המניעים השונים למרד

פרשת קרח הינה פרשה מאתגרת, מבולגנת ובהרבה הקשרים פרשה זו גורמת לכאבי בטן.

שאלה מרכזית שעולה בנוגע לפרשת היא; היכן נמצאת פרשתינו בציר הזמן לצאת בני ישראל מארץ מצרים? בפרשות הקודמות, התורה מתארת מאורעות שקרו בשנים הראשונות במדבר; קראנו יציאת בני ישראל מהר סיני לאחר אחד עשר חודשים, על חטא המתאוננים וקברות התאווה ועל נקודת השבר הגדולה של חטא המרגלים. בעוד שבפרשה הבאה, פרשת חקת, נראה שבני ישראל נמצאים כבר בשנה הארבעים. אם כן, מתי התרחשה פרשת קרח?

(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי  שֵׁם: (במדבר ט"ז, א-ב)

הפרשה נפתחת בהצגת הדמויות: תחילה מופיע קרח. התורה מייחסת אותו עד לוי, ובהמשך נראה שיש לכך חשיבות. דתן ואבירם מופיעים אחרי קרח. אמנם איננו שומעים עליהם לפני הפרשה שלנו, אך חז"ל אומרים כי הם שני האנשים הניצים שמשה פוגש לפני בריחתו למדין (שמות ב', יג). אחריהם מופיע און בן פלת. הוא מופיע אך ורק כאן בפסוק הפתיחה, ולאחר מכן נעלם. חז"ל מספרים שהסיבה לכך היא, שהוא כלל לא נשאר עם קרח ועדו עד הסוף. אשתו ייעצה לו לפרוש מהם וכך הצילה אותו. הפסוק השני מציג קבוצה של מאתיים וחמישים אנשים ששמותם וזהותם אינה ידועה לנו, אך מבחינה מספרית נראה שמדובר בקבוצה משמעותית ביותר.

מטרתנו בשיעור זה תהיה להבין מה היחס בין הדמויות השונות הבאות בתלונה אל משה, מה הרצונות ומהם האינטרסים של כל אחת מהן ומדוע הן מופיעות כאן יחד.

התורה מספרת לנו כי שלוש הקבוצות מתאגדות לקבוצה אחת וטוענות טענה אחת:

(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה': (במדבר ט"ז, ג)

במבט ראשון, נראה כי העדה טוענת נגד ההררכיה הנהוגה בעם ישראל. הם סבורים שאין צורך בהררכיה כיוון שכולם קדושים. אך נראה בהמשך כי המניע לטענותיה של כל קבוצה שונה.

זמן המרד

הראב"ע על פסוק א', מסביר כי זמן המרד היה מיד לאחר חטא העגל, בעקבות החלפת הבכורות בלויים. כל עוד הבכורות היו הנבחרים לעבוד במשכן, הייתה תחושה של שווין. כל משפחה קיבלה נציג משלה, ולא הייתה הררכיה בין השבטים השונים. בעקבות חטא העגל הקב"ה מחליף את הבכורות בלווים, ודבר זה מעורר קבוצה מסוימת בעם. קבוצה זו חושבת שמשה בחר בלווים בגלל קרבתם המשפחתית, והיא מוחה על כך ועל הדרתה.

הרמב"ן סובר כי לא ניתן לפרש כך את הפרשה, הסיבה לכך היא שלשיטתו "יש מוקדם ומאוחר בתורה".[1] בין חטא העגל לפרשת קרח קרו אירועים רבים ולכן לא ניתן להסביר שפרשת קרח התרחשה מיד לאחר חטא העגל.

הרמב"ן מסביר את הסיפור באופן מעט שונה, ומציב אותו מבחינה כרונולוגית מיד לאחר חטא המרגלים, כפי שהוא מופיע בפסוקים.

והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א), וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י)… והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים, ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. (רמב"ן במדבר ט"ז, א)

הרמב"ן מבחין בשינוי שהתרחש בחטא המרגלים. עד לחטא זה, העם כיבד את משה ואהרן וסמך עליהם בעיניים עצומות. העם ידע שבזכות משה הם ניצלו מן הגזירה שגזר עליהם הקב"ה בחטא העגל. אמנם, היו מבני ישראל שהרגישו מקופחים, כמו קרח והבכורות שכעסו על חלוקת התפקידים, אבל הם לא העלו בדעתם למרוד במשה כיוון שהעם כולו היה נאמן לו.

חטא המרגלים מהווה נקודת מפנה ביחסו של העם אל משה. העם רואה שמשה כבר לא מצליח להגן עליהם. רבים מחשובי העם נהרגו במגיפה, ועל העם נגזר למות במדבר. הרמב"ן מסביר כי קרח ועדתו מנצלים את משבר אמון זה כדי להסית את העם נגד משה ואהרן.

מרד קרח ועדתו

(ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו: (ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: (ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: (ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי: (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: (ט) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: (י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: (יא) לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו: (במדבר ט"ז, ד-יא)

משה פונה לקרח ועדתו. בשלב זה, הוא אינו מדבר עם דתן ואבירם אלא רק עם קרח ומאתיים וחמישים האחרים. כנגד טענתם כי "כל העדה כולם קדושים", משה מציע מבחן. מטרת המבחן היא לבדוק מיהו 'הקדוש' אותו בחר ה'. משה מנסה להסביר להם שלא הוא זה שקובע את הכללים. הקב"ה הוא שמחליט מי קדוש יותר ומי פחות. נוסף על כך, משה אומר לקרח כי עליו להכיר טובה על כך שהקב"ה בחר בו לשרת כלוי, ואל לו להתלונן שהוא אינו כהן.

בשלב זה נשאלת השאלה; האם מניעי העדה היו טהורים? האם הם חיפשו רק כבוד, או שהייתה להם השתוקקות כנה ואמיתית לקרבת ה'? אם כך הדבר, והמניע אכן היה טהור, אזי שהסיפור שלנו דומה לסיפורם של נדב ואביהוא, שהשתוקקו באמת ובתמים לקרבת ה' ומתו בנסיון לעשות זאת. כך הבין הנצי"ב, הוא מסביר שהמניעיה של עדת קרח היו טהורים. אפשר להבין כי הנצי"ב פירש כך את הסיפור, משום שהוא היה מראשי המתנגדים לתנועת החסידות בתקופתו. מאד הטרידה אותו התופעה של עבודת ה' שלא בכלים הרגילים, שאיננה בדרך שאותה התווה הקב"ה בעצמו.

אם אכן כך פני הדברים, תגובתו של משה מובנת. הוא אינו כועס עליהם, אלא מציע לבדוק את טענתם. הוא נותן להם את האפשרות לבדוק במי בחר ה', הדרך לעשות זאת היא על ידי הקטרת קטורת.

מרד דתן ואבירם

בזמן שמשה משוחח עם עדת קרח באוהל מועד, דתן ואבירם נשארים במחנה. משה רבנו קורא להם לאוהל מועד, והם מסרבים לבקשתו.

(יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: (יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: (יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה: (במדבר ט"ז, יב-טו)

תשובת דתן ואבירם למשה משקפת הדרדרות נוספת ביחס בני ישראל למצרים. אם בפרשת בהעלתך נאמר: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:" (במדבר י"א, ה). ולאחר מכן בפרשת שלח נאמר: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:" (במדבר י"ד, ד). בפרשתינו הערגה למצרים מגיעה לשפל חדש. דתן ואבירם מכנים את מצרים בכינוי השמור לארץ ישראל: "ארץ זבת חלב ודבש". מדובר בביטוי האהבה בו משתמש הקב"ה כלפי ארץ ישראל, והם בוחרים להשתמש בו כלפי ארץ מצרים! הדבר חורה למשה:

(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם: (במדבר ט"ז, טו)

בעוד שבתגובה לקרח ועדתו משה רבנו אינו כועס, ואף מוכן להתדיין איתם, תגובתו של משה לדברי דתן ואבירם חריפה; הוא כועס וכלל אינו לא מסוגל לדבר איתם. במקום זאת הוא פונה לקב"ה.

מבחן המחתות

(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר: (יז) וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ: (יח) וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: (יט) וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה: פ (כ) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף: (במדבר ט"ז, טז-כב)

רבינו בחיי בפרושו לדברי הפסוק "וישמע משה ויפל על פניו" (שם ד) מעיר כי אהרן אינו פוצה פה לאורך כל הסיפור, הוא מסביר שהדבר נובע מענוותנותו של אהרן. אך ניתן להציע פירוש נוסף לשתיקתו של אהרן, ששתיקתו אינה רק מבטאת ענווה אלא משקפת משהו משמעותי יותר. אהרן איננו מסוגל לדבר משום שהוא מזועזע. הוא מזועזע לשמוע שהוא מואשם בלקיחת הכהונה מתוך אינטרס אישי, זאת על אף שהכהונה גבתה ממנו מחיר אישי עצום – שני בניו הגדולים מתו בשעת עבודת הכהונה.

הקב"ה מבקש לכלות את עדת מקטירי הקטורת, אך משה ואהרן מתייצבים לבקש עליהם רחמים. בהקשר זה מעניין לחשוב, מה הייתה עמדת העם בויכוח זה? האם בני ישראל תמכו בעדת קרח, מכיוון שמדובר באנשים המחפשים קדושה, או שמא העם אף תמך בדתן ואבירם, שרצו לזכות בהנאות חומריות? ייתכן שמאתיים וחמישים מקטירי הקטורת היוו תנועת נגד לאווירה שהתפשטה בקרב בני ישראל, שחיפשה רק בשר וחומריות. אם כך הדבר, מובן מדוע משה ואהרן מבקשים עליהם רחמים.

העונשים

(כג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם: (כה) וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם: (כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם: (כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: (כט) אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: (ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': (לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: (לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: (לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל: (לד) וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ: (לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת: פ (במדבר ט"ז, כג-לה)

התורה מתארת שני עונשים שונים בהם הקב"ה מעניש את עדת קרח: את דתן ואבירם, שהאדירו את החומריות, בולעת האדמה. את מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת שורפת אש היוצאת "מאת ה'". קיים שוני מהותי בין שתי המיתות הללו; בעוד שנדב ואביהו נבלעים באדמה, מיתה המבטאת אפסיות ופחיתות כבוד, מקטירי הקטורת נשרפים בפתח אוהל מועד, באופן דומה לדרך בה נשרפו נדב ואביהוא. שריפה זו, היוצאת מלפני ה', יש בה כבוד רב.

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ: (ג) אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ: (ה) זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ: (במדבר י"ז, א-ה)

הקב"ה מצווה על משה לשמר את אחד העונשים. הוא אינו מעוניין לשמר את עונשם של נדב ואביהו, אך מעוניין לשמר את זכר מקטירי הקטורת. על אף שהאנשים הללו ניסו להתקרב בדרך שאינה ראויה, עדיין ראויים הם להזכר על ידי ציפוי המזבח.

ביאור הנצי"ב

אבל יש לדעת ולהתבונן מכל ענין הפרשה, מהליכות המחלוקת, ומעונש שהגיע להם, כי לא נשתוו בערכם ובכוונת מחלוקתם קרח, ודתן ואבירם, ור"ן איש, שהרי אנו רואים שלא היו בכלל לוקחי המחתות אלא קרח ור"ן איש, ולא דתן ואבירם, וגם הנהיג המקום ית"ש כבוד בר"ן איש ולא בקרח ודתן ואבירם כאשר יבואר, על כן יש להבין שר"ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה', והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוער בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה, וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה, ואין להרהר אחריו ח"ו, רק הרהרו בלבם אחר רצון ה', ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה' כי עזה כמות אהבה. (העמק דבר במדבר ט"ז, א)

הנצי"ב מסביר, שאותם מאתיים חמישים איש היו מגדולי ישראל, אנשים צדיקים ויראי ה'. הם ידעו שהכהונה ניתנה לכהנים, אבל השתוקקו כל כך לקרבת ה' עד שמסרו את נפשם עליה, זאת למרות שידעו שהתקרבות זו תעלה להם בחייהם.

הקב"ה מכנה את מקטירי הקטורת – "החטאים האלה בנפשותם", הנצי"ב מבאר ביטוי זה ומקביל בינו לבין הנזיר שנקרא אף הוא חוטא:

אלא משמעות זה הכתוב הוא כעין פירוש הכתוב בנזיר שנטמא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וביארנו שמה שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה', וזה אינו לפי ערכו, והבחינה על זה שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, מיקרי חוטא על נפשו, והכי נמי המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' על ידי עבודה, אף על גב שידעו שלא ינקו ובודאי יקוים דבר משה, וזה מיקרי החטאים האלה בנפשותם, שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת האהבה וחסידות באופן שאינו לפי הרצון ממנו ית"ש. (שם)

הנצי"ב אומר ששאיפתו של אדם להגיע למעלה הנמצאת מעבר ליכולתו הינה חטא. זאת הסיבה שהנזיר, שמצער עצמו במטרה להגיע למעלת קדושה גבוה, נקרא חוטא וזאת גם הסיבה שמקטרי הקטורת נקראו "חטאים".

פרשתינו מעוררת מתח מוכר בין השאיפה להתקרב לקב"ה לבין המגבולות שההלכה מציבה. מדובר במתח המלווה אותנו בחיינו הדתיים; מתח בין רצונו של האדם להתחבר לקב"ה בדרכו שלו לבין הדרישה ממנו ללכת בדרכים ובגבולות שההלכה מציבה לו. הפרשה מדגישה כי הקב"ה, ולא האדם, הוא שקובע כיצד נכון וראוי להתקרב אליו. בעולם המודרני, המתח הזה חריף במיוחד, זאת משום שכל אדם רגיל להיות אחראי על עצמו ובכל תחום הוא רגיל להחליט לבדו כיצד נכון וראוי לפעול. קשה לו להפנים כי בתחום עבודת ה', האדם כבר לא אדון לעצמו, אלא עליו לצמצם את שאיפותיו לגבולות ההלכה.

דברי הנצי"ב נאמרים בהקשר למאבקו בתנועת החסידות. החסידים הדגישו את חשיבות הכוונה בתפילה ומתוך כך ויתרו על זמני התפילה. הנצי"ב טוען כנגדם, שעבודת ה' המתפרצת מתוך הנפש צריכה לעמוד במגבלות ההלכה. אסור לנסות להתקדש באמצעים המנוגדים לצו ה'. הנצי"ב מלמד זכות על אותם אנשים, שאמנם מניעיהם טובים, אך הדרך בה הלכו מנוגדת להלכה.

בניגוד לעדת קרח, עליה הנצי"ב מסנגר, את דתן ואבירם הוא תוקף בחריפות. הוא מסביר שהם היו תאבי מחלוקת ושנאו את משה, ולכן ניסו לחרחר ריב נגדו. הוא מסביר שזו הסיבה בגללה העם שמח במותם.

לאחר שהסביר את משמעותו של כל צד במאבק – את הצד של דתן ואבירם ואת הצד של מקטרי הקטורת, נפנה הנצי"ב לטפל באדם שחיבר ביניהם, הלא הוא קרח.

אמנם קרח באמת היה אדם גדול וראוי לתאות הר"ן איש, וכה היה נראה לפני בני אדם שזהו מבקש גם הוא, אבל באמת תוכו לא כן היה וקנאת השררה אכלתהו, על כן עשה מעשה הר"ן איש ונענש כדתן ואבירם, והיינו שתמה המדרש אבל קרח שפיקח היה לא נכנס לשטות לבקש חסידות באופן שאין כן רצון הקדוש ברוך הוא, וע"כ כסבור להשיג תאות הכבוד, והיה נכון לבו בטוח שיצא לחיים, אם כן מה ראה לבטוח לחלוק על משה. וכל דברים אלו מבואר במקרא בפרשת פינחס, הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה', מבואר שהר"ן איש הצו על ה', והמה הצו על משה ועל אהרן, ויבואר עוד שמה, זהו כלל הענין. (שם)

הנצי"ב מבאר כי בתחילה, מניעיו של קרח היו דומים למניעיהם של מאתיים וחמישים המקטירים, אך תאוות הכבוד העבירה אותו על דעתו. קרח ופסיק לשאוף לקדושה ובמקום זאת ביקש כבוד. זאת הסיבה שהוא נענש בעונש דומה לעונשם של דתן ואבירם.

ראינו כי מניעיהם של כל אחת מן הקבוצות היו שונים זה מזה, אם כן, מדוע הקבוצות באות יחד?

הנצי"ב מסביר, כי תכונותיהם השלימו זו את זו; דתן ואבירם ידעו לחרחר ריב, אך לא היו פופולאריים ולכן לא יכלו להלהיט את יתר העם. מן הצד השני, מאתיים וחמישים האנשים היו אהובים וידועים כגדולי ישראל, אך מרוב צדיקותם לא ידעו כיצד לעורר מרד. קרח היה הגורם המקשר – הייתה בו גם קדושה וגדולה, והוא היה מסוגל למשוך אחריו את הקהל.

(הרבנית אסתי גינזבורג. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיעור הועבר במרכז בגין (לצפייה בשיעור) עיבד וערך שחר דאר. סיכום השיעור לא עבר את ביקורת הרבנית. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרבנית).


[1] ככלל, נחלקו הראב"ע והרמב"ן לאורך התורה כולה בשאלה זו – האם יש מקודם ומאוחר בתורה או לא. הראב"ע נוטה לשנות את סדר הכתובים לעיתים קורבות, ואילו הרמב"ן סובר שאין לעשות זאת אלא כשהכתוב מורה במפורש על חריגה מהסיפור הכרונולוגי.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • בקהלם אל תחד כבודי
  • על המחלוקת: לגופו של אדם ולגופו של עניין
  • בני קורח לא מתו
  • בין צדיק לרשע
  • על מה יצא קורח?
  • "מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים" - משה מול המערערים על שליחותו
  • המהרהר אחרי רבו
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.