קטגוריה: במדבר

כמה תורות שעוסקות בתואר "אלוקי הרוחות לכל בשר" ובמשמעות אזכורו בהקשר של מינוי המחליף למשה רבנו.

בעומק, קיים דמיון בין השיטות של מדיין ועמלק. שניהם נמנעים ממתקפה ישירה ובוחרים לפגוע באופן מניפולטיבי, על ידי ניצול החולשה ונקודות התורפה של האחר.

מדוע התורה מתארת לנו שני תיאורים סמוכים ושונים כל כך של המסעות, ומה הם אמורים ללמדנו?

בחסידות, מתפרשים מסעות בני ישראל במדבר כמשל למסעו של כל יהודי במהלך ימי חייו.
במסגרת זו, ישנן כמה תורות שעוסקות בהיבטים שונים שנוגעים למסע החיים של היהודי.

אנו רגילים בתורה לצמד משה-אהרן ולפתע לזמן קצר נוצר לו צמד חדש – משה-אלעזר. מה הטעם ב"ממשלת מעבר זו"? היה לכאורה הגיוני יותר שמשה ימות יחד עם אהרן ויהושע ימונה במקביל לאלעזר הכהן.

עיון בשתי הפרשיות בהן הוזכר התמיד, מוליד הבנות שונות באשר למהותו.

האם הצלחה או קשיים יכולים להוות סימן לאדם האם דרכו רצויה או לא רצויה לפני ה'?

מהי המטרה, המקדשת את האמצעים, שלשמה פנחס קינא את קנאתו של ה'?

מה החשיבות בכך שהיה נסיון לא מוצלח לקלל את ישראל? למה אמור לעניין אותנו שהמואבים ניסו להילחם בישראל דרך קללות, אך לא הצליחו בכך?

המחלוקת בשאלת דרישת טעמי מצוות לא פסחה על עולם החסידות, וכאן נעסוק בכמה תורות שמייצגות עמדות שונות ביחס לשאלה זו.

נדמה שחלו התקדמות ושינוי בבגרותו הרוחנית של עם ישראל; משה לא הצליח להבחין בהם, ועל כן נפל על פניו ואחר כך הכה בסלע מבלי לנסות ללמד מוסר את בני ישראל, ועל כך כעס עליו הקב"ה.

ההכאה במקום הדיבור, ההכאה פעמים והדיבור הלא מדויק, כולם יכולים להיראות כביטויים שונים של הלך הרוח הפנימי שלהם. אם נוכל להבין את הלך הרוח שלהם, נוכל להבין את החטא באופן רחב ועמוק יותר.

שמעתי מאברך יקר שאפשר ללמוד על חומרת לשון הרע בק"ו מחטא המרגלים, שאם נענשו בחומרה על שהוציאו דיבת הארץ רעה על שאמרו לשון הרע על צומח ודומם, ועל כלל ישראל נגזרה גזירה קשה שלא יזכו להיכנס לארץ המובטחת זולת יהושע …

מה חמור יותר, לשון הרע על דומם וצומח או על צדיקים? קרא עוד

מדוע מצווה ה' לצפות את המזבח במחתות החוטאים?

מה גורם לאדם בודד לקום, להקריב את חייו ולתת לאותה אמונה למרוד נגד המוסד, לקחת נתח משמעותי מחייו, לעיתים בצורה אלטרואיסטית לחלוטין תוך שהוא מכלה את עצמו?

נראה כי פרשת קרח מכניסה אותנו לעומק חווית הקנאה, התחרותיות וההתייחסויות השונות לתפיסת המנהיגות.

הזוהר מפרש שהגורם לכשל המרגלים היה חששם מכך שלאחר הכניסה לארץ הם יצטרכו לוותר על מעמדם כמנהיגי העדה. במהלך שיעור נעסוק בכמה תורות שעוסקות בביאור דברי הזוהר הללו.

המעפילים סרבו לקבל את גזירת ה' שימותו במדבר ולא יראו את הארץ. מה משמעות קבלת הדין? עד כמה נכון לקבל אותה בהכנעה לעומת נסיון לשנות את רוע הגזרה?

סיפור המרגלים אינו חד מימדי. כל אחת מן הדמויות פועלת אחרת בסיפור ומראה דפוס התנהגות שונה ביחס לעתיד הלוט בערפל.

כמה ממורי החסידות עוסקים בהגדרתה של מידת הענווה, ובענווה המיוחדת של משה רבינו.

לכהונה יש סמכות לתפוס את מקומה של המלכות, אך רק כהוראת שעה. מהו היחס בין שני גורמים אלו ומהי משמעותה של "הפרדת הכוחות" ביניהם?

ספר במדבר מורה לנו כי ההתייחסות לדרך צריכה להיות אחרת. התוצאה אמנם חשובה, אך בדרך קורה הדבר האמיתי. בדרך נמצאת הדרמה של הקיום האנושי: משבר, התמודדות, נפילה, צמיחה ותיקון.

כהן גדול קדוש מנזיר. גם אם ייתכן שעל ידי ההינזרות עולה האדם זמנית למדרגת כהן, הרי סוף סוף אין התקדשות זו אלא לשעתה.

כיצד באה לידי ביטוי הקדושה בכל מילה בתורה, כאשר הפרקים מלאים בנתונים סטטיסטיים ובפירוט של עובדות טכניות?

בין תיאור סדרי המסע לביצוע בפועל נמצאת פרשתנו, המכילה כמה פרשיות הנראות כלל לא קשורות לעניין ואף לא קשורות אחת לשנייה. המעבר בין הסדר המופתי של המחנה לפרשיות הללו דורש הסבר.

מדוע התורה האריכה ופרטה בכל נשיא ונשיא את הרכב הנדבה, והרי כל הנשיאים התנדבו את אותה נדבה בדיוק?

רמה רוחנית גבוהה ותחושה אינטנסיבית של קרבת אלהים כמו שהיו במעמד הר סיני ובמתן תורה עלולות ליצור דחף לכיוון ההפוך.

יש מצבים בהם צריך להתרחק מגאווה פסולה, בבחינת "מטמאת את הטהורים" ומצד שני ישנם מצבים שבהם ראוי להשתמש בה, בבחינת "מטהרת את הטמאים"

ההליכה לארץ ישראל למצוא בה נחלה אינה רק שאיפה לאומית לפיסת אדמה פרטית. זוהי הליכה לקראת מציאות אחרת, שלמה ונכונה, כמו ההליכה לקראת השבת.

ספר במדבר עוסק בעיקרו באירועים שהתרחשו במהלך הדרך, אך בעצם ההליכה עניין מיוחד לכאורה. כתיבת הקורות את בני ישראל בזמן המסעות, מובנת; אך מה טעם בידיעת המסעות כולם?

מדוע ישנו צורך בתיאור כפול של הארץ המדוברת? הרי ידוע הן למשה והן לבני גד וראובן אלו ערים היכה ה' לפני בני ישראל, ומדוע יש לחזור על תיאור הערים פעמיים?

המגפה האמיתית מתחילה במיתת הלב ע"י התאוות, וכדי להילחם בה יש צורך ברפואה מסוג מיוחד.

מדוע דווקא בחטא בעל פעור יש דיכוטומיה ברורה – מדוע דווקא כאן, אין רצף ואין נקודת אמצע; ובעקבות זאת, עלינו להבין במה גדול כל כך מעשהו של פינחס שהודות אליו זכה לשכר כה גדול ולברית שלום עם הקב"ה.

הקשר החוזר בין הקנאות והכהונה מצריך עיון: האם הדרך בה אדם מתקדש היא על ידי מעשי הרג של בני עמו?! ולא סתם בני עמו, אלא קרובי משפחתו! ננסה לעמוד על הקשר הזה בעקבות הבנת מעשה הקנאות של פנחס לעומק.

המומים והייסורים אינם ממרקים רק מצד מאזן השכר והעונש של העולם הבא, אלא יש בהם זיכוך של האדם גם בחייו. בעל כורחו הוא נעשה פרוש יותר וגשמי פחות, ולכן רואה טוב יותר, ולעיתים ראוי יותר לזכות להשגה רוחנית.

הקדוש ברוך הוא ברא בריאה חדשה ופתח את פי האתון רק בשביל לפרסם את הביזוי של בלעם בכך שאתונו סיפקה את תאוותיו?! האם זו דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות נס כה גדול רק בשביל לבזות אדם?! נדמה שבבסיסם של דברי רבינו עומד מהלך יסודי ומשמעותי הרבה יותר, המהווה אבן יסוד משמעותית ומהותית בסיפורו של בלעם

התעלומה הגדולה של חוקת התורה היא החוקיות ההפכפכה של הפרה האדומה – זו שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. את שורשי התכונה הכפולה הזו אפשר למצוא בתכנים שמייצגים מרכיבי מי החטאת – האזוב והארז.

בין מחלוקת קורח ועדתו שבפרשה שעברה, ובין חטא מי מריבה שבפרשתנו, פרשת חוקת, יש גם מעבר מהשנה השנייה ליציאת מצרים לשנה הארבעים. אותו מעבר איננו כרונולוגי בלבד, אלא גם חינוכי, וטומן בחובו מסר חשוב.

בדרשות בשם הבעש"ט לפרשת קרח, אפשר למצוא נקודה אישית מרתקת ביחס למחלוקת הגדולה שהיתה על שיטתו (ועל החסידות בכלל). האם היתה זו מחלוקת לשם שמיים, שסופה להתקיים, או שהמתנגדים לו הם בבחינת קרח וכל עדתו, וסופם להיבלע באדמת ההיסטוריה?

צריך להגדיר טוב יותר איזה חלק מדיני טומאה וטהרה אינו קיים ללא התורה ואיזה חלק קיים. ננסה לדייק מושגים אלו בעקבות עיון במקורות חז"ל.

אם נדקדק במשנה, נראה שאין סימטריה בין הדוגמאות: במחלוקת לשם שמיים מופיעים שני בעלי הפלוגתא, הלל ושמאי; אך במחלוקת שאיננה לשם שמיים, נזכרים רק קורח ועדתו ואין שום התייחסות לאהרן ולמשה שעליהם חלקו.

כיצד "אור החיים מיישב את הקושיות העולות מדברי הרמב"ם, ומה ניתן ללמוד בעקבות זאת על משמעות עבודת הלויים במקדש.

יחד עם שמירת ה'תיירים' שלנו מפני שכחת ה', באה היראה.

אנו רואים שני קטבים ביחס אל עם ישראל בזמן שהותו במדבר. לפי רבי עקיבא, זהו דור רשע, , מנגד, רבי אליעזר רואה את הדור בעין חיובית מאוד. איך נוצר כזה קיטוב בין הדעות? ומה עומד בשורש סברתו של כל אחת מהן?

משה רבינו, ברוחב דעתו, מבין שגם מהנקודה הזו שמייצגת את השפל הגדול ביותר של עם ישראל מרגע יציאת מצרים, ניתן דווקא להפיק תועלת ולגדל את שם ה'.

שתי משימות עומדות בפנינו: הראשונה – איך להינצל מן האספסופיות? איך לקבור את תאוות הבשר? והשנייה – איך לנצל אותה? איך אפשר לעבוד את ה' "בכל לבבך" – גם בעזרת התופעה הבעייתית הזו?

תקופת המדבר באה לחנך את העם, ולגרום לו להבין שכל הטוב נובע מהקב"ה. מטרתה הוא ללמד את העם לקחים לקראת ההגעה לארץ.

מדוע ההבדל הגדול בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים משמש כאחד מעיקרי האמונה?

אדם המנסה לקבל משהו – פושט ידיו כשכפיו כלפי מעלה. מדוע, אם כן, הכוהנים, הרוצים שנקבל ברכה מה' יתברך, פורשים כפיהם כאשר כפות הידים כלפי מטה?

בפרשתנו מצאנו 'ספק הלכתי' שמתברר דווקא בידי שמיים. כוונתנו, כמובן, לפרשיית סוטה. פרשייה זו אפופת מסתורין. מסתורין זה מתחיל כבר מהשאלה העקרונית בה פתחנו – מדוע כאן אנחנו נזקקים לבירור א-לוהי? וכמובן, יש את השאלה המתבקשת – כיצד תערובת המים, העפר והמגילה מבררים את מעשי הסוטה?

שני מדרשים מתוך במדבר רבה מובאים בספר 'בעל שם טוב' על פרשתנו. שניהם מובאים בדברי הבעש"ט בנוגע ליחסו של האדם לחברה שסביבו בעבודת ה'.

הפעם נעסוק בשאלה הלכתית-אמונית העולה מתוך פירושו של "אור החיים" בנוגע למניין בני ישראל בפרשתנו.

לדברי המדרש, ארץ ישראל אינה סתם מקום על פני כדור הארץ. היא אינה אלטרנטיבה שקולה לכל פיסת אדמה אחרת; היא ארצו של הקב"ה. כל חבלי הארץ הינם מעשי ידיו של ה', אך קיים יחס מיוחד בין ריבון העולם לבין הארץ המפורטת בפרשה.
במקביל – ונקודה זו מחודשת פחות – שונה היחס שבין הקב"ה וישראל ליחס שבין הקב"ה לשאר אומות העולם.

אילולא חטאו ישראל, ספר יהושע היה נכלל בתורה, ולא היה נוצר נתק בין התורה והחיים. אלא שבעומק הנתק טמונה בשורה כבירה: גם כשישראל גולה מארצו והשכינה אינה במקומה, תמיד ממשיכה התורה לעמוד ולהתקיים. התורה איננה תלויה בארץ, וממשיכה לקיים את האומה גם בגלותה. הקב"ה ממשיך תמיד להתגלות אל ישראל, ומקיים אותם גם בצרותיהם.

האמנם יש כאן רק רשימה גיאוגרפית של מקומות בהם עברו ישראל בדרכם במדבר, או שמא פרשת מסעי מלמדת משהו עקרוני יותר הנוגע למסע ישראל במדבר?

מהציווי עולה באופן ברור שמפעל החיים של משה רבנו איננו שלם כל עוד המלחמה במדין לא התרחשה. רק לאחר מילוי המשימה ייאסף משה אל עמיו. בנוסף, מהפסוקים עולה שמלחמת מדין היא מלחמה כוללת כמעט כמו מלחמת עמלק, וכמעט אין בה רחמים על האויב. מדוע המלחמה במדין צריכה להיות כה קשה?

משה יוצר מהפך תפיסתי: הוא לוקח דווקא את בני גד ובני ראובן, שלא הבינו בהתחלה את העניין הערכי שבהתנחלות בארץ, והופך אותם ל"חֲלוּצִים לִפְנֵי ה'", למנהיגי הכיבוש, שאמורים להוביל את עם ישראל במלחמה מתוך מגמה רוחנית של "לִפְנֵי ה'".

בתיאור מעשהו של פינחס והגמול שזכה לו, קיימות שתי נקודות שצריכות הסבר. האחת, מה היחס הראוי לקנאות: האם יש לראותה כדרך ראויה לא. השנייה, מה השכר שזכה לו פינחס: מה טיבן של שתי הבריתות הללו.

בעבר, נדמה היה לי שפרשת פינחס מכילה אוסף אקראי של סיפורים ומצוות שאין ביניהם מכנה משותף. אך נראה שיש בין חלקי הפרשה מכנה משותף והוא – הכנות לכניסה לארץ.

מה טיבה של עבודת בעל פעור: מה גורם לה להיות כל כך מושכת עד שבני ישראל ממש דבקים בה?

מדוע כועס ה' על בלעם, והרי הוא הלך רק לאחר שה' אמר לו ללכת? מה מטרת התייצבותו של המלאך בדרכו של בלעם?

ה"מנחת חינוך" מעלה שאלה מרכזית: רצונו של מי דרוש כדי לפסול את הפרה, רצונו של עושה המלאכה או של בעליה של הפרה? מה דינה של פרה שנעשתה בה מלאכה בכוונה, אך ללא רצון בעליה?

טומאת מת (ורק טומאת מת) מבטאת את הטרגדיה הנוראה שבהפסקת הקשר בין הקב"ה והנפטר: הפסקת העמידה לפני ה'. לכן מת מטמא לא רק במגע כשאר הטומאות, אלא גם באהל, דהיינו במושג האנושי והלא-טבעי של 'מרחב'; מאותה סיבה טומאת אוהל נוהגת ביהודים ולא בגויים: צריך שיהיה קשר משמעותי עם הקב"ה כדי שהפסקתו תגרום להשלכות שכאלה. אם כן, טומאת מת (ובכללה טומאת אוהל) אמנם נוהגת במצב טראגי של מוות, אך הטרגדיה נובעת דווקא מעוצמתו של האדם בחייו, כאשר הוא עומד לפני ה'.

בשנה הארבעים, כשבני ישראל עומדים על סף הכניסה לארץ, מסתיים תפקידם של המנהיגים הנסיים המופלאים. ישראל עומדים בפתחה של תקופה חדשה.

כמעט תמיד מחלוקת איננה מוגבלת למישור אחד, ולרוב שיקולים ערכיים, כלכליים ואישיים, מעורים אלו באלו. דוגמא לדבר: מחלוקת קרח ועדתו.

מטרתנו בשיעור זה תהיה להבין מה היחס בין הדמויות השונות הבאות בתלונה אל משה, מה הרצונות ומהם האינטרסים של כל אחת מהן ומדוע הן מופיעות כאן יחד.

בפרשתנו, פרשת שלח-לך, מופיעה פרשיה העוסקת בשגגת "כָּל הַמִּצְוֹת" (במדבר ט"ו, כב). במבט ראשון היינו מצפים למצוא אותה בספר ויקרא יחד עם שאר השגגות. מה עניינה של פרשייה עלומה זו בפרשת שלח-לך, לאחר סיפור המרגלים?

מה ראתה התורה לספר סיפור על חטאו של אדם יחיד, ומדוע חשוב להקדיש לכך פרשייה בתורה, הרי סביר להניח שסיפור זה לא היה המקרה היחיד בכל שנות הנדודים במדבר של כישלון אדם בחטא, אלא שהתורה לא ראתה 'עניין לציבור' בפרסומם של מקרים אלו. אם כן, מה העניין מיוחד בסיפור זה שבגללו החליטה התורה לספרו?

מהו מוסר? הפילוסוף עמנואל קאנט פיתח משנה מוסרית שלפיה היותו של מעשה מסויים מוסרי או בלתי מוסרי תלויה בשאלת המניע והמוטיבציה של האדם, ולא בשאלת תוצאותיו של המעשה. כאשר אדם סיכן את חייו כדי להציל את חייה של אישה זקנה – מעשה זה הוא מוסרי, גם אם בסופו של דבר שניהם מתו (כמובן, אם הסיכון שלקח היה מחושב והגיוני). לעומתו, התפיסה המוסרית מבית מדרשם של הפרגמטיסטים התועלתניים (בנתהאם, מיל), גורסת כי רמת המוסריות של מעשה מסויים נמדדת על פי מידת התועלת המעשית שמניב המעשה לעולם. מעשה הוא מוסרי יותר ככל שהוא מצליח להניב יותר אושר ליותר בני אדם – יהיו אשר יהיו מניעיו של האדם שנקט בו. אין לכונתו של העושה ולא כלום עם המטען המוסרי המלווה את מעשיו; מטען זה נקבע רק על בסיס התוצאות המעשיות של המעשה.

בשני מקומות דנה התורה בדיני הנחלה – בפרשת פנחס ובפרשתנו, אך ישנם מספר הבדלים בין הדינים המפורטים בשתי הפרשות הללו. בפרשתנו אין שום משמעות לשבטים: הארץ מתחלקת למשפחות, כל משפחה מקבלת חבל ארץ בהתאם לגודלה, ומיקום הנחלה נקבע בגורל. בפרשת פנחס, לעומת זאת, ההתייחסות היא שבטית בעליל: המשפחה אינה מוזכרת כלל, והחלוקה היא לאנשים בודדים ("במספר שמות").