מה עניינה של אותה "פנקסנות" של התורה? מדוע היא מתארת את סך התרומות כאילו מדובר בדו"ח של רואה חשבון?

מדוע התורה חוזרת על כל הפרטים של עשיית המשכן שתוארו בהרחבה ולא מסתפקת בתיאור כללי שמשה העביר לבני ישראל את דברי ה'? ומדוע משתנה סדר הציווים על שבת ומשכן?

סמיכות הפרשיות בין קדושת השבת לבין בניית המשכן בתחילת פרשתנו אומרת דרשני. ניתן לראות אותה כסמיכות טכנית בלבד, הבאה ללמד את ההלכה שמלאכות המשכן, הן ודווקא הן, אסורות בשבת. ננסה לבחון קשר מהותי בין השבת למשכן.

כשמקהילים קהילה רצוי ליפתוח בזמנים טובים – שבת, וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את אשר ציוה ה', מיהו חכם לב, מי שעושה את מה שציוה ה'. בשבת הקרובה יחול יומא דהילולא של ה"תפארת שלמה מראדומסק זי"ע: כל ליל שבת בתפילת …


דברי תורה שונים
קרא עוד

התנאי הראשוני שמאפשר להתקדם ("כי תשא") הוא "לפקודיהם", דהיינו תחושת חסרון: רק מי שחי בתודעה שמשהו חסר לו בעבודת ה' יוכל להתקדם.

למה לא כתוב בפרשיות תצוה ותרומה שמבארים בהם את עניין עשיית הבגדים גם את עשיית הבגדי לבן בשביל הכהן הגדול ליום הכיפורים?

אין אנו מבינים איך חזו בני ישראל במרכבתו של הקב"ה, ואין לנו עסק בנסתרות, אך על פי דרכנו נאמר שהמדרש רומז שחוויית גילוי שכינה במעמד הר-סיני היא שגרמה לחטא. להסברו של ריה"ל נוסיף ונבאר, שלאחר שבני ישראל פונקו ב"יחס אישי" מצד הקב"ה, שירד אליהם להר סיני, התקשו להתרגל לחיים של "הסתר פנים" יחסי וביקשו להוסיף ולחוש את נוכחותו המתמדת של האל. בהמשך הרשימה ננסה להוכיח ולבאר ככל הניתן נקודה זו.

הכוונה בהדלקת המנורה היא לגלות את חיות ה' הנסתרת בתוך העולם. "להעלות נר תמיד" היא דרישה מתמדת מיהודי לחשוף את הנר, שהוא נקודת החיות האלוקית שגנוזה בכל דבר בעולם. אותה נקודת חיות היא הטוב שהצפין ה' ליראיו בעולם הזה.

ישנם שני אופנים של נתינה: יש מי שמרגיש שהדבר שלו, והוא מחליט לתת אותו.לעומתו, יש מי שמרגיש כי הכסף והזהב אינם שייכים לו, אלא הם פיקדון שהקב"ה הפקיד אצלו, וכעת הוא נוטלו ממנו. הקב"ה חפץ בנתינה מהסוג השני. לכן כתוב …


חידוש לפרשת תרומה
קרא עוד

רבים עמדו על הקושי בלשון הכתוב "ויקחו לי תרומה", שכן לכאורה היה צריך לכתוב "ויתנו לי תרומה", שכן המקבל "לוקח" והמוסר "נותן". פרשנים שונים הציעו דרכים שונות להבנת הפסוק, ולהלן נעסוק בכמה מהם.

הצורך שלנו להרחיב דעת ואופקים, להקשיב לדעות שונות, לשמוע את דברי חז"ל, להעשיר את עולמנו הרוחני – זו דרך של הקשבה, הפנמה והעמקה. מתוך שלומדים לשמוע אלה גם את אלה, לומדים לשמוע את הדרך הנכונה בבחינת "הכתוב השלישי" המכריע בין הכתובים המכחישים זה את זה. מתוך התמודדות עם מרחב הדעות מעצבים את השקפת העולם ואת האישיות.

כל אדם צריך להתקדם בהכנעה ובענווה בהתאם לדרגתו האמתית, ולא להתנהג כבמדרגת צדיק גמור. אדם שיתנהג בדרגה שלא מתאימה לו, סופו שיתגלה קלונו

אי אפשר לו לאדם לתבוע מסירות נפש מן הזולת, כאשר הזולת אינו נצרך לכך. מסירות נפש יפה לו – למשה עצמו, אך אל לו להטילה על בני ביתו.

הבעיה בתהליך הגאולה בדרך דילוג וחפזון היא הפער הגדול מאוד בין הדרגה הרוחנית אליה הגיעו ישראל בשעת היציאה, לבין המצב הרוחני האמיתי שלהם לפני היציאה.

מדוע נבחרה דווקא מצוו קידוש החודש להיות המצווה הראשונה? ומדוע הצטוו על כך עוד בהיותם בארץ מצרים וה' לא המתין עד לאחר היציאה?

מדוע כוללת המזוזה רק את המחצית האחרונה של התפילין, פרשיות התכלית? מדוע אין בה הזכרת יציאת מצרים?

מותו של העריץ האכזר היה צריך להיות יום חג עבור בני הממלכה המדוכאים, אך בניגוד לכך הכתוב מתאר שמותו של מלך מצרים גרם לבני ישראל לאנחה וזעקה; מדוע?

משמתמעטים הדורות יש להאיר מחדש רוחה של תורה ותוך כר להבליט אי אלו עיקרים שבמעשה, אלו המבטאים ביותר רוחה ומגמתה של תורה.

בתורה שבכתב, שבה מכל ייתור (ואפילו מוי"ו יתירה) ניתן להסיק הלכה, בולט הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה", המופיע כמעט בכל פרט בעשיית המשכן.

"נשאו לבו" ו"נדבה רוחו" מתייחסים לכאורה לאותו אדם – אדם שרוח התנדבות מפעמת בקרבו ולכן הוא מסכים לתת מעצמו לכלל. העובדה שהתורה מתייחסת בשני ביטויים שונים לאותם אנשים אומרת דרשני.

בניגוד לימים טובים בהם ישראל קובעים את חלות היום על ידי קביעת החודשים, השבת קבועה ועומדת מששת ימי בראשית. אם כן, דווקא גבי ימים טובים היה שייך לומר שישראל הם העושים אותם –  אך כיצד שייכת אמירה זו לגבי השבת הקבועה והעומדת?

אהרן הוא גם 'הלב' של עם ישראל. הוא שומע ומכיל בתוכו את מכאובם וצערם, ואת שאיפתם לקרבת ה'. כמו הכהן הגדול, גם הצדיק שבכל דור מביא את תפילותיהם של ישראל לפני ולפנים ומזכיר את שמותיהם

בעוסקנו בהגדרת הלכה מהי, איננו מתכוונים רק לשאלה מה עלינו לעשות; חשובה לנו גם התודעה ההלכתית, ההרגשה התמידית שאנחנו נמצאים בתוך עולם של הלכה.

מדוע אהרן זקוק לקרבה זו של משה? בנוסף, מדוע קירבה זו באה לידי ביטוי דווקא ברגע הכתרתו של אהרן לכהן? כיצד היא מועילה לו בכניסתו לתפקיד?

עלינו להבין שלימוד התורה צריך להתבסס קודם כל על מחויבות, ורק אחר כך ניתן למצוא בו עניין והנאה.

כאשר אדם בא לשוב בתשובה, יש יתרון מסויים למי שנפל כבר ברשת יצרו, על פני מי שיש כעס ורציחה בתוך לבו פנימה, ועדיין אין הוא מכיר בחולי שמקנן בו ואין הוא יכול לתקן את המידה הרעה שהוא כפוף אליה.

גם היום, בזמננו־אנו, עדיין קיימת לדאבוננו עבדות המונית במקומות מסוימים. גם הדורות הבאים יצטרכו לעסוק בשאלת היחס לעבדים, השיקום לאלו שהם כבר לא עבדים, היחס לאסירים ולמחוסרי בית.

כשברא א-לוהים את האדם, באמת אין האדם אחראי כלל על מעשיו, שכן כל רגע ורגע לכל אורך ימיו "בעליו עמו". אך בקבלת המצוות התנה הקדוש ברוך הוא תנאי עם ברואיו.

מספרים שלאחר מתן תורה ובניית ארון הברית, הציב משה את ארונו של יוסף בסמוך לארון הברית. אם כן, לא רק שמשה טרח להתעסק בעצמו בעצמות יוסף ודווקא בזמן היציאה ממצרים, אלא יש השוואה בין ארונו ובין ארון הברית. שוב, חוזרת במלוא תוקפה שאלתנו – מה היה כל כך חשוב בעצמות יוסף?

התורה אינה רק אותיות התורה – אלא התגלות הקדוש ברוך הוא בעולם. לעיתים היא באה לידי ביטוי בסוגיות, באותיות ובמילים, ולעיתים בבריאה, בצמחים ובגרמי השמיים. לאור זאת, יש קשר הדוק בין התורה הנלמדת והתורה העומדת בבסיס העולם כולו.

אפילו מהבהמות של פרעה ניתן להפיק תועלת לעבודת ה'. כל שכן מן הבהמות שלנו, וכל שכן מן היהודים שאנו נפגשים איתם.

קידוש החודש וקרבן הפסח – מדוע דווקא הם נבחרו על מנת לכונן את עם ישראל – מה כל כך מיוחד בשני הציוויים הללו?

שני כיוונים נוספים שרואים בעשרת המכות העברת מסר רוחני ישיר יותר מאשר עונש או נקמה גרידא במצרים.

שמותיו של הקב"ה מסמלים את הנהגתו בעולם, ובעיקר את מידת הדין והגבורה מול מידת הרחמים והחסד. אנחנו, לעומת זאת, נדרשים ליחס אחד, בלתי תלוי, כלפי הנהגת ה': "בכל מאודך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו" (ברכות נד ע"א).

מדוע מצווה הקב"ה על משה לדבר אל בני ישראל ואל פרעה – כאשר משה כבר נצטווה על כך, ואף מילא את השליחות? השליחות לבני ישראל לכאורה הצליחה; ופרעה – מדוע ישתכנע מדרישה נוספת שיציגו משה ואהרן?

ישנו יעוד אליו מכוונים בני ישראל ולשמו הם מוצאים ממצרים: להגיע מעבדות פרעה לעבדות ה'. דהיינו להיות צבא ה'. ייתכן ש-ה' רומז כאן לסיבה בגינה הוא מוציא את בני ישראל – העובדה שהם צבאותיו.

כשמשה רואה שפרעה "גזר עליהם גזרה שלא היה לו שום צורך בה – תבן לא ינתן לעם הזה", הוא מבין שהוא נשלח למשימה של גאולה שאינה בדרך הטבע. אין זה דבר טבעי לגרום לישראל סבל "לשמו", במקום שלמצרים אין שום תועלת ויתרון בכך. מגזרות שאין בהן היגיון – נושעים על ידי גאולה שאינה נתפסת בהיגיון, ואינה כבולה לחוקי הטבע.

על אותותיו של משה ודומיהן יש לשאול – האם התוכן של האות עצמו בא ללמד את הנביא או העם דבר מה? או שמא אין כלל חשיבות לתוכן האות – וכל חשיבות האות היא בעצם קיומו המוכיח את עליונות הנביא ויכולתו שמעל כוחות הטבע?!

בגדיו של הכהן הגדול אמורים לשקף – ובמידה ידועה אף להעמיק – את זהותו הייחודית והמרוממת של הכהן הגדול. אך ייתכן שקיים בהם גם מרכיב נוסף ומשמעותי יותר. עיון בפסקי הרמב"ם ביחס לכהן הגדול מגלה שמעמדו של הכהן הגדול משתקף בכמה דרכים כדמות בעלת כוח ושררה, אשר מבחינה זו מקבילה לדמותו של המלך.

לא רק במלאכת המשכן מתקיים מתח זה שבין המחויבות והכניעה, לבין הפריצה והחידוש. גם בבניין העולם, שנמסר לאדם לפיתוחו ולשכלולו – כאמור, "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב', ג) – אנחנו מזהים מגמה כפולה זו. מחד נדרש האדם לפעול בעולם ולקדם אותו טכנולוגית מדעית ומוסרית, ומאידך על האדם לזכור תמיד את הגבולות ואת הכניעה – שיש מנהיג לבירה.

ספר שמות מסתיים בתיאור הקמת המשכן, ושוב חוזרת התורה על פרטי המשכן וכליו. כדרכן של חזרות בתורה, גם כאן אנו מוצאים כמה הבדלים משמעותיים בין המסופר בפרשתנו לבין הנאמר בפרשות הקודמות. עיוננו יעסוק בפרוכת, המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים, ובהבדלים שבין שתי הפרשות בעניינה.

לעם ישראל היה קשר מיוחד עם משה: משה הוציא אותם ממצרים, טיפל בכל בעיותיהם, ואפילו לאחר חטא העגל מיהר להתחנן עבורם.
אולם יש לשים לב שכל הביטויים של אהבת משה לבני ישראל, בדברי משה אל הקב"ה ובתפילותיו למען העם, נותרו בין הקב"ה למשה. עם ישראל לא ידע מזה מאומה.

האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם?

מה באמת הוביל את משה לשבור את הלוחות כשירד מן ההר? מדוע הוא החליט שהמעשה הראוי לעשות כאשר העם 'התפרק' בתחתית ההר הוא לשבור את הלוחות?

מאז אהרן הכהן, השאלה הזו ממשיכה להישאל לאורך הדורות, וגם אנו פוגשים בה במקומות רבים בחיים: האם לדבוק באמת אחת, לראות הכל כשחור ולבן, או שיש לשתף פעולה כדי שנוכל אחר כך להחזיר את המצב למקום טוב יותר, אפילו אם נשלם מחירים כבדים בטווח הקצר.

מגמת הסנגוריה המאפיינת את מרבית דרשות חז"ל הארצישראליות העוסקות בחלקו של אהרן בחטא העגל, חריגה מההערכה האמביוולנטית העולה מדרשות העוסקות בחטאיהם של אבות אומה אחרים. בעיונינו זה ננסה לעקוב אחר היחס לחטא אהרן בעגל החל מהמקרא ובהמשך בספרות הבתר מקראית, וננסה להבין מהן הסיבות לצמיחתה של הסנגוריה המוחלטת למעשה אהרן בתקופת המשנה והתלמוד.

הלכות המשכן מהוות מצד אחד ויתור על האידיאל של עבודת ה' מכח המחשבה והדיבור, אולם הן לא מאפשרות לאדם להתמסר לאמצעי ומזכירות לו בכל שלב של השימוש בהם את התכלית לשמה נועדה עבודת המשכן. הלכות המשכן ופרטיו מאפשרות לאדם לבטא את כפיפותו לה' בכל פעולה דתית ומונעות ממנו להתמכר להבטי הפולחן כערך בפני עצמם.

הציץ מסמל את עבודת ה' דרך השכל. הוא מונח על ראשו של האדם, ליד המוח. המסר שלו קר, ברור וחד משמעי: עבודת השכל איננה מותירה מקום רב ליצירתיות או לביטוי אישי, וכך גם עבודת ה' שמסמל הציץ: כשם שלמשוואה פתרון אחד ברור, כך יש דרך סלולה וברורה לעבודת ה'.
החושן לעומתו, מסמל יסוד נוסף בבגדי הכהן הגדול, שמבטא עבודת ה' מסוג שונה.

התורה שמה במוקד את הפנימיות, אולם היא אינה מסתפקת בכך. חטאם של בני אהרן היה שנכנסו למשכן מחוסרי בגדים – הם חשבו שהעיקר זה הפנימיות, ולכן אם הם באמת רוצים לעבוד את ה', אין זה משנה כיצד הם לבושים. אולם הם טעו. אי אפשר לעבוד את הקב"ה באיזו צורה שרוצים, ויש משמעות גם לצורה החיצונית שבה באים אל הקודש ושבה נראים כלפי חוץ. אין לשים את המוקד בחיצוניות, אולם יש לזכור שגם היא אחד מהערכים שהתורה מחנכת אותנו אליהם.

נדמה שמדברי רש"י עולה מסר חשוב לחיינו הדתיים, שעליו כבר עמד המהר"ל ב"גור אריה" על אתר: עבודת ה' צריכה להתבסס קודם לכול על מחוייבות, ולא על רצון טוב. אמנם המשכן מבוסס על התנדבות של כל אחד ואחד, אולם האדנים שלו – הבסיס שעליו הכול עומד – מורכב מתרומה בעלת אופי אחיד, שכל אחד ואחד חייב לתת בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו.

חמש הפרשות האחרונות של ספר שמות העלו לא מעט שאלות. המרכזיות שבהן עוסקות במטרת הפירוט הרב של אופן בנית המשכן וכליו בפרשות תרומה ותצווה, בחזרה לכאורה על פרשות הציווי של פרשות בתיאור הביצוע בפרשות ויקהל פקודי, וכן על מקומה של פרשת כי תשא בין שתי יחידות הציווי על בנין המשכן וביצועו.

אי אפשר להיות יהודי שלם בלי לקבל, או לפחות לשמוע, את המצוות הנאמרות בפרשת משפטים. מעמד הר סיני היה מעמד מדהים בעוצמתו – קולות, ברקים, ענן, ומעל לכול קולו של הקב"ה המדבר אל העם. ממילא קיים החשש שבגלל עוצמת המעמד, דווקא המסרים שהועברו בו נדחקו לשוליים. עוצמת החוויה העיבה על התכנים שהועברו במעמד הר סיני. לכן, סיומו של תהליך הגירות יכול להתרחש רק לאחר מסירת המצוות שבפרשת משפטים. גם אם מדובר במסירת מצוות 'יבשה', ע"י משה – אי אפשר להיות יהודי רק על פי חוויה, עוצמתית ככל שתהיה, ויש צורך בהפנמת התכנים של התורה, שבאים לידי ביטוי בפרשתנו.

יש שתי מטרות בהקמת מערכת צדק: לפני הקומה השנייה של משפט התורה, קיים רובד בסיסי הנוגע ליצירת המערכת עצמה – קודם כל, החברה צריכה להתנהל על פי חוקים בלי קשר לתוכנם. רק כאשר יש חברה מתפקדת אפשר לדון על טיבם של החוקים.

דווקא מסוגיה הלכתית בפרשה משפטים, ניתן ללמוד, על פי עדות של 'משיח לפי תומו' (כביכול), על מאפיין מרכזי של דור יוצאי מצרים שהשתנה לבלי הכר בקרב דור הבנים…

פרשת יתרו מתחלקת באופן ברור לשני חלקים: בתחילתה סיפורו של יתרו, ולאחריו סיפור מתן תורה. הקשר של חלקה השני של הפרשה לספר שמות הוא טבעי ומובן: עם ישראל יוצא ממצרים, ים סוף נקרע לפניהם, הם הולכים במדבר עם כל הבעיות הכרוכות בכך, ולאחר שהם מנצחים את עמלק, האויב האולטימטיבי, הם מגיעים למרגלות הר סיני ומקבלים תורה. אולם תיאור זה רק מחריף את הבעיה הקיימת עם חלקה הראשון של הפרשה: מדוע התורה בוחרת לספר לנו דווקא כאן, קודם מעמד הר סיני, על ביאת יתרו?

תפקידו של משה במתן תורה איננו עניין טכני בלבד. חז"ל למדו שגם לדורות קריאת התורה צריכה להיות על ידי מתווך. זה נכון לא רק לקריאת התורה, אלא גם ללימוד התורה באופן כללי: אין אדם לומד תורה אלא על ידי רב. כל הלימוד שלנו מבוסס על מסורת, כל תלמיד ורבו, ורבו מרבו עד ליהושע שקיבל ממשה רבנו. אך יש גם פן נוסף שנוגע לתפקידו של משה רבנו.