קטגוריה: במדבר

פרשת בלק היא פרשה של דיאלוגים. מתמקד בדיאלוג אחד, זה שבין בלק ובלעם, הנמשך לאורך כל הפרשה, ומהווה למעשה את המסגרת לסיפור.

עיון בהלכת 'קנאים פוגעים בו' מלמד שבעצם הבנתו של רב לא כל כך רחוקה מעמדתו של שמואל. דין זה הוא ביטוי מובהק לנכונות ההלכה להכיר בקיומם של מקרים חריגים, ולאפשרות שהיא מעניקה לפעול באופן חריג באותם מצבים.

לפי חז"ל הנחש על נס (מוט) הוא אמצעי להשתעבדותו של המוכה לאביו שבשמים. ואולם מדוע הדבר צריך להיעשות דווקא באמצעות נחש?

מה ראו לנכון השטן ואומות העולם לדבר עם בני ישראל דווקא על הציווי של פרה אדומה, הרי יש מצוות רבות אשר לא מובנות לנו כלל. מה ראו לנכון להעדיף את מצוות פרה אדומה על פני מרכיבי הקטורת, הפרים המוקרבים בכל יום בסוכות, או החוקים המדויקים בתורת הנסכים?!

לפי הרמב"ם כל קביעה או הגדרה שמחילה התורה על המציאות נחשבת למצוה (ובלבד שלקביעה זו יש השלכות הלכתיות); ואילו הרמב"ן סבור כי רק הנחיות נורמטיביות המופנות לאדם ראויים להיכלל בכלל המצוות.

ככל הנראה, היו דתן ואבירם מנהיגים עוד קודם פרשת קורח, ומראש היו אופזיציה להנהגת משה. אם כן, יש לשאול כיצד הגיעו לרמה השפלה ביותר של נהנתנות, של מרדף אחר "שדה וכרם"? מדוע לא נשארו בעמדתם הרמה, ונאבקו על שאלות של אידיאולוגיה והנהגה?

כל הפרטים של מחלוקת קרח מצביעים על מתקפה על מעמדו של אהרון, וכתוצאה מכך גם על משה. מדוע אם כן, לאחר מותם של מאתיים וחמישים אנשים, נפתר הקונפליקט לבסוף על ידי מינוי שבט לוי? נראה לכאורה כי מה שבאמת נדרש כאן הוא אישור נסי לבחירת אהרון הכהן, ולאו דווקא לבחירת שבטו.

על החלפת הבכורות בלוויים מספרת לנו התורה בפרשת במדבר. כיצד ניתן להבין, אם כך, את העובדה שבפרשתנו ממשיכה התורה ומצוה על פדיון בכור האדם? ניתן היה לצפות שלאחר הפדייה ההמונית של הבכורות והחלפתם בלוויים – קדושת הבכורות תופקע, ומצוות הפדיון שנאמרה לגביהם לא תעמוד בתוקפה.

לדעת הרמב"ן שכחה וחוסר ידיעה של ציבור שלם מוגדרת כשגגה. כאשר המסורת אינה עוברת מאב לבנו, דור הבנים נחשב שוגג – יש כאן חוסר ידיעה ולא התרסה ומרד בערכי הקודש.

על מקומה של התורה בעולמנו, ומקומו של הפרט ביחס לחברה, בעידן המודרני והפוסטמודרני.

מהי המשמעות המדויקת של הפועל לעלות, שהופכת אותו למוקד של הפרשה?

מצוַת ציצית היא מצווה בעלת אופי כפול: מחד, כל בגד ובגד חייב בציצית; אך מאידך, חובה זו אינה חלה על הבגד באופן עצמאי, והיא נאמרה רק כאשר האדם לובש אותו.

תפילה אינה בילוי רוחני אלא עבודה רוחנית.

הסטורית, הכניעה לתאווה מגיעה בשעה שתקופה של אתגרים מסתיימת ויש תחושת מיצוי של המשימות העומדות לפני החברה.

המשכן כמקום התועדות איננו מופרש ומוגן מעם ישראל. במובן יותר עמוק, בסיס הקדושה של משכן ההתועדות הוא קדושת ישראל.

הפסוק המופיע בפרשתנו במסגרת הציווי להריע בחצוצרות בהזדמנויות שונות, התפרש על ידי קדמונינו בכמה דרכים, שכל אחת מהן מפרשת באופן אחר את היחס שבין הזעקה לבין התפילה.

הנשיאים לימדו אותנו שאפשר לבנות מסירות נפש מחדש.

מה פשרה של פרשת הנזיר? מדוע התורה רוצה לחדש לנו אפשרות לפיה אדם יקבל על עצמו חומרה וסייג נוספים? על מנת לעמוד על שאלה זו, נציע השוואה בין הנזיר לבין הכהן.

בין השלמת מינוי הלויים לבין חנוכת המשכן מופיעות ארבע פרשיות הלכתיות. ננסה להבין מהו מקומן בסדר הפרשה.

יש הלומד תורה ומרגיש שנמצא במדבר מתקשה בלימודו, צמא וזקוק לסיוע, יש מי שהתורה זורמת בתוכו כמים – לימוד התורה ותכניה נקלטים בלא כל קושי, אך עדיין אינו חש בחוויה רוחנית מיוחדת בשעה שעוסק בתורה. ויש מי שהתורה גם מחממת אותו כאש וגם בוערת בקרבו כשלהבת תמידית.

על הפער המהותי שבין ספרי ויקרא ובמדבר.

לכאורה בהבנה ראשונית שני המושגים הללו הם אותו דבר בדיוק. אך מעיון בפסוקים מתברר שיש הבדל, אנו נצעד בפסוקים וניתן להם  לדבר ומתוך כך תהיה לנו הבנה חדשה מה יש בין השניים.

ללא מידת היראה מהקב"ה, האדם עלול לחשוב שגם הוא אלוקות, כי כל הגבולות בינו לבין הקב"ה נפרצים.

"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה…"

בעוד שמעמדם של הכוהנים הוא בעל מימד אונטולוגי – מהותי, הרי שמעמד הלויים הוא ביסודו פונקציונאלי – מעשי בלבד.

כמה תורות שעוסקות בתואר "אלוקי הרוחות לכל בשר" ובמשמעות אזכורו בהקשר של מינוי המחליף למשה רבנו.

בעומק, קיים דמיון בין השיטות של מדיין ועמלק. שניהם נמנעים ממתקפה ישירה ובוחרים לפגוע באופן מניפולטיבי, על ידי ניצול החולשה ונקודות התורפה של האחר.

מדוע התורה מתארת לנו שני תיאורים סמוכים ושונים כל כך של המסעות, ומה הם אמורים ללמדנו?

בחסידות, מתפרשים מסעות בני ישראל במדבר כמשל למסעו של כל יהודי במהלך ימי חייו.
במסגרת זו, ישנן כמה תורות שעוסקות בהיבטים שונים שנוגעים למסע החיים של היהודי.

אנו רגילים בתורה לצמד משה-אהרן ולפתע לזמן קצר נוצר לו צמד חדש – משה-אלעזר. מה הטעם ב"ממשלת מעבר זו"? היה לכאורה הגיוני יותר שמשה ימות יחד עם אהרן ויהושע ימונה במקביל לאלעזר הכהן.

עיון בשתי הפרשיות בהן הוזכר התמיד, מוליד הבנות שונות באשר למהותו.

האם הצלחה או קשיים יכולים להוות סימן לאדם האם דרכו רצויה או לא רצויה לפני ה'?

מהי המטרה, המקדשת את האמצעים, שלשמה פנחס קינא את קנאתו של ה'?

מה החשיבות בכך שהיה נסיון לא מוצלח לקלל את ישראל? למה אמור לעניין אותנו שהמואבים ניסו להילחם בישראל דרך קללות, אך לא הצליחו בכך?

המחלוקת בשאלת דרישת טעמי מצוות לא פסחה על עולם החסידות, וכאן נעסוק בכמה תורות שמייצגות עמדות שונות ביחס לשאלה זו.

נדמה שחלו התקדמות ושינוי בבגרותו הרוחנית של עם ישראל; משה לא הצליח להבחין בהם, ועל כן נפל על פניו ואחר כך הכה בסלע מבלי לנסות ללמד מוסר את בני ישראל, ועל כך כעס עליו הקב"ה.

ההכאה במקום הדיבור, ההכאה פעמים והדיבור הלא מדויק, כולם יכולים להיראות כביטויים שונים של הלך הרוח הפנימי שלהם. אם נוכל להבין את הלך הרוח שלהם, נוכל להבין את החטא באופן רחב ועמוק יותר.

שמעתי מאברך יקר שאפשר ללמוד על חומרת לשון הרע בק"ו מחטא המרגלים, שאם נענשו בחומרה על שהוציאו דיבת הארץ רעה על שאמרו לשון הרע על צומח ודומם, ועל כלל ישראל נגזרה גזירה קשה שלא יזכו להיכנס לארץ המובטחת זולת יהושע …

מה חמור יותר, לשון הרע על דומם וצומח או על צדיקים? קרא עוד

מדוע מצווה ה' לצפות את המזבח במחתות החוטאים?

מה גורם לאדם בודד לקום, להקריב את חייו ולתת לאותה אמונה למרוד נגד המוסד, לקחת נתח משמעותי מחייו, לעיתים בצורה אלטרואיסטית לחלוטין תוך שהוא מכלה את עצמו?

נראה כי פרשת קרח מכניסה אותנו לעומק חווית הקנאה, התחרותיות וההתייחסויות השונות לתפיסת המנהיגות.

הזוהר מפרש שהגורם לכשל המרגלים היה חששם מכך שלאחר הכניסה לארץ הם יצטרכו לוותר על מעמדם כמנהיגי העדה. במהלך שיעור נעסוק בכמה תורות שעוסקות בביאור דברי הזוהר הללו.

המעפילים סרבו לקבל את גזירת ה' שימותו במדבר ולא יראו את הארץ. מה משמעות קבלת הדין? עד כמה נכון לקבל אותה בהכנעה לעומת נסיון לשנות את רוע הגזרה?

סיפור המרגלים אינו חד מימדי. כל אחת מן הדמויות פועלת אחרת בסיפור ומראה דפוס התנהגות שונה ביחס לעתיד הלוט בערפל.

כמה ממורי החסידות עוסקים בהגדרתה של מידת הענווה, ובענווה המיוחדת של משה רבינו.

לכהונה יש סמכות לתפוס את מקומה של המלכות, אך רק כהוראת שעה. מהו היחס בין שני גורמים אלו ומהי משמעותה של "הפרדת הכוחות" ביניהם?

ספר במדבר מורה לנו כי ההתייחסות לדרך צריכה להיות אחרת. התוצאה אמנם חשובה, אך בדרך קורה הדבר האמיתי. בדרך נמצאת הדרמה של הקיום האנושי: משבר, התמודדות, נפילה, צמיחה ותיקון.

כהן גדול קדוש מנזיר. גם אם ייתכן שעל ידי ההינזרות עולה האדם זמנית למדרגת כהן, הרי סוף סוף אין התקדשות זו אלא לשעתה.

כיצד באה לידי ביטוי הקדושה בכל מילה בתורה, כאשר הפרקים מלאים בנתונים סטטיסטיים ובפירוט של עובדות טכניות?

בין תיאור סדרי המסע לביצוע בפועל נמצאת פרשתנו, המכילה כמה פרשיות הנראות כלל לא קשורות לעניין ואף לא קשורות אחת לשנייה. המעבר בין הסדר המופתי של המחנה לפרשיות הללו דורש הסבר.

מדוע התורה האריכה ופרטה בכל נשיא ונשיא את הרכב הנדבה, והרי כל הנשיאים התנדבו את אותה נדבה בדיוק?

רמה רוחנית גבוהה ותחושה אינטנסיבית של קרבת אלהים כמו שהיו במעמד הר סיני ובמתן תורה עלולות ליצור דחף לכיוון ההפוך.

יש מצבים בהם צריך להתרחק מגאווה פסולה, בבחינת "מטמאת את הטהורים" ומצד שני ישנם מצבים שבהם ראוי להשתמש בה, בבחינת "מטהרת את הטמאים"

ההליכה לארץ ישראל למצוא בה נחלה אינה רק שאיפה לאומית לפיסת אדמה פרטית. זוהי הליכה לקראת מציאות אחרת, שלמה ונכונה, כמו ההליכה לקראת השבת.

ספר במדבר עוסק בעיקרו באירועים שהתרחשו במהלך הדרך, אך בעצם ההליכה עניין מיוחד לכאורה. כתיבת הקורות את בני ישראל בזמן המסעות, מובנת; אך מה טעם בידיעת המסעות כולם?

מדוע ישנו צורך בתיאור כפול של הארץ המדוברת? הרי ידוע הן למשה והן לבני גד וראובן אלו ערים היכה ה' לפני בני ישראל, ומדוע יש לחזור על תיאור הערים פעמיים?

המגפה האמיתית מתחילה במיתת הלב ע"י התאוות, וכדי להילחם בה יש צורך ברפואה מסוג מיוחד.

מדוע דווקא בחטא בעל פעור יש דיכוטומיה ברורה – מדוע דווקא כאן, אין רצף ואין נקודת אמצע; ובעקבות זאת, עלינו להבין במה גדול כל כך מעשהו של פינחס שהודות אליו זכה לשכר כה גדול ולברית שלום עם הקב"ה.

הקשר החוזר בין הקנאות והכהונה מצריך עיון: האם הדרך בה אדם מתקדש היא על ידי מעשי הרג של בני עמו?! ולא סתם בני עמו, אלא קרובי משפחתו! ננסה לעמוד על הקשר הזה בעקבות הבנת מעשה הקנאות של פנחס לעומק.

המומים והייסורים אינם ממרקים רק מצד מאזן השכר והעונש של העולם הבא, אלא יש בהם זיכוך של האדם גם בחייו. בעל כורחו הוא נעשה פרוש יותר וגשמי פחות, ולכן רואה טוב יותר, ולעיתים ראוי יותר לזכות להשגה רוחנית.

הקדוש ברוך הוא ברא בריאה חדשה ופתח את פי האתון רק בשביל לפרסם את הביזוי של בלעם בכך שאתונו סיפקה את תאוותיו?! האם זו דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות נס כה גדול רק בשביל לבזות אדם?! נדמה שבבסיסם של דברי רבינו עומד מהלך יסודי ומשמעותי הרבה יותר, המהווה אבן יסוד משמעותית ומהותית בסיפורו של בלעם

התעלומה הגדולה של חוקת התורה היא החוקיות ההפכפכה של הפרה האדומה – זו שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. את שורשי התכונה הכפולה הזו אפשר למצוא בתכנים שמייצגים מרכיבי מי החטאת – האזוב והארז.

בין מחלוקת קורח ועדתו שבפרשה שעברה, ובין חטא מי מריבה שבפרשתנו, פרשת חוקת, יש גם מעבר מהשנה השנייה ליציאת מצרים לשנה הארבעים. אותו מעבר איננו כרונולוגי בלבד, אלא גם חינוכי, וטומן בחובו מסר חשוב.

בדרשות בשם הבעש"ט לפרשת קרח, אפשר למצוא נקודה אישית מרתקת ביחס למחלוקת הגדולה שהיתה על שיטתו (ועל החסידות בכלל). האם היתה זו מחלוקת לשם שמיים, שסופה להתקיים, או שהמתנגדים לו הם בבחינת קרח וכל עדתו, וסופם להיבלע באדמת ההיסטוריה?

צריך להגדיר טוב יותר איזה חלק מדיני טומאה וטהרה אינו קיים ללא התורה ואיזה חלק קיים. ננסה לדייק מושגים אלו בעקבות עיון במקורות חז"ל.

אם נדקדק במשנה, נראה שאין סימטריה בין הדוגמאות: במחלוקת לשם שמיים מופיעים שני בעלי הפלוגתא, הלל ושמאי; אך במחלוקת שאיננה לשם שמיים, נזכרים רק קורח ועדתו ואין שום התייחסות לאהרן ולמשה שעליהם חלקו.

כיצד "אור החיים מיישב את הקושיות העולות מדברי הרמב"ם, ומה ניתן ללמוד בעקבות זאת על משמעות עבודת הלויים במקדש.

יחד עם שמירת ה'תיירים' שלנו מפני שכחת ה', באה היראה.