מהו מוסר? הפילוסוף עמנואל קאנט פיתח משנה מוסרית שלפיה היותו של מעשה מסויים מוסרי או בלתי מוסרי תלויה בשאלת המניע והמוטיבציה של האדם, ולא בשאלת תוצאותיו של המעשה. כאשר אדם סיכן את חייו כדי להציל את חייה של אישה זקנה – מעשה זה הוא מוסרי, גם אם בסופו של דבר שניהם מתו (כמובן, אם הסיכון שלקח היה מחושב והגיוני). לעומתו, התפיסה המוסרית מבית מדרשם של הפרגמטיסטים התועלתניים (בנתהאם, מיל), גורסת כי רמת המוסריות של מעשה מסויים נמדדת על פי מידת התועלת המעשית שמניב המעשה לעולם. מעשה הוא מוסרי יותר ככל שהוא מצליח להניב יותר אושר ליותר בני אדם – יהיו אשר יהיו מניעיו של האדם שנקט בו. אין לכונתו של העושה ולא כלום עם המטען המוסרי המלווה את מעשיו; מטען זה נקבע רק על בסיס התוצאות המעשיות של המעשה.

בשני מקומות דנה התורה בדיני הנחלה – בפרשת פנחס ובפרשתנו, אך ישנם מספר הבדלים בין הדינים המפורטים בשתי הפרשות הללו. בפרשתנו אין שום משמעות לשבטים: הארץ מתחלקת למשפחות, כל משפחה מקבלת חבל ארץ בהתאם לגודלה, ומיקום הנחלה נקבע בגורל. בפרשת פנחס, לעומת זאת, ההתייחסות היא שבטית בעליל: המשפחה אינה מוזכרת כלל, והחלוקה היא לאנשים בודדים ("במספר שמות").

שתי הצעות עולות בדברי התנאים: אפשרות אחת היא שהארץ התחלקה בין האנשים שיצאו ממצרים (והם הורישו את הזכות הזאת לבניהם), ואילו אפשרות אחרת היא שזכות הקנין בארץ התחלקה באופן ישיר בין האנשים שזכו להיכנס אליה.
לכאורה, יש מקום לתמוה על חסרונה של אפשרות שלישית, מתבקשת יותר, שכלל אינה מוזכרת בדברי הגמרא. הקב"ה הרי הבטיח את הארץ לאבות האומה – אברהם יצחק ויעקב. ניתן היה לצפות שחלוקת הארץ תתבסס על מעבר הארץ בירושה מאב לבנו, החל בדור האבות ועד לדורם של הנכנסים לארץ. בעליה הראשוניים של הארץ לא היו יוצאי מצרים ולא באי הארץ, אלא אבות האומה, שעימם כרת הקב"ה ברית על ארץ ישראל. לפי כיוון זה, המפתח לחלוקת הארץ צריך היה להתבסס על הפעלת כללי הירושה הרגילים, כאשר המוריש הוא אברהם, כפי שמקובל בכל משפחה רגילה.

מדוע יש צורך בהדגשה העקבית של ייחוסו של פינחס לאהרן הכהן, כמו גם את כינויו "קנאי בן קנאי, משיב חמה בן משיב חמה": האם לא מובן מאליו שמעשה פינחס היה נכון ואף הכרחי?

ניתן להצביע על הקבלה בין שתי קבוצות המועדים הללו: בין ראש השנה לחג הפסח, בין יום הכיפורים לחג השבועות, ובין שמיני עצרת לחג הסוכות. ראש השנה ופסח – שניהם הם "ראשי שנים" (כדברי המשנה הראשונה במסכת ראש השנה), ושניהם מציינים את הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל: בראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה על העולם, ובפסח הקב"ה פדה אותנו ממצרים ולקח אותו לו לעם. חג השבועות הוא חג מתן התורה, שבו ניתנו הלוחות הראשונים, ואת יום הכיפורים – כנגדו – ניתן לכנות "חג קבלת התורה", שהרי בו ניתנו הלוחות השניים . הקשר השלישי – בין שמיני עצרת לחג הסוכות – הוא ברור מאליו, שהרי הם צמודים בזמנם.

האמוראים נחלקו כאן מהו אותו דבר שראה פינחס, ששימש לו כהצדקה לביצוע המעשה הנועז שהחליט לנקוט בו.

בלעם ידע מהו רצונו של הקב"ה כשם שהאתון "ידעה" מהו רצונו של בלעם. למרות זאת, כשם שהאתון נסתה ללכת בדרכים עקלקלות, אף בלעם ניסה למצוא 'דרך עוקפת' לקיום רצון ה'

לפי הרמב"ם כל קביעה או הגדרה שמחילה התורה על המציאות נחשבת למצוה (ובלבד שלקביעה זו יש השלכות הלכתיות); ואילו הרמב"ן סבור כי רק הנחיות נורמטיביות המופנות לאדם ראויים להיכלל בכלל המצוות.

על נחש הנחושת, על ספר הרפואות שנגנז ועל הדרך שבה יש להתייחס לרפואה.

פירושים רבים ניתנו לפרשת מי מריבה, וכולם נדרשו להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות העולות מפרשה קשה זו. ראשית – ההקבלה בין פרשת מי מריבה שבפרשתנו לבין פרשת מי מריבה שבפרשת בשלח היא ברורה. חלק מהפרשנים אף הסבירו שמשה חטא בכך …

חטאם של משה ואהרן Read More »

גם הפסוקים העוסקים בחטאו של משה, ע"פ הסבר רש"י, אמורים להוביל אותנו לבכי, אם נפנים את הלקח העולה מהם לגבי כל אחד מאתנו: לא נענשים רק על מעשים לא טובים, אלא כל הימנעות מעשיית טוב – גם היא נחשבת כחטא!

משה פונה לקב"ה, ומבקש ממנו שלא יפנה אל מנחתם של קרח ועדתו. ותמוה: וכי עלה על דעתו של משה שהקב"ה לא שלח אותו? הלא כל הוויכוח עם קרח היה על השאלה אם משה מינה את עצמו ואת אהרן מיוזמתו, או שהקב"ה מינה אותם. כיצד משה מעלה על דעתו שהקב"ה יפנה אל מנחתו של קרח? וכי הוא אינו בטוח שה' שלח אותו?

בסופו של יום העבודה בא כל אחד מהנשיאים, לוקח את מטהו – ו'חוזר הביתה': אף נשיא לא מסיק מסקנות מיוחדות, אלא שומר על השגרה כאילו כלום לא קרה. הרב עמיטל נהג להביא את דברי הרב'ה מקוצק שהדגיש את התגובה האפתית של הנשיאים נוכח נס זה: הרב עמיטל הסביר שלרוב האדם נוטה לשמור על דעתו, ולא נותן למציאות לשנות אותה.

נראה, שהשארת מצות פדיית הבכורות בתוקפה – גם לאחר החלפת הבכורות בלויים – משקפת את העובדה שהתורה לא התייאשה מהחזון שלפיו העבודה במקדש תתבצע דווקא על ידי בכורות ולא על ידי כוהנים או לוויים. חזון זה דוגל בכך שלכל עם ישראל – לכל משפחה ומשפחה בתוכו – יהיה חלק בעבודת המקדש. פסגת המפגש עם הקב"ה לא תהיה נחלה השמורה רק לשבט אחד בישראל, אלא תהיה פתוחה לציבור כולו, דרך נציגיו – הבכורות.

ככלל, ניתן לחלק את המצוות לשני סוגים כלליים: סוג אחד של מצוות הן מצוות שמוטלות על חפצים. מצוות אלו ביסודן אינן תובעות מהאדם פעולה או מעשה מסויימים, אלא דורשות את קיומו של מצב סטטי. לעיתים נדרשת פעולה כדי ליצור את אותו מצב סטטי ולעיתים לא, אך בכל מקרה – הדגש אינו על הפעולה, אלא על המצב שהיא יוצרת. הסוג השני של מצוות הן מצוות שדורשות מהאדם לבצע מעשה מסויים, ולאחר ביצועו של אותו מעשה – האדם נפטר מחובת המצוה.
ובכן, באיזו קטגוריה יש לסווג את מצוַת ציצית?

נראה שחטאם של המרגלים לא היה בעצם הפרשנות שהם הוסיפו, אלא בדעות הקדומות שעמדו מאחורי פרשנותם. בדבריהם, המרגלים חשפו את חוסר האמון שלהם בקב"ה, ואת חוסר הנכונות שלהם לקבל את דבריו כעבד הסר למרותו של אדונו.

לאחר פרשת המרגלים, מזכירה התורה מספר דינים שהקשר בינם לבין פרשת המרגלים טוען עיון. בשיעור זה ננסה לעמוד על הקשר שבין פרשת המרגלים, העומדת במרכז פרשתנו, לבין הדינים המוזכרים בסוף הפרשה.

"וכי תבֹאו מלחמה בארצכם על הצר הצֹרר אתכם, והרעֹתם בחצֹצרות ונזכרתם לפני ה' א-לוהיכם ונושעתם מאֹיביכם" (י', ט).
פסוק זה, המופיע בפרשתנו במסגרת הציווי להריע בחצוצרות בהזדמנויות שונות, התפרש על ידי קדמונינו בכמה דרכים, שכל אחת מהן מפרשת באופן אחר את היחס שבין הזעקה לבין התפילה.

ישנן פרשיות שכאילו לא שפר עליהן גורלן, ואין נוהגים להתעסק בהן. תילי תילים של פירושים נכתבו על מעמד הר סיני, יציאת מצרים וחטאו של משה, ומאות רמזים ודרושים נאמרו על עשרת הדברות ותרי"ג המצוות. במאמר זה, ברצוני לעסוק בכמה פרשיות "זנוחות", כאלו שיחסית לא עסקו בהן רבים לא קשרו באותיותיהן תילי תילים של תגים ורמזים. נתחיל בדיון בסידור כליו של המשכן, נמשיך ונבחן את סדר מסעותיהם וחנייתם של שבטי ישראל במדבר ונחתום בעיון קצר בסדרם של אבני האפוד והחושן. דומני שנגלה, בסיומו של המאמר, קו משותף העובר בין נושאים רבים בתורה, המעניק הסבר מחשבתי לפרשיות הסדר שבמקרא.

אדם שאינו חולם ואינו שואף, אינו מממש את חובתו בעולמו ולפיכך נקרא רע. האדם הטוב הוא זה שמוכן לחלום ולהציב יעדים לפניו.

מתן הבשר והמן מהווה התגלות של הקב"ה לבני ישראל. אף שהתגלות זו אינה התגלות ישירה – היא מוכיחה את מציאותו של הקב"ה. מסיבה זו, מתן הבשר והמן מלווה בנתינת מצוות לבני ישראל: במקביל למתן המן בפרשת בשלח, ציווה הקב"ה את עם ישראל על השבת. ואכן, מצוַת השבת מחדדת את נוכחות הקב"ה בעולם, ולכן ראוי שהיא תינתן לעם כאשר הקב"ה מוכיח את מציאותו ע"י נתינת המן.

כיצד יכול האדם לשמור על אוטונומיה בידיעה שכל מעשיו גלויים לפני מלך העולם?! ושוב, גם אם המתח בין השמירה על האישיות לבין ההתבטלות אכן קיים, על האדם לנתב את אישיותו לעבודתו את הקב"ה. הכיצד?

מצוות ספירת העומר, אשר אנו מקיימים בתקופה זו של השנה ועומדים להשלים בעוד מספר ימים, מעוררת קושי ותמיהה בטריוויאליות שלה: מעשה המצווה מתמצה בפעולה טכנית וחסרת משמעות, לכאורה, של ציון מספרו הסידורי של יום; מדוע התורה ציוותה על מצווה כל כך טכנית, ואיזו משמעות ניתן להעניק לה?

ספר ויקרא עוסק רובו ככולו בעולם המשכן, ובעבודת הקודש המתבצעת בין כתליו. באופן כוללני ניתן אף לומר שעבודת המקדש מוצגת בו במנותק ממציאות החיים המתרחשת מסביב. ספר ויקרא כולו מתרחש ב'אפס זמן'; הוא איננו מתעד שום התרחשות היסטורית או ציבורית הנוגעת לקיומו של עם ישראל (מלבד פרשת המקלל). הספר כולו מורכב מפרשיות הלכתיות, אשר רובן ככולן עוסקות בעולם הקודש והמקדש, ובנושאים המסתעפים ממנו. הפרספקטיבה של ספר במדבר שונה לחלוטין.

בעוד שמעמדם של הכוהנים הוא בעל ממד אונטולוגי-מהותי, הרי שמעמד הלויים הוא ביסודו פונקציונאלי-מעשי בלבד.

בסוף פרשת בלק כתיב: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (במדבר כה, א), ובתחילת פרשת פנחס כתיב: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר …

עם מי חטאו בני ישראל בשטים, בנות מואב או בנות מדין? Read More »

הרב רוני בוטה הביא לאוזניי חידוש בשם הרב יהודה שמעוני, שלאחר חטא העגל מתו 3000 בני אדם ולאחר שנפלו בחטא העריות עם בנות מואב ומדין מתו 24,000 בני אדם וכך לכאורה נראה שחטא העריות חמור פי 8 מעבודה זרה. עכ"ל. …

היחס בין חומרת העריות לעבודה זרה Read More »

המסע במדבר נועד לגבש כל השבטים לעם אחד, ולגרום להם להתמסרות למען הארץ. זהו גם האתגר בימינו, גיבוש העם ומסירות למענו ולמען הארץ.

ישנן במקרא יחידות ספרותיות בעלות ייחוד סגנוני מובהק: מופיעה בהן מילה מסוימת (כמו "מקלט") בצפיפות רבה, בעוד שמילה זו אינה נמצאת כלל, או שהיא נדירה ביותר, במקומות אחרים במקרא. הופעת המילה הזו באותה יחידה ספרותית – בדרך כלל כשהיא משמשת בה מילה מנחה – "צובעת" את היחידה בגוון לשוני מיוחד, ומעניקה לאותה מילה חשיבות יתֵרה, ולעתים חשיבות קריטית, להבנת היחידה הספרותית השלמה. דע עקא: מפני נדירותה של המילה, לא תמיד משמעותה ברורה. לעתים יש קושי לפרשה מתוך היחידה הספרותית עצמה, ללא הסיוע של הופעותיה בהקשרים מגוונים נוספים. אז מה משמעותה של המילה "מקלט"?

יעזרני ד' יתברך להעלות על הכתב את הסברה הבאה אליה הגעתי בעה"י מן הפסוקים בתקוה שהיא תואמת לאמת האלוקית, ולכן על הקורא לקרוא את הדברים הבאים בזהירות רבה ולקחת בחשבון שאין מקור לסברה זו ע"פ מה שידוע לי בעת כתיבת …

מי באמת עמד מאחורי עצת בלעם? Read More »

ד' יתברך הסביר למשה רבינו כיצד לחלק את הארץ לי"ב השבטים ככתוב: "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ" (במדבר כו, נד), היינו שיהיה יחס שווה בין מספר הנפשות שבכל שבטי י-ה לבין גודל הנחלה שיקבלו, כשמוסר ההשכל שיוצא מכאן הוא …

החלק היחסי Read More »

בבואנו לשפוט כל אדם, גם אם נראה לנו במבט שטחי מהצד שהוא חוטא והדבר נראה בטוח ללא כל צל של ספק, עלינו לקחת בחשבון שאולי הדברים הם אינם כפי שהם משתקפים דרך עינינו..

אם נשים לב, נגלה שיכולים להיות שני מניעים שונים למעשה של קנאות. הקנאות של אליהו נבעה מתוך קנאות עזה לכבוד ה', כבוד אביו שבשמים. אליהו לא מוכן למחול או לסלוח על כל פגם בכבודו של ה', ומוכן "לשבור את הכלים" עבור כל זלזול בו. מנגד, שמעון ולוי פעלו מתוך קנאות לכבודה של דינה אחותם, 'כבוד הבן' בלשוננו. אדם יכול לפעול מתוך קנאות לאביו שבשמים, או מתוך קנאות לשלום בניו של הקב"ה, בני האדם. כל אחד מאותם שני מניעים לא מספיק כדי להכשיר מעשה של קנאות.

פנחס, לעומת זאת, פעל מתוך שני המניעים בבת אחת.

"ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (במדבר כז. יח') משה רבנו מבקש מה' שימנה את בניו אחריו כממשיכי דרכו,  מה ה' אומר לו? קח לך את יהושע בן נון… 
מילא, בקשתו של משה לא נתמלאה- לפחות שלא יגיד לו ה' קח לך. יגיד לו קח את יהושע. מה רמז לו ה' באומרו "קח לך"?

הופעתה של פרשת המוספין בספר במדבר, בחלקו המאוחר של ספר זה העוסק בקורות הדור הנכנס לארץ בשנה הארבעים, לאחר המפקד שנועד להכין את חלוקת הארץ לנוחלים אותה ולפני פרשות המהוות אף הן הכנה לכניסה לארץ ולהתנחלות בה – הופעת פרשה זו במקום זה מעוררת תמיהה…

אחרי מעשה פנחס, בורא עולם אומר לעם ישראל להלחם במדין, כמובן שהמלחמה היא אמיתית עם העם ששמו מדין, אבל בנוסף לזה יש מימד רוחני המבואר בחסידות, שמדין – זה אותיות קרובות למילה מדון – שהעם המדייני הביא על עם ישראל …

"שאו את ראש" Read More »

למה תחילת סיפורו של פנחס מתחיל בסוף פרשת בלק? לכאורה היה יותר נכון לספר את כל הסיפור, מתחילתו ועד סופו, בפרשת פנחס!

בבואנו לבקש מה' משהו, אל נבקש על המחסור הספציפי- אלא על המצופה להיות נשלם לאחר מילוי המחסור.

פרשת בלק ובלעם היא פרשה אזוטרית, מופלאת, הנראית כנבדלת מאיתנו. נראה שמדובר באירוע יחידאי, שלא יתרחש שוב לעולם. לאורך כל הפרשה ניתן לראות ניסים פלאיים: מלאך ה' עומד בדרך וחרבו שלופה, האתון פותחת את פיה, ועוד.

לכן עולה התמיהה: מה הקשר של מאורע מופלא זה לחיינו? מה פרשה זו באה ללמדנו? ועוד, ננסה להבין – מה עניינה של הקללה, שהופכת לברכה?

סצינת בלעם ואתונו תופסת 14 פסוקים בלבד (כ"ב, כב-לה) בתוך הסיפור הגדול על בלק ובלעם, המשתרע על פני 95 פסוקים (פרקים כב-כד). אף על פי כן משכה אליה את תשומת לבם של פרשנים ולומדים במשך הדורות באופן יוצא דופן. הטעמים לכך ברורים: בסצינה זו מתוארים כמה וכמה דברים המעוררים פליאה, ובמהלכה מתעוררות בלב הקורא כמה קושיות.

בפרשת בלק, היה נס גדול, ונס זה בכלל לא היה נודע לעם ישראל אלמלא היה הכתוב מספר לנו עליו. זהו נס ההצלה של עם ישראל מקללתו של בלעם הרשע.
למה הקב'ה מסתיר מעם ישראל את ההתרחשויות הללו, ואת ההצלה שהציל את ישראל?

איך יתכן שמשה ילמד משהו את הקב"ה, הרי הוא יודע הכל?

כמו פרשות הלכתיות נוספות, אף פרשת פרה בנויה בדרך אופיינית, שבה בנויות יחידות ספרותיות רבות במקרא השייכות לסוגות ספרותיות שונות: היא נחלקת לשתי מחציות שוות באורכן, שביניהן מצוי 'ציר מרכזי', אשר תפקידו ל'העביר' את נושא המחצית הראשונה אל זה של השנייה.

התורה לא מספרת לנו מה היו המניעים של קרח, אבל המדרשים מלאים בסיבות ובמוטיבציות למעשיו, ומתבססים על רמזים החבויים מתחת לפני השטח בפסוקים. נדמה שישנם שלושה כיוונים מרכזיים במדרשים…

מהו המקור להוראותיו אלו של משה לקרח ולעדתו ולאהרן אחיו? האם המקור הוא בצו א-לוהי שקיבל משה ואשר לא נכתב בתורה או שמשה הוא שיזם את המבחן באמצעות הקטורת מדעתו, מתוך ביטחון שה' יחולל את הנס הנדרש ויוכיח בכך מיהו האיש הנבחר על ידו?

מדוע המקושש לא יכול היה להתגלח בתער במקום לקושש עצים?

כיצד מצוות ציצית היא זו שמוכיחה לעם ישראל שעוד קיים הקשר בינם לבין ה'? איך היא מעידה על המשך חובת קיום המצוות גם שאין עתידים לבוא ארצה?

כך שולחים מרגלים לרגל את הארץ? 12 איש, שמסתובים בכל הארץ במשך 40 יום לאורכה ולרוחבה, ונושאים עמם ענבים ותאנים, לבושים בלבוש שונה, מדברים בשפה שונה, משלחת כזו לא באמת ניתנת להסוואה!

השוואת הסיפור בפרשתנו לסיפור המרגלים ששלח יהושע אין בה כדי לחזק את התפיסה הצבאית של פרשתנו, אלא אדרבה, יש בה כדי ללמד כי המטרה של שליחת המרגלים בפרשתנו שונה לגמרי.

בארץ ישראל הקב"ה מנהיג את העם בהנהגה טבעית. אין עוד ניסים כמו במדבר, ולכן עם ישראל עלול לחשוב שהשפע והטוב הרב נובע מהצלחתו ומכישרונו. לכן, תקופת המדבר באה לחנך את העם, ולגרום לו להבין שכל הטוב נובע מהקב"ה. מטרתה הוא ללמד את העם לקחים לקראת ההגעה לארץ.

האם יש מכנה משותף לכל המצבים השונים שבהם מְצוה פרשתנו להשמיע קולות בחצוצרות? האם מסתתר בפרשתנו עיקרון אחד המתממש באותן ארבע סיטואציות שבהן נצטווינו להשתמש בחצוצרות, או שמא כל שימוש שעליו מְצוה פרשתנו עומד בפני עצמו, ורק מפני החפץ המשותף לארבעתם נתאחדו הללו לפרשה אחת – פרשת החצוצרות.

זכו ישראל, ופרשת 'במדבר' נקראת תמיד לפני חג השבועות. השנה זכינו שאף שבת 'נשא' צמודה לחג. בחינת מסע העם במדבר המתואר בפרשות אלו תוכל ללמדנו על חג מתן תורה, ותעזור לנו לקבל את התורה באופן עמוק יותר.

בהגהת הרמ"א לסימן קכח, מד נאמר דבר מפתיע:
נהגו בכל מדינות אלו (- פולין, אשכנז ושאר מדינות אירופה) שאין נושאין כפים אלא ביום טוב… מה שאין כן בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה…
ואפילו ביום טוב – אין נושאין כפים אלא בתפילת מוסף… ויום הכיפורים נושאים בו כפים כמו ביום טוב…

כיצד ביטלו קהילות רבות בישראל קיומה התדיר של מצוַת עשה מן התורה שזמנה בכל יום, ומה טעמו של דבר זה?

המדבר הוא העיקוף, הדרך הלא־נוחה להליכה וזו שנבחרת בלית ברירה. אולם, מעיון בתיאורים נוספים של המדבר בחומשי התורה ניתן להתרשם שלא מדובר במחסום גרידא.

חסרון הטעם לצו ה' על פקידת בני ישראל בשעה זו בלשון הכתוב, הביא את המפרשים להעלות השערות שונות ביחס לכך. הנה תשובות שונות שנתנו המפרשים לשאלה זו.

מדוע מפרטת התורה את כל מסעות בני-ישראל? איזו חשיבות יש לדבר זה? כלום לא עדיף היה לכתוב את נקודת המוצא ואת נקודת הסיום בלבד? הלא ממילא אין אנו יודעים מה קרה בכל אחד מן המקומות המוזכרים בפרשה, ומדוע אפוא מפרטת התורה כל מסע ומסע?

בפרשתנו, "אלה מסעי בני ישראל", מופיעה רשימת המסעות. כמה דברים יכולים אנו ללמוד מכאן.

ספר "מסעי בני ישראל" הוא שירה. השירה הזאת, הכוללת ארבעים ושנים מסעות, מלאה בשמות מקומות במדבר, שרובם אינם ידועים. מאחוריהם, מסתתרים סיפורים שלמים שלא סופרו על דור המדבר.

אסור לפרק את הדבקות במטרה ולהתעסק בשלל כל עוד נדרשת דריכות ומשמעת לוחמת. ברגע שמתחילים לעסוק בשלל, מתפוגגת הרוח הלוחמת עם הדריכות והמשמעת, וגוברים היצרים וחמדת הממון האישית.

בכל פרשייה בתנ"ך שאני לומד, אני משתדל להבין לא רק בעזרת השכל, אלא גם בעזרת הדמיון. הפרשייה היחידה במקרא שאיני מסוגל לדמיין היא פרשייה זו. עננה שחורה מערפלת את מחשבותיי; ישנו מעין תריס המונע ממני להצליח לדמיין אותה…

למה משתמשת התורה בפעלים אלו להגדיר את גבול קדמה מחצר עינן שפמה? וכן משתמשת בפעלים אלו בלבוא חמת וכן בהור ההר? למה התורה לא משתמשת שוב בפעלים אלו בהמשך כאשר היא רוצה להגדיר את גבולות ארץ הארץ שבדרום ובמערב? בעוד שבגבולות הדרום משתמשת התורה בפועל ונסב לכם הגבול, ועבר, ויצא, אך בשום מקום לא תתאו או התאוויתם?

לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט…אך בגורל יחלק את הארץ – ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים שיטת החלוקה המשלבת גורל שהוא צדק שמיימי, עם יחסיות שוויונית שהיא צדק ארצי,  מזכירה את הנאמר בתהילים צח: "ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים" . תבל …

לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט Read More »

כיצד ניתן להגדיר את מעשהו של פינחס כאצילי והיכן בדיוק ניתן למצוא בו את מידת החסד והשלום?

ניתן להתרשם מגדולתם של פינחס ואליהו לקחת תכונות שמיוחסות ומנותבות בדר"כ למקומות שליליים, להצליח להתחבר לצד הקדושה שלהן ולעשות בהן שימוש חיובי וראוי מתוך מצוה ולשם שמים.

סיפורו של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בדומה לזה של נחשון בן עמינדב ממחיש עד כמה גדולה השפעתו של הפרט על הכלל ועד כמה גדול כוחו של כל אדם להוות את הסיבה והגורם לגאולה

הדין האלוקי הוא למעשה האופן המיטבי על פיו כל הנבראים צריכים להתנהל בעולם מתוקן עפ"י הוראות היצרן שכתובות במפורש בתורה הקדושה, ובלעם הרשע, אף שהיה גוי, סטה מהרצון והאמת האלוקיים האלה בצורה כה חדה, עד כדי כך שזה גרם לאלוקים להתערב ודוקא בשם הזה כדי להחזיר את הסדר על כנו ואת העולם לתיקונו.

הדגם המוכר לנו הוא ניסיון של מנהיג או מלך למנות בעצמו את היורש, ולמנוע בכך אנרכיה ומלחמות ירושה על כל ההשלכות החמורות. אולם משה, שהתווכח ארוכות עם ה' על שליחותו שלו לא יכול למנות יורש. הוא דרש מ-ה' למנות מנהיג כדי למנוע שקיעה לאנרכיה בשלב קריטי.

מה הקשר בין רוצח שוגג למות הכהן הגדול? למה יש קשר ביניהם עד כדי כך שהאמא של הכהן הגדול הייתה הולכת לערי המקלט ונותנת אוכל ודואגת לגולים שם בשביל שלא יתפללו על הכהן הגדול- בנה -שימות? כי מכוון שמת הכהן הגדול יכולים הם לחזור בחזרה למקומם…
לו יצוייר שהרוצח בשוגג גלה לעיר מקלט ולאחר חודש ימים נפטר הכהן הגדול…לפי ההלכה על פי התורה הוא יכול לחזור למקומו!
איזה תיקון נעשה פה? האם רוצח בשוגג קיבל את עונשו? האם באמת היה לו זמן לחשוב על מה שעשה? לתקן את מעשיו, ולחזור בתשובה? האם גואל הדם "נרגע" ולא ירצה לרצוח אתו?

למה לא אמר משה לבני גד וראובן מוסר הקשור לרדיפת ממון ונכסים?