לא תבערו כעס בכל מושבותיכם ביום השבת

בפרשתנו, פרשת כי תשא, מובא האיסור "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". כמעט אין בתורה פירוט של איזה מלאכות אסורות בשבת, מלבד איסור הבערת האש. מדוע?

הקמת המשכן ע"י משה

בין עושי המשכן היו אנשים מקצועיים מאד בתחומים 'חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן', וכן 'מלא אותם חכמת לב… כל מלאכה וחשבי מחשבות'. כל אחד ידע היטב לעשות את תפקידו אך איש מהם לא ידע לחבר את כל החלקים למשכן אחד.

שתשרה שכינה במעשה ידינו

השכינה והברכה באים לחיים כאשר מבקשים אותם. אם רוצים להצליח, להתמודד נכון ובגדלות עם מצבים שונים, תנשום נשימה עמוקה ותחשוב, איך אני עושה את זה בשביל ה', מה בדבר שאני עושה יכול לשרת איזה מטרה גבוהה.

מה בין פרשת ויקהל לפרשת פקודי?

בשנים פשוטות נקראות פרשות ויקהל ופקודי יחדיו, כפרשה אחת, ואילו בשנים מעוברות, כמו השנה, הן נקראות כשתי פרשות בשתי שבתות. ובכן, האם קיימת בין שתי הפרשות הללו הבחנה ברורה, המצדיקה את ראייתן כשתי יחידות ספרותיות שונות? במילים אחרות: האם ויקהל-פקודי זו פרשה אחת, שבשנה מעוברת חוצים אותה לשתיים, או שמא הן שתי פרשות שונות ונבדלות, שבשנים פשוטות מחברים אותן יחדיו?

ששת ימים תעשה מלאכה

אמנם, על האדם ליצור, לפעול ולחדש; אולם יש לשים לכך גבולות, וכדברי המדרש על הציווי "לעבדה ולשמרה": תן דעתך שלא קלקל ותחריב את עולמי". נחוצה אמנם עבודת האדם, ובצידה שימור, ושמירה על איזון אקולוגי.

המבוא לתיאור עשיית המשכן: שני "עמודי התשתית" למלאכת המשכן

הקורא את המבוא מתוך "ספיגה" של סגנונו, חש כי ישנם כמה מילים וצירופים החוזרים בו שוב ושוב – הן הן 'המילים המנחות' שבו. כלל גדול הוא בפרשות מעין אלו, שהמלים המנחות חוזרות בהן שבע פעמים, או כפולה של שבע. מילים אלו מכוונות את הקורא להבחין בין הנושאים הנידונים – להפריד ביניהם וגם לקשר ביניהם.

'מחצית השקל' – על המיוחד והכללי בעם ישראל

פרשייה זו במבט ראשון נראית תמוהה ביותר – מדוע ספירת עם ישראל היא מעשה כה חמור, שאם ייעשה שלא בדרך הנכונה יגרור עונש כל כך כבד כמו נגף? בנוסף, לא ברור מה מועילה הספירה על ידי מחצית השקל בכדי לפתור את הבעיה?

לימוד זכות על חטא העגל

החכמים רואים את מקור הכישלון בתלותם המוחלטת של העם באישיותו של מנהיגם. העם שהתרגל לסמוך על משה ועל הדרכתו הכוללת, מצאו את עצמם במפתיע משולחים לנפשם. בלי שהתחנכו ליטול אחריות לחשיבה עצמאית, נפל העם קרבן לאובדן עשתונות. חז"ל רומזים בדבריהם לסכנות שבהתנערות גמורה מאחריות אישית, גם כאשר היא נובעת מן ההסתמכות על מנהיגים וגדולים.

"פוקד עוון אבות על בנים" – מזווית פסיכולוגית

מידה זו המופיעה במסגרת י"ג מידות הרחמים של הקדוש ברוך הוא נדמית יותר לדין מאשר לרחמים. הרמב"ם למשל מתייחס אליה כאל דין. אלא שמבט מעמיק ברעיון הזה של הענשת בנים על פשעי אבותיהם, מלמד על גורם הרתעה אפשרי המסתתר בין

על משמעות הקדושה והשכינה

בפרשה אנחנו מתוודעים למטרה נוספת של היציאה ממצרים, מטרה אשר לרוב פחות נוטים לשים לב אליה. שתי המטרות המוכרות לכולנו הן כריתת הברית עם הקב"ה בסיני והכניסה לארץ; המטרה השלישית, שמופיעה בפרשתנו, היא השראת השכינה.

שם הוי"ה בתוך המשכן

אפשר לומר שבמבנה המשכן יש שני חלקים מרכזיים: הקירות והגג (כמו בסוכה: הדפנות והסכך). כל אחד מהם מתחלק לשניים. הקירות עשויות מקרשים ואדנים, וגם הגג עשוי מיריעות וקרסים. סה"כ ארבעה פרטים, שרומזים כולם אל אותיות שם הוי"ה.

בגדי הקודש

במקום להתמקד בתפקידם ועבודתם של הכהנים, התורה מעדיפה לדון באריכות בבגדים שלהם (למעט קטע קצר בתחילת הפרשה, כז:כ-כא). למעשה, כל פרק כז הוא תיאור ארוך ומפורט של בגדי הכהונה. למרות שאין חולק שיש חשיבות – הן מבחינת העבודה והן מבחינת העם (עיינו רמב"ן כז:ב) – להלביש את הכהנים בבגדים יפים, יש לתהות מדוע התורה מתארת את הבגדים ברמה כזו של פירוט ואריכות.

ההיגיון של חז"ל בקביעתם: עין תחת עין – ממון

רבים מהתוקפים את חז"ל במהלך הדורות השתמשו בפירוש זה של חז"ל כדי לנגח אותם ואת התורה שבע"פ ולטעון שחז"ל עושים בתורה שבכתב כרצונם ומוציאים מפשוטם לחלוטין את הכתובים (ראה למשל בספר באר הגולה למהר"ל שמתמודד עם טענה זו וכעין זו), ובכל זאת ננסה להבין מדוע לחז"ל היה ברור שיש להוציא את הכתוב מפשוטו ודרשו כפי שדרשו.

הלב של המשכן

האם ניתן למצוא איזה רעיון מהותי בנושא המשכן, משהו שישפוך אור על נושא המשכן ויעזור לי להתחבר אליו?

ענייני משכן

בדומה לכנסת ישראל – כך הוא גם דימויו של הקב"ה, שהמשכן והאוהל הוא ביתו. הקב"ה הוא מלך מלכי המלכים, ועם ישראל הוא עדת מלכותו. כמלך – ראוי הוא שיבנו לו בית מפואר ממיטב החומרים – מיריעות שלמה, יריעות המשכן. אך הקב"ה אינו רק מלך; הוא גם רועה, ועם ישראל הוא צאן מרעיתו במדבר, שהוא מקום המרעה הטבעי של הצאן.

חישוקי הכסף- חשק ההתעלות

"ווי העמודים וחשוקיהם כסף"- באיזה עמודים מדובר? עמודי החצר. המאמר הזה בא לעשות סדר בנושא העמודים והקרשים, וכן לתת נקודה למחשבה, משמעות רעיונית מתוך דבריו של הרש"ר הירש, לשנים מהפרטים של העמודים: אדני הנחושת וחישוקי הכסף.

האדם בונה את העולם

הפער המשמעותי בין המקדש לבין המשכן נעוץ כמובן בכניסה לארץ. הכניסה לארץ מבטאת באופן מובהק מעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית. בין מצב שבו ה' מבצע פעולות במקום האדם, למצב שבו האדם עצמו צריך לטרוח בביצוע הפעולות, חורש וזורע.

השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה

העמדה היסודית היא, אם כן, שהנשים בכלל
נתינת התורה והצורך בידיעתה. עם זאת, בסוגיית הגמרא בסוטה נחלקו התנאים בשאלה אם נכון הדבר שילמד אדם בתו תורה או לא…

הרכושנות לאור פרשיות הממון בתורה

שני ריכוזים גדולים של דיני ממון משובצים בתורה – אחד בפרשת משפטים, והשני בפרשת בהר. אך כל פרשה רוויה באווירה המיוחדת לה, השונה מאוד מחברתה.

על היצירתיות בלימוד תורה

עם ישראל צועד לקראת מתן תורה, אך מפחד לאבד את אישיותו: התורה היא דבר דורש וכפוי על האדם; יש לה אמירה ערכית וחינוכית והיא אמורה לעצב את האדם. בני ישראל אינם ששים לאבד את האוטונומיה שלהם. כך, ביום החתונה, מרגישים תחושה עזה של ציפיה, אך יחד אתה גם חשש, שכן האדם לא יודע למה הוא נכנס, מה צפוי להשתנות באישיותו: "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". כך גם לגבי היום הראשון בעבודה, בצבא, בכתה א', בשיעור א' ובשנה א' באוניברסיטה; אף שאתה משוכנע לחלוטין שזה מה שאתה רוצה לעשות, התחלות שכאלו מהולות תמיד בחששות הקשורות לאישיותנו, וכך גם בקבלת התורה.

שיעור של הרב מדן על פרשת יתרו

משה, שעמל כה רבות במשך חודשים בשיקומו
הרוחני של העם אחר מעשה העגל, ראה עתה את עמו ללא משכן וללא תורה. הר סיני
וארון ה' במרחק שלושה ימים לכל כיוון, ובתווך – במרחק יום לכל כיוון – בשר,
בשר ושוב בשר. מעל לכל אלו – מלוא עליבותו של העם לא היה בבשר אלא בביזה.
אז נזכר משה בעצת חותנו…

"ויחד" – מלשון חידה/תמיהה/ספק

כשיתרו שומע מפי משה על הניסים שאלוהים עשה לו ולעמו ביציאת מצרים, הכתוב מציין: "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל.." המילה ויחד מרמזת על חידתיות: ויחד – מלשון חידה- תמיהה. יתרו היה ללא ספק, אדם בעל בינה

שבו איש תחתיו

כל ימות השבוע אדם משועבד לעבודתו, לביתו. משניתן לו יום אחד למנוחה ופנאי, שבו חופשי הוא לעשות כרצונו, יצא מביתו, ילך לו לטייל, ואל יישאר כבול למקום אחד, כלוא בתוך גבולות ותחומים. וכי ראויה הגבלת תחומין ליום זה?

עיון בפרשיות נדודי ישראל במדבר

ההליכה במדבר מתוך מצוקת הרעב באה לגבש את אספסוף העבדים שיצא ממצרים לעם הנושא את דגל הצדקה, המשפט והשוויון החברתי. עליו עתידים הגויים לומר "ומי גוי גדול אשר לו חֻקים ומשפטים צדיקִם ככל התורה הזאת אשר אנֹכי נתן לפניכם היום". (דברים ד', ח)

מסה ומריבה – על שום מה?

לכאורה קשה להאשים את בני ישראל על כך שהם מתלוננים בגלל שהם צמאים, למרות שהם כבר אמורים לדעת שבסוף ימצאו להם מים, בדרך כזו או אחרת. אלא שיש לשים לב לדברים שעונה להם משה: "מה תריבון עמדי, מה תנסון את

ואמרתם זבח פסח

הפסח לא שייך רק לעבר הרחוק אלא הוא רלוונטי לכל דור ודור, כיוון שהוא מסמל את הברית הנצחית שבין הקב"ה לבין עמו.

על הפסח ועל שני הבתים של כל יהודי

הקב"ה לא דילג מעל בתי ישראל ונמנע מלפעול בהם. אדרבה – הוא דילג עליהם, במובן ששכינתו ריחפה עליהם.

הקדשה שניה לגאולה שניה

בתחילת פרשתנו אנו קוראים על אודות הקדשה נוספת של משה לשליחות הצלת ישראל ממצרים. כל המוטיבים שאנו מצפים למוצאם בהקדשת אדם לשליחות דתית מצויים כאן: בעיית העבדות; התפקיד המוטל על משה ותכלית הגאולה.

השאלה המתבקשת מאליה היא לשם מה יש צורך בהקדשה נוספת? מדוע חוזר ה' על דברים שאמר כבר למשה במעמד הסנה, עת הוקדש משה לראשונה לתפקידו?

הבחירה בשבט לוי

ספר בראשית דמותו של לוי לא הצטיירה בצורה חיובית למדי, ולכל היותר הוא מהווה בן יעקב ככל שאר השבטים. במה נתייחד לוי, זאת לא מספרת לנו התורה. את בחירתו של אברהם ניתן להסביר, כמו גם את בחירת יצחק ויעקב, אך נראה שלא כך פני הדברים בקרב שבט לוי.

"בעבור זאת העמדתיך"

עניין הכבדת לב פרעה נדון רבות בהקשר לחופש הבחירה שכביכול נלקח ממנו, ברגע שאלוהים הכביד את ליבו. יחד עם זאת, כדאי לשים לב לביטוי "בעבור זאת העמדתיך"-  ההמשך המתבקש הוא- בניסיון. אם כך נוכל לומר שלגבי המכות הראשונות כביכול לא

ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל הא-להים

במרכזו של ספר שמות עומדים שני 'שחקנים', שהספר מתאר באריכות את התהליך שעבר עליהם: עם ישראל, שיצא ממצרים והפך לעם, ומשה רבנו, שהפך למנהיג. ניתן למצוא מספר קווי דמיון בין מה שאירע לעם ישראל לבין מה שאירע למשה רבנו. ננסה כאן לעמוד על אחת מן ההקבלות הללו.

מעט על ראשית מעשיו של משה

משנולד משה – יש לו אב ואם, אח ואחות. מי שמצפִּינו מפני גזירת המוות המצרית זו אמו, ולא אביו. כיוצא בו, היא שבונה לו את התיבה ומשלחתו בתוכה ביאור, אף שדווקא דרך איש היא לבנות תיבה. מי שניצב בין קני הסוף להשגיח על התיבה ומי שמגלה עורמה ותושייה בקריאת המינקת "מן העבריות" ברגע הנכון – היא אחותו של משה, ולא אחיו. הדמות השלישית בהצלתו של משה מגזירת פרעה היא בת פרעה, המגדלת את משה בתוך ביתו של פרעה. בעת שמגיע משה למצרים לאחר גלותו הארוכה במדיין, עומדת עליו ציפורה אשתו ומצילה אותו ברביעית מידי המלאך, בעת שהיא כורתת את ערלת בנה. משה גאלנו מיד מצרים, אך בלא תושייתן של נשים צדקניות – משה מניין?!

לא להתמהמה!

בפרשת שמות מסופר שכאשר משה עוזב את מדין בדרכו חזרה למצרים, פוגש אותו מלאך ה' ומבקש להמיתו. מתיאור טקס המילה המזורז שציפורה מארגנת לבנה, מבינים שלא בהכרח את משה מבקש המלאך להמית, אלא את אחד מבניו, שהמילה שלו התעכבה משום

39 אבות מלאכות בשבת – מנין?

מנין באמת לקחו את 39 כמספר ברזל?
לפני שנים רבות ספרתי את העבודות שברשימה המפורטת בתחילת ויקהל (שמות ל"ה, י'-כ'), ואת המקבילה שבסוף פקודי (שם מ', ל"ג-מ"ג). מצאתי מקור ברור ומפורש ל-39 כלים, חומרים ובגדים שבמשכן,[2] שכנגדן מנו חז"ל 39 אבות מלאכות בשבת.

בין "משפטים" ל"כי תשא"

לכאורה, אם ה' נעתר למשה וגילה לו את סודות הרחמים בדרכי הנהגתו בעולם, צריך היה לכתוב אותם בלוחות השניים! כך כולם היו יודעים שהלוחות הראשונים ניתנו במידת הדין, ונשברו על ידי משה כי אין עם ישראל יכול לעמוד במידת הדין לבדה, והלוחות השניים ניתנו במידות הרחמים. מדוע הורה ה' למשה: "פסל לך שני לֻחֹת אבנים כראשנים, וכתבתי על הלֻחֹת את הדברים אשר היו על הלֻחֹת הרִאשֹנים אשר שִבַּרתָ" (שם, א')

בנייה ומבנה בפרשות המשכן

פרשיות המשכן, הכלים ובגדי הקודש הן הן התבנית שראה משה בהר סיני. הפסוקים היו כתובים על גבי התוכנית של הכלים – לאורך, לרוחב ולגובה. ערך הפסוקים, מספר המילים שיש בהם, נקבע על פי תבנית הכלים עצמם.

הצב והארנבת

כולנו רוצים להיות כל הזמן, הכי טובים שאפשר. ללמוד תורה בכל הזמן הפנוי, להיות בן הזוג המושלם מעתה ועד עולם.. להיות ההורה הכי טוב לילדי, ולהגיב תמיד נכון. אך שוב ושוב, אנחנו מתאכזבים.. "אתמול היה ככה ככה" ומחר נחיה ונראה.. אז איך בכל זאת ניתן לעשות את זה, להצליח להיות "תמיד" כפי שאנחנו באמת רוצים להיות?

למה קדמה פרשת משפטים לפרשיות המשכן

פרשיות המשכן, הקרבנות והטהרה, תופסות מקום מרכזי בתורה. הן משתרעות על פני המחצית השנייה של ספר שמות והמחצית הראשונה של ספר ויקרא (וכן תחילת ספר במדבר). הרושם הוא, שעבודת הקרבנות והטהרה היא מרכז עולמה של תורה, ובלעדיה אין לנו תורה שלמה כלל.

אולם, בדברי הנביאים, משמואל דרך ירמיהו ועד מזמורי תהילים, מתקבל רושם אחר לגמרי. לפי רושם זה, רק מי שראוי מבחינה מוסרית לעלות בהר ה' ולשכון בהר קדשו, ה' רוצה בו. אין ה' חפץ בעולות וזבחים ואין לו צורך בקרבנות. וודאי, שקרבנות של אנשים בלתי ראויים מבחינה מוסרית הם חילול הקודש, וגורמים לסילוק השכינה.

המעטפת והתוכן

בפרשת תרומה נצטוינו לבנות משכן וכלים, מקום בו תשרה השכינה, ותשכון בתוכינו. בשביל מה ה' צריך שאנחנו, בני האדם נבנה לו בית? הרי הוא נמצא בכל מקום, מדוע לצמצם אותו למקום מסויים? ומדוע בכלל יישות רוחנית צריכה בית גשמי?

צו פיוס

לשון דיבור המוזכר בתורה, בדרך כלל בא לבטא צורת דיבור רכה, עדינה..אם כך מה התורה באה לרמז לנו בזה? המדרש בילקוט (רמז שס"ג) מגלה לנו וזה לשונו: "אמר הקב"ה דבר אל בני ישראל בלשון פיוס כמה דאת אמר דברו על לב ירושלים" ע"כ. זאת אומרת, הקב"ה אומר למשה, כשאתה ניגש לבקש מבני ישראל תרומה לצורך בניית המשכן, תדבר עליהם בלשון פיוס..

טעם המצוות

מהו העניין הגדול להבין את טעמי המצוות ופרושיהם עד שבאותו ציווי שנצטווה משה ללמדם את המשפטים נצטווה גם להסביר את טעם המצוות, ורואים מכאן שבלא טעם המצוות הרי הציווי לבד לקיום המשפטים חסר, וכל מהותם שהם נלמדים יחד ההלכה וטעמה.

מבחן האופטלגין כמשל

המשפט העברי בשונה מכל מערכות משפט אחרות, מערכת החוקים שלו בנויה שלא על פי השכל וההגיון האנושיים, כמו גם שלא על פי מוסכמות הציבור או נציגיהם המחוקקים..אלא כל כולו מבוסס על תורה מסיני, הווי אומר: לא השכל וההגיון הם שקובעים את מערכת חוקיו כי אם השכל העליון בורא העולם הוא שקבע את כללי המשפט..
ומה רע כל כך בהגיון האנושי? שואלים השואלים..שאלה הגיונית לא כך?!

לאהוב או לגרש?

האם אנחנו שמצווים בפרשה ב"וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר" צריכים לקבל ולהכיל בתוכינו את כולם? או שמא יש לנו לגיטמציה לשמר לעצמינו סביבה ע"פ השקפת עולמינו, גם במחיר גירושו של האחר.

המשפטים היוצאים מהדברות

המבנה הכולל פותח במעמד הר סיני ועובר אל הדיברות, מתחיל לפרט את חוקי גוי קדוש ועובר אל המשפטים (המותנים). אז, הוא חוזר לחוקי גוי קדוש עם המשפט המוחלט, משלים את חוקי גוי קדוש, חוזר לעיקרי הדיברות, וחותם בחזרה להר סיני עם תיאור הברית.

"עם סגולות"

לכל אחד מאיתנו יש מערכת חיצונית, ומערכת פנימית. מערכות אלו מתפקדות במקביל, אך אינם מתפקדות בעת ובעונה אחת. אם נתפעל מאוד ממשהו חיצוני, יהיה קשה להעיר את ההבנה הפנימית העמוקה שלנו. אך אם נתכנס ונתמקד בתוכן, במהות, ברגשות, המערכות הפנימיות שלנו יתעוררו, ואז לא יהיה לנו כל כך אכפת, כיצד זה "נראה" ברובד החיצוני.  

ביקורת חיובית מול ביקורת חיצונית

יש שמיעה ויש שמיעה כמו אצל יתרו כך אצלנו.. כל השינויים מתחילים אצל האדם ברגע שהוא שומע הוי אומר מפנים את הדברים.. אצל יתרו השמיעה לא היתה קליטת נתונים גרידא כי אם הפנמה..ויותר מכך יישום השמיעה בחיי המעשה..
והשאלה הידועה הנשאלת כאן, האוזן השומעת של יתרו במה היה כוחה גדול יותר משל שאר בני דורו, עם זאת ששמעו לא עשו מזה עסק, והדברים חלפו על פניהם, לא השפיעו עליהם מאומה..

החירות באחריות

אחרי שלושה ימים שהם צועדים במדבר תחת שמש קופחת והמים כבר אזלו, כעת הם ובניהם ומקניהם עומדים בפני סכנת התייבשות עד מוות, העם מבקש להרוות את צימאונו להחיות את נפשו, ואת הבקשה הכל כך פשוטה וצודקת מכתירה התורה בשם 'תלונה' ואת אנשיה למתלוננים תואר המעניק משמעות שלילית, בעוד שבקשה מאין זו היא כורח המציאות, בקשה צודקת, ומה איפוא תלונת התורה על תלונת עם ישראל…?

"דרך ארץ פלשתים" מול "דרך המדבר ים-סוף" – מקור האיסור לשוב מצרימה ומשמעותו

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא – כי אמר א-להים פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים-סוף וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג, י"ז-י"ח)
מה פירוש "כי קרוב הוא"? מהו אופיו של המשפט? על איזו מלחמה מדובר במלים "בראֹתם מלחמה"? מדוע נסמך לכאן "וחמֻשים עלו בני ישראל…"?

סדנת גמילה

עיון בפרשתנו ובפרט בסדר הקרבת קרבן פסח והנלווה עליו, יחשוף בפנינו דרך המבוססת על שלושה צעדים שיש בכוחה לסייע לאדם להתנתק ולהיגמל מחטא או הנהגה שלילית, וכשם שנעזרו עם ישראל ביציאתם ממצרים בדרך הזו כך אדם בן דורנו יכול לאמץ את שלושת הצעדים שהתורה מתווה. וכמובן שעיקרון הדברים תקף לכל סוג של חטא או התמכרות שיש לאדם.

היתכן שהמים יסמלו את התורה ואת התאוות גם יחד?

המים נמשלו לתורה כדאיתא בגמרא: "אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א): 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם'" (בבא קמא פב.) מחד וקשה כי מאידך נמשלו המים גם לתאוות האסורות, וכיצד יתכן שאותם מים יסמלו דבר כה עליון כמו התורה שמיוחסת לצד העליון ביותר שבאדם ולשמה נברא העולם יחד עם ישראל, ובמקביל גם לדבר ירוד ושפל כמו תאוות פסולות שמיוחסות לצד הבהמי של האדם שמשותף לו ולבעה"ח?

פסח וחג המצות – שני חגים ולא אחד

אלה הם שני יסודות הזהות היהודית-ישראלית, והם קשורים זה בזה – ברית המילה כברית המשפחה, ויציאת עַם המשפחות ממצרים לחירות עולם. אכן, כך מבינים רוב היהודים בכל הדורות, אפילו בתקופות של ריחוק וחילון, כבדורות אלה. יעיד על כך אחוז הנימולים והמקיימים סדר פסח בחברה הישראלית בימינו, שהוא כפול ויותר לעומת האחוז של שומרי שבת כהלכה.

"החלש שורד"

העולם מתחלק לשנים, החזקים והחלשים. בעלי שררה, ועושי דברם. חיות טורפות, ונטרפים. גדלנו על לגיטמציה מוחלטת לכח, לכולנו מוכרת הסיסמה "החזק שורד" אם האריה לא יטרוף הוא ימות ברעב. אם לא נשתמש "במרפקים", נשאר מאחור.. האם בחברת בני האדם, כללי

שורש הבחירה

העם העברי גם בשעה שעבדו ע"ז לא הזניחו את המחשבה על אלוקי אבותיהם הי"ת, אלא שכל רצונם היה למצוא איזשהו מתווך בין האלוקים לבינם להם האנשים הפשוטים

אחריות אישית וגאולה

התורה מספרת לנו על תגובת עם ישראל לשמע בשורת הגאולה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו', ט)
חמש לשונות גאולה אומר משה לפני כן, והעם אינו מקשיב. אפשר היה עוד לקבל זאת, עם נימוק הפסוק "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה", אלא שבפרשה הקודמת אנו שומעים שעם ישראל כן מקשיב למשה ולאהרן: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ." (שמות ד', ל-לא)
כיצד נכלכל את הדברים? מדוע בפרשת שמות עם ישראל מגיב על בשורת פקידת ה' את עמו בקידה ובהשתחוויה, ואילו בפרשתנו פתאום העם מסרב לשמוע?

החיבור בין ברית המילה וברית בין הבתרים בדרכו של רש"י (השיעור השלם)

השליחות שהתחילה במעמד הסנה נסתיימה בייאוש גדול, בתסכול עמוק, ובחזרת משה ל-ה' לומר "למה זה שלחתני".דיבורו של ה' אל משה, בתחילת פרשת וארא, נראה כעין התחלה חדשה.
גם אופי הפתיחה מעיד על פתיחה חדשה. לא כתוב היכן, אין רקע ואין סיפור – "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו: אני ה'". כאילו רק עכשיו מתחילים.
ההתחלה הזאת, השנייה, תביא ליציאת מצרים. כפי שנראה בשיעור, התחלה הזו נאחזת בשתי הבריתות שנכרתו עם אברהם אבינו: ברית בין הבתרים, וברית המילה.

אפילו הגיהינם מוכיח את חסד ד' כלפי ברואיו

רבי משה שלמה כשר מסביר באחד מספריו הנפלאים שהרעיון של הגהינם שקול לזה של הגעלת כלים, שהכלל בו הוא "כבולעו כך פולטו", וכשם שהכלי בלע את האיסור ברותחין, גם דרך הפלטתו ממנו תהיה ברותחין כדי להכשירו מחדש, ועל אותו עקרון פועל גם הגהינם שאף בו מתבטא החסד העצום של ד' יתברך כלפי ברואיו בכך שהוא מאפשר לכל נשמה לתקן את עצמה ולהסיר מעליה את כל הכתמים שדבקו בה כתוצאה מהחטאים והעוונות שעשה האדם בו שכנה בעוה"ז…

"רווחת הגלות"

כל פעם שאנו נחשפים לחדשות השבוע בערוצי המידע השונים, אנו נתקלים בלא מעט סבל אנושי. משפחה שנכחדות, חולי, עניות, וצרות רבות ושונות. ללא ספק המבט הנשקף על העולם מבין הדווחים השונים אינו אופטימי במיוחד. כיצד אפשר לשמור על שפיות, ואופטמיות בעולם מאכזב כל כך? כיצד אפשר להשתקם מאסונות כאלו? מה תוכנם ומטרתם של התמודדויות החיים של כולנו?

חיים של עבודת-פרך

במה שונה עבודת פרך מסתם עבודה קשה?

מאבק הזהות של משה – איזה ילד לא נימול, ומדוע?

כיצד דמותו של משה נתפסת בעיני עצמו, בעיני סביבתו במצרים ובמדבר, בעיני עמו ובעיני התורה? האם כמשה בן (עמרם) איש מבית לוי? משה בן (בתיה?) בת פרעה? משה בן (יוכבד) בת לוי? משה אחי אהרן ומרים? משה חתן יתרו, איש לציפורה?

"ממך ואליך"

פרשיות ויקהל – פקודי חוזרות כמעט מילה במילה, על פרשיות תרומה – תצוה. מדוע דוקא בתורה שכל מילותיה ואותיותיה ספורות. הלכות רבות הנלמדות רק מסמיכות של מילים, והקשרן. ודוקא בספר מדוד זה כל כך הרבה מילים חוזרות? וכי לא פשוט יותר לכתוב "וככל אשר נצטוו כן עשו"?

ועשו להם מקדש ושכנתי בתוכו: לביאור כפילות פרשיות המשכן

אחת הכפילויות הבולטות במקרא הינה החזרה על מעשה המשכן. במקום שהתורה תפטיר "ויעשו העם כדבר משה", בוחרת התורה לפרט שוב את הקמת המשכן לפרטיו, למרות שכבר תיארה אותו במהלך הציווי.
בשיעור הקרוב, נבקש לעקוב אחר חטא העגל והשלכותיו, המתואר בין הציווי למימושו, כדי לעמוד על פשר העניין.

"ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם"

במדרשים עולה הסיכוי והסיכון שבמנייה. כאשר מונים בני אדם, הדבר יכול להפוך אותם להיות רק חלק מהסטטיסטיקה, מספרים ותו לא.

"מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"

בדרך כלל, רגילים אנו לחשוב כי המניין מעמעם את פרטיו ומאפיל עליהם. נראה, דווקא שהשימוש במילה "פקידה" ביחס למניין מורה ההיפך. במהלכו של מפקד אנושי, האדם נחשף בפני עצמו בשעה שנספר. לפחות לרגע קט מתמקדים רק בו.
בעוד המפקד מתנהל והספרות רצות קדימה, נדמה שמדובר בהליך טכני לחלוטין. אך, מבחינה רוחנית עדיין מדובר בחשיפה, שעלול להיות לה מחיר.
זוהי משמעותו המלאה של המפקד. המפקד מסיר את מעטה החברה מעל האדם החי בקרבה, וחושף אותו, אפילו לשבריר שנייה, לאור הזרקורים.

"ולא ישאו עוון ומתו"

מה טעם ראתה התורה להשמיט את הציץ והמכנסיים מרשימת הפתיחה של בגדי הכהנים?

"הבית והחוץ"

פרשת תרומה עוסקת בגבול הדק אך המשמעותי בין הבית לחוץ. בית המקדש נועד כדי ליצור מקום שיבדיל בין הקודש ובין החול. אך אם נסתכל ברזולוציה קרובה יותר נגלה אולי תמונה מורכבת יותר.

"ועשית מנורת זהב טהור"

לכל אורך הציווי, הדיבור הוא בלשון נוכח למשה. כך אף בסיומו, כאשר הוא מתאר את ייעודו של הכלי. אך בסוף ציווי המנורה, הדיבור מתייחס בלשון נוכח רק לעשיית הנרות, אך לא לייעוד המנורה הנותרת בגוף שלישי נסתר.
בעיוננו, נבקש להתחקות אחר פשר הדבר.

"כולנו מכורים"

עבד עברי אמנם לא שכיח כמצוות אחרות אך יש בו מן היסודות שבכל התמודדות רוחנית. יש בו כדי להצביע על הקושי הגדול שבהתגברות הרוח על החומר.

"כי המשפט לא-לוהים הוא"

עם תום מעמד הר סיני מוצגת בפני העם סוללה של משפטים. המפרשים נחלצו לבאר את סדר הדברים, היות וסדר זה אינו נראה לעין. אנו נבקש להתמקד בפן אחר, שמותיר ערפל בשמי הפרשה.

"אתה שומע?"

אנשים נוטים לחשוב ששמיעה היא פעולה פסיבית, לשבת ולהקשיב. לפעמים זה עובר ליד האוזן, לפעמים נכנס משהו פנימה. אך הקשבה אמיתית היא פעולה אקטיבית. "הקשבה פעילה" היא פעולה שדורשת מאמץ, ריכוז, נכונות ועוד ..

"שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱ-לֹהים עִמָּךְ"

אם יתרו כבר הלך לדרכו בספר שמות, כיצד אנו מוצאים בספר במדבר שמשה עדיין מנסה ממנו להימנע מצעד שכזה?
על דרך הפשט, יתכן היה להסביר את העניין בכך שהתורה מבקשת לחבר את קצוות העלילה, ולהמשיך מהנקודה בה היא עזבה אותה. אמנם, על פי דרך זו נצטרך לבאר מדוע הדיאלוג עם יתרו מהווה יריית הפתיחה לסיפורי התלונות המתוארים אחריו. לשם כך, עלינו להתמקד בהיבט אחר במהלך התפתחותו של עם ישראל.