קטגוריה: שמות

היתה בעם ישראל נחישות בלתי מתפשרת, שאחרי האסונות הגדולים שהוא חווה –הוא רוצה השראת שכינה!

בפרשתנו אנו ממשיכים לקרוא באריכות מרובה על הקמת המשכן – ויש לתמוה למה היא נצרכת. התורה חוזרת ומפרטת פרט אחרי פרט את איסוף התרומות, בניית הכלים והקמת המשכן. ננסה לעמוד על סיבה אחת העולה מדברי ריש לקיש במדרש הגדול

לאחר שבירת הלוחות משה מצווה את בני שבט לוי להרוג את החוטאים בעגל. פסוקים אלו תמוהים ביותר: הרי לא נאמר בשום מקום קודם לכן שהקב"ה ציווה את משה להרוג את החוטאים בעגל. אם כך, נראה שמדובר ביוזמה עצמאית של משה. כדי להבין את המהלך הזה של משה צריך לצאת מתוך נקודת הנחה שמשה הכיר היטב את שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, ובתוכן המידה האחרונה: "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם".

לכולנו במהלך חיינו יש רגעי גילוי והרגשת קרבת אלוקים ומנגד גם רגעים קשים בהם היצר מתגבר עלינו. מתוך הבנת הגורמים לחטא של עם ישראל נלמד בע"ה ממה להיזהר ולמה לשים לב.

בגדי הכהונה אינם משמשים כמדים בלבד. להבנת הגמרא והרמב"ם, בגדי הכהונה משמשים גם חלק מחלות הקדושה שעל הכהנים.

כיצד ייתכן להעלות על הדעת שהקדוש ברוך הוא, מלא כל הארץ כבודו, שאין מחשבה תפיסא ביה כלל, שאין לו דמות ולא סוף וקץ ותכלה – ישרה שכינתו בבית אחד?!

בדרך כלל בתחילת ציווים התורה משתמשת בלשון כמו "ואמרת אלהם". כאן, התורה משנה ממנהגה ומשתמשת בפועל לא ברור – מה בדיוק משה צריך "לשים" לפני העם?

פרשה זו, העמוסה במצוות רבות ומגוונות מכל תחומי החיים, מצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום, נמצאת באמצע המעמד החשוב ביותר של עם ישראל – בין מעמד קבלת התורה לבין כריתת הברית עליה שנעשתה באגנות. מדוע?

למלאכים, שכאמור אין להם יצרים אנושיים, זה הרבה יותר קל; אך גם עלינו מוטלת החובה לקבל את דבריו של הקב"ה ללא תנאים, ובהבנה שאם הקב"ה רוצה – זה מה שצריך לעשות. והבא להיטהר מסייעים בידו.

מדוע בכלל בני ישראל צריכים הכנה למעמד הר סיני? וביתר שאת יש לשאול – מדוע דווקא הכנה זו?

רבי יוחנן מסביר שמלאכי השרת לא הורשו לומר שירה על טביעת מעשה ידיו של ה' בים.
והרי עם ישראל פותחים בשירה אחרי טביעת המצרים, ואין כל ביקורת על כך, לא בפשט ולא במדרש?

לא רק פרעה צריך לראות את נפלאות ה', אלא גם העבדים.

מההבדלים השונים בין שני קורבנות פסח הללו ננסה ללמוד דברים גם לעבודת ה' הפרטית שלנו. זאת, על ידי חלוקה בין עבודה שהיא בחינת פסח מצרים לכזו שהיא בבחינת פסח דורות.

בפרשת "בא" יש בה מקדושת "חג הפסח". (חידושי הרי"מ). ועוד: ידוע שהקריאה מעוררת את הזמן, וקוראים על יציאת מצרים ועל ליל פסח שאכלו במצרים. ועוד: הקריאה מעוררת את הזמן, ואם כן גם בימים אלו אפשר לזכות לגאולה, אחכה לו בכל יום שיבוא, ואפשר לבקש.   שמירת הלשון: היות …

רעיונות שונים לפרשת בא קרא עוד

נראה שמכת דם ומכת חושך מייצגות את המלחמות בשני האלים של מצרים: השמש והתנין.

השאלה היסודית והעמוקה יותר אינה מדוע בני ישראל שיקרו, אלא למה לא לומר את האמת מראש? מדוע יש צורך לבוא אל פרעה בערמה?

אדם צריך לחשוב שאם הוא לא ילך – אין מי שילך.

על העובדה שביכולתו של הקב"ה לשנות את הטבע אין חולק. אך השאלה האם אכן זו דרך הנהגת ה'?

מצד אחד, אכן בניינו של המשכן מתמהמה, ומצד שני הגיע הזמן שהעם יאמין בתהליך ויבין שלא הכל מתנהל לפי ההיגיון האנושי הרגיל.

אדם יוצא לערוך קניות ורואה את המשכן, אדם הולך לבקר את חברו ורואה את המשכן. אט אט, מחלחלים הדברים פנימה. כאשר בסופו של דבר נוכחותו של ה' מחלחלת אל ליבותיהם של האנשים, הם לומדים להכילה כחלק מחייהם.

לכאורה יכלה התורה לצוות באופן כללי על החלקים העיקריים של המשכן, ולהשאיר את פרטי הבנייה לכשרונותיהם ולדמיונם של בעלי המלאכה, בלי לרדת לרמת הטבעת, הבריח והיתד. משכן שילה, לדוגמה, על כורחנו היה בנוי באופן אחר מהמשכן במדבר. ובכן מה נשתנה מצוות המשכן מכל מצווה אחרת?

מדוע משה מקפיד כל כך להדגיש את אופן בחירתו של בצלאל?

בגדיו של הכהן הגדול אמורים לשקף – ובמידה ידועה אף להעמיק – את זהותו הייחודית והמרוממת של הכהן הגדול. אך ייתכן שקיים בהם גם מרכיב נוסף ומשמעותי יותר.

הקב"ה קורא ליהודי לא 'להסתפק' בבניית המשכן והקרבת הקרבנות, אלא דורש ממנו ליצור זמן בכל שבוע, שבו הוא מקדש את שמו של הקב"ה, זוכר אותו ומקרבו לליבו.

בעוד הלוחות הראשונים היו מעשה אלוקים צרוף, הרי שהלוחות השניים היו פרי יצירתו של משה. מה מבשר השינוי ביצירת הלוחות? האם יצירתם של לוחות אלו בידי משה טובה מיצירת הלוחות הראשונים שהם מעשה אלוקים?

מדוע נדרשת התורה לצוות על מלאכת הבערה באופן מיוחד, לאחר שנאמר כבר האיסור הכללי על עשיית מלאכה?

בני ישראל עומדים לפני הקב"ה לא רק כשייכים לקבוצה גדולה אלא גם כיחידים, כאנשים לעצמם. היחיד אינו מתבטל בפני הכלל והממסד.

נראה כי גם בנוגע לזכרון המאבק בעמלק, בימי משה ובימי מרדכי ואסתר, יש לדבר על שני מרכיבים, הזכרון והחוויה.

המזבח, ובאופן מיוחד כשמוקרב עליו קורבן, הוא הבסיס לנוכחותו של הקב"ה במשכן, שם הוא נפגש ("נועד") עם ישראל ובכך הוא "שוכן בתוכם".

התורה היא רסיס יהלום הנופל לתוך צדפה, וסביבו הולכת וצומחת פנינה. לחיים הדתיים שלנו יש גרעין יציב ונוקשה: התורה וההלכה. סביב הגרעין הזה צומח עושר מגוון של חיים דתיים ערים.

מחד, המנורה משמשת ככלי שנועד לפאר את המקדש ולהרבות בו אור ותפארת; ומאידך, הדלקת נרות המנורה על ידי הכהן הגדול מהווה חלק חשוב מעבודת ה' שנעשית במקדש מידי יום ביומו.

מודע לא תינתן מחצית השקל אז יהיה בעמ"י נגף כשיספרו אותם?

ההגות היהדות עליה אנו מתחנכים, שראשיתה בפרשיות התורה והמשכה ביסודות הפילוסופיה היהודית, מעמידה אותנו תמהים ומשתהים מול העובדה שדווקא במשכן, במקום הקדוש ביותר, מעל לארון העדות, ניצבת דמותם של שני מלאכים.

המקדש מהווה מוקד למפגש שבין הקב"ה לאדם, ועל כן הוא מוכרח לשלב את שני המרכיבים הללו גם יחד: מחד – את עבודתו של האדם, ומנגד – את השראת שכינתו של הקב"ה.

בפרשת "בא במחתרת" התורה מלמדת אותנו איזון עדין בין שני ערכים: המלחמה ברע וקדושת חיי האדם.

היעלמותו של חור מן התמונה בהמשך ספר שמות קשה אף יותר. מילא, אם היה מדובר בדמות שולית, הנצרכת לשעה ונעלמת לאחר מכן. אך כיוון שמדובר בדמות מרכזית בהנהגת העם, שתיקתה הרועמת של התורה בנוגע לחור מעוררת תמיהה.

ננסה להבין מה אמור המלאך לסמל, במה שונה פעולתו מזו של הקב"ה, ומתוך כך – מה משמעות דרך הפעולה המיוחדת עליה מבשר הקב"ה, ומה היא דורשת מבני ישראל.

בימות החול אדם הוא משועבד לעבודתו ולשאר מנגנונים הסוחפים ומנתקים אותו מהרוח. שבת מאפשרת לאדם לקחת פסק זמן מהעבדות ההיא ולשלוט על הזמן לטובת עבודת הנפש.

ישנן שתי מערכות מקבילות הקשורות זו לזו. ישנו עולם האידאות, ישנה התורה בטהרתה, וישנו עולם המעשה, עולמנו, שבו קיימת תורת האדם.

אחרי עשרת הדברות מופיעים ארבעה ציוויים: א. איסור עבודה זרה. ב. מצוות מזבח אדמה. ג. איסור לחתוך את אבני המזבח. ד. איסור המדרגות במזבח. כולם מוצגים כאן כתוצאה של "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם".
מהו הקשר בין מצוות אלו לבין החוויה של התגלות ה' בסיני, מדוע כך מנמקת אותן התורה?

קיימת מחלוקת יסודית בהבנת מהותו של איסור החמדה, בין הרמב"ם לבין הראב"ד.

למה התכוונו חז"ל בהשוואה שבין פרנסה ונישואין לקריעת ים סוף?

הדגשת העוון ברפידים באה עקב החמצת הזדמנות – אילו העם היה ממשיך בבטחונו בה' עוד מעט, הוא היה מגיע אל הצור בחורב, הר סיני.

מה משמעותה של ירידת המן מן השמים? מדוע אסור לאגור אותו לזמן ממושך? מה מקומו של המן בתוך רצף הארועים המתואר בפרשת בשלח?

באופן כללי, כל העושה אחת מאבות המלאכה בשבת – עובר בלאו ובעשה, שכן הוא גם עושה מלאכה וגם מבטל את מצוַת העשה לשבות ביום השבת. האם זהו המצב גם ביחס לאיסור תחומין, או שמא היוצא מחוץ לתחום אינו עובר אלא על איסור לאו בלבד?

מה הרציונל מאחורי הציווי על פסח לדורות בפרשתנו, בעת שמכות מצרים ותהליך הגאולה מהשעבוד בעיצומם? האם הציווי על פסח לא יכול היה לחכות למדבר או אפילו לכניסה לארץ?

הקב"ה יודע את האמת המדויקת והמלאה. אך אנו, בני האדם, חיים בערפל. כפי שלימד אותנו משה, אסור לנו לתלות את הטעויות שלנו בקב"ה.

הציווי לבוא אל פרעה מבטא את העובדה שהחל ממכת הארבה, העימות בין משה לפרעה הופך להיות עימות אישי. הקב"ה מצווה על משה לבוא אל פרעה ולהעמידו במבחנים קשים. התוכן המדויק של דברי משה הופך להיות משני, כשבמרכז עומדת עצם הופעתו האישית של משה מול פרעה.

"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מצווה זו אמנם איננה המצוה הראשונה שבתורה, אך היא המצווה הראשונה שנצטווה בה עם ישראל בתור עם.

כדי להשיג מטרות, ייחוס משפחתי ובחירה ע"י הקב"ה לא מספיקים. בלי עבודת האדם, בלי הבחירה החופשית של האדם שמאפשרת לו לנצל הזדמנויות, לא ניתן להשיג הישגים.

מקץ ארבע מאות ושלושים שנות שעבוד – דורות של העדר זהות ואחריות אישית – יצאו בני ישראל ממצרים כצבאות ה'. הם לא ברחו ממצרים – הם יצאו ממנה בגאון.

מדוע נענש פרעה על כך שהלך בדרך שסייעה לרצון ה' להתגשם ולגזירתו להתממש?

הקב"ה מבקש באמצעות האות לעודד את משה להוציא את ידיו מחיקו ולפעול להוציא את עם ישראל.

בפרשה הבאה התורה תספר לנו את תולדות אהרן ומשה, ותזכיר באופן מפורש את נישואי עמרם ויוכבד. מדוע התורה מביאה את הסיפור גם כאן, אך באנונימיות?

נבחן את האירועים בפרשתנו המתמקדים בהתפתחותו האישית של משה, ובפרט את סיפורי פרק ב'.

פסוקי הפתיחה של פרשתנו מהווים, אם כך, את קו התפר ואת נקודת המפנה שבין יחיד לציבור; בין תפיסה הרואה בעם קבוצה של יחידים, לבין תפיסה הרואה בעם ישות אורגאנית, אשר כל פרט שבה אינו אלא אחד מאבריה.

הרי בנימין והאחים בוודאי היו מוכנים להחזיר את גביע הכסף ליוסף, ואף לשלם קנס נוסף אם יש בכך צורך. מהי אפוא ההצדקה המשפטית למכור את בנימין לעבד?

מה עניינה של אותה "פנקסנות" של התורה? מדוע היא מתארת את סך התרומות כאילו מדובר בדו"ח של רואה חשבון?

מדוע התורה חוזרת על כל הפרטים של עשיית המשכן שתוארו בהרחבה ולא מסתפקת בתיאור כללי שמשה העביר לבני ישראל את דברי ה'? ומדוע משתנה סדר הציווים על שבת ומשכן?

סמיכות הפרשיות בין קדושת השבת לבין בניית המשכן בתחילת פרשתנו אומרת דרשני. ניתן לראות אותה כסמיכות טכנית בלבד, הבאה ללמד את ההלכה שמלאכות המשכן, הן ודווקא הן, אסורות בשבת. ננסה לבחון קשר מהותי בין השבת למשכן.

התנאי הראשוני שמאפשר להתקדם ("כי תשא") הוא "לפקודיהם", דהיינו תחושת חסרון: רק מי שחי בתודעה שמשהו חסר לו בעבודת ה' יוכל להתקדם.

למה לא כתוב בפרשיות תצוה ותרומה שמבארים בהם את עניין עשיית הבגדים גם את עשיית הבגדי לבן בשביל הכהן הגדול ליום הכיפורים?

אין אנו מבינים איך חזו בני ישראל במרכבתו של הקב"ה, ואין לנו עסק בנסתרות, אך על פי דרכנו נאמר שהמדרש רומז שחוויית גילוי שכינה במעמד הר-סיני היא שגרמה לחטא. להסברו של ריה"ל נוסיף ונבאר, שלאחר שבני ישראל פונקו ב"יחס אישי" מצד הקב"ה, שירד אליהם להר סיני, התקשו להתרגל לחיים של "הסתר פנים" יחסי וביקשו להוסיף ולחוש את נוכחותו המתמדת של האל. בהמשך הרשימה ננסה להוכיח ולבאר ככל הניתן נקודה זו.

הכוונה בהדלקת המנורה היא לגלות את חיות ה' הנסתרת בתוך העולם. "להעלות נר תמיד" היא דרישה מתמדת מיהודי לחשוף את הנר, שהוא נקודת החיות האלוקית שגנוזה בכל דבר בעולם. אותה נקודת חיות היא הטוב שהצפין ה' ליראיו בעולם הזה.

הקטורת אמורה לשמש ככלי לעתות משבר, כזה שאינו מצוי באף אחד מארבעת חלקיו של השולחן ערוך ובמידה מסוימת אף מנוגד להם.

ישנם שני אופנים של נתינה: יש מי שמרגיש שהדבר שלו, והוא מחליט לתת אותו.לעומתו, יש מי שמרגיש כי הכסף והזהב אינם שייכים לו, אלא הם פיקדון שהקב"ה הפקיד אצלו, וכעת הוא נוטלו ממנו. הקב"ה חפץ בנתינה מהסוג השני. לכן כתוב …

חידוש לפרשת תרומה קרא עוד

רבים עמדו על הקושי בלשון הכתוב "ויקחו לי תרומה", שכן לכאורה היה צריך לכתוב "ויתנו לי תרומה", שכן המקבל "לוקח" והמוסר "נותן". פרשנים שונים הציעו דרכים שונות להבנת הפסוק, ולהלן נעסוק בכמה מהם.

הצורך שלנו להרחיב דעת ואופקים, להקשיב לדעות שונות, לשמוע את דברי חז"ל, להעשיר את עולמנו הרוחני – זו דרך של הקשבה, הפנמה והעמקה. מתוך שלומדים לשמוע אלה גם את אלה, לומדים לשמוע את הדרך הנכונה בבחינת "הכתוב השלישי" המכריע בין הכתובים המכחישים זה את זה. מתוך התמודדות עם מרחב הדעות מעצבים את השקפת העולם ואת האישיות.

השקר שמונע את ההתקדמות בעבודת השם הוא ההונאה העצמית – השקר שאדם משקר לעצמו.