייתיות שבצרעת עצמה. המצורע הוא האישיות היחידה שנדרשת לצאת חוץ לשלושת המחנות, ובכך נוצר נתק מוחלט בינו לבין כלל ישראל. עצם הניתוק הזה מהווה ליקוי משמעותי בהווייתו הרוחנית של המצורע, ועליו הוא צריך לכפר.

בהפטרת פרשת מצורע מסופר על נס עצום, על הצלה גדולה שבאה לישראל בימי יורם בן אחאב. באותה העת, עם ישראל היה במצוקה גדולה וברעב איום; מחנה ארם צר על ישראל, והרעב בשומרון היה כבד מאוד. הצרה הגדולה סרה בנס, כאשר הקב"ה הבריח את מחנה ארם. הבשורה הטובה מגיעה לעם בתיווכם של ארבעה מצורעים היושבים מחוץ למחנה, ומגיעים אל מחנה ארם ורואים אותו נטוש.

אמנם המסגרת ההיסטורית של ספר ויקרא היא חנוכת המשכן, אך באופן כללי ניתן לומר, שהספר עוסק בהיבטים שונים של קדושה.

ייחודה של הלידה – המחייב קרבן – נובע מן הפלאיות שיש בה.

בין סיפור מיתת בני אהרן לבין פרשת עבודת יום הכיפורים חוצץ נושא אחד בלבד – הטומאה – ועלינו להבין מה עניין פרשיות טומאה אצל מיתת נדב ואביהוא.

בפרשת שמיני מתואר סופם של ימי המילואים, הכולל מאורע חגיגי במיוחד: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט', ד). התגלות של הקב"ה, ועוד לפני העם כולו, היא אירוע חריג, שבהחלט לא מתרחש ביומיום – אפילו לא בזמן המדבר. כיוון שכך, מדובר בזמן טעון מאוד שאוצר בקרבו מתח רב, מתח שעלול להתפרץ.

היום השמיני הוא גולת הכותרת של כל תהליך המילואים. אבל שבעת ימי המילואים מתוארים לפרטי פרטים בפרשת תצוה (שמות כ"ט), שעת הציווי, ושם אין אפילו רמז ליום השמיני.
על מנת להבין את משמעות יום השמיני, וסיבת היעדרו מפרשת תצוה, יש לבחון יום זה מנקודת מבט היסטורית רחבה יותר.

אם קרבן המילואים הוא המקור לקדושת החזה והשוק והבסיס לזכות שיש לכוהנים בהם, כיצד נוכל להסביר את הסתירה הזאת? מדוע השוק מצטרף לחלב בקרבן המילואים, כאשר החזה הונף עם החלב בקרבן שלמים?
בניסיון לפתור תעלומה זו, נעסוק בקצרה בימי המילואים ובניסיון להגדיר את מעמדו של משה ששימש ככוהן באותם הימים. 

בלי מלכות תהיה אנרכיה, ועל כן יש להתפלל "בשלומה של מלכות". ואם אמר זאת ר' חנינא על רומא של זמנו, "מלכות הרשעה", קל וחומר למדינות המתוקנות שבימינו.

האם איסורי השמיטה הם איסורי גברא, או איסורי חפצא. אם התורה אסרה על האדם לבצע פעולות מסוימות בשנת השמיטה – אזי הדגש הוא על מעשה העבודה, ואם אין מעשה עבודה ממשי, אלא גרמא בלבד – המלאכה אינה אסורה. לעומת זאת, אם איסורי השמיטה אינם מתייחסים לאדם אלא לקרקע, כלומר – התורה קבעה שאסור שהקרקע תיעבד במהלך שנת השמיטה, אזי גם עבודה בגרמא תיאסר, שכן סוף סוף הקרקע נעבדה.

ספר הברית בא ללמדנו שגם דיני ממונות מכוונים מלמעלה: גם דיני המסחר, הקרקעות והעבדים באים ללמד אותנו מסר, על אף הקושי הכלכלי שנובע מהם. ההיגיון העומד מאחורי דינים אלו הוא לא ההיגיון הכלכלי הצרוף, אלא היגיון מוסרי שעליו מתבסס ספר הברית כולו.

מה יוצר את הזיקה ההגותית בין שבת היום השביעי ובין שבת השנה השביעית? שנית, מדוע הוא מופיע כאן ועכשיו דווקא: מדוע קושרת התורה בין החובה להותיר את האדמה לא-מעובדת בשנה השביעית ובין מושג השבת דווקא כאן, סמוך לסופו של ספר ויקרא? מה הקשר בין שבת הארץ ובין ספר ויקרא?

על ידי מתן הצדקה מבין האדם מהי מעלתו האמיתית של כספו, וכך מפנים את סדר העדיפויות הערכי והנכון – וניצל מהשפעתו המזיקה של ריבוי הכסף.