אנו גרים במדינה שבה החיים מורכבים ולא פשוטים, ומתיחות ביטחונית היא מציאות תדירה בחיינו. ועם כל זאת עלינו לזכור כי עם ישראל חי בארצו, ירושלים משגשגת ויש שגרת חיים של עם שחי בעצמאות חיים מלאים. על כן יש תחושה מסויימת שצריך לומר הלל בכל יום – על כל יום.

פרשות תזריע-מצורע פותחות בדיניה של היולדת, וביניהם נמצא גם קורבן היולדת. במבט ראשון, כל הרעיון של קורבן על הלידה אינו מובן: מדוע יש לכפר על דבר טבעי שקרה כמו לידה – ולא רק טבעי, אלא גם חיובי ומשמח שאף נחשב כמצווה?

כל השנה אנו זוכרים את יציאת מצרים, כלומר חיים בתודעה של יציאת מצרים: האדם הזוכר מעביר כל דבר דרך ה'פילטר' של יציאת מצרים, והוא מביט על העולם מתוך הפריזמה הזו. אך בסיפור יציאת מצרים שבליל הסדר הולכים צעד נוסף קדימה, משום שמשמעות הסיפור היא ממש חזרה לאותה חוויה: בליל הסדר מרגישים שוב את הסבל ואת השעבוד – חווים את הקושי תחת שוט המצרים, ואת הילדים המושלכים ליאור. מדובר במנהרת זמן חווייתית, ולא בכדי אנו אומרים במהלך ההגדה "ואותנו הוציא משם" (המקור בדברים ו', כג): זו משמעות ליל הסדר.

אותה הבחנה ניתן להעלות גם לגבי השואה, להבדיל: אחרי האסון הנורא שאירע, האדם אינו יכול לחיות בלי לחיות בכל יום ויום מתוך תודעת זכירת השואה, ומזווית זו להביט על העולם.

אך זו רק רמת הזיכרון הבסיסית. כדי להגיע לרובד עמוק יותר של זיכרון, על ידי חוויה מחודשת, טוב שתיקנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, משום שכך פעם בשנה יש יום שבו אנו מספרים וחווים: כל השנה עלינו לחיות כמו אבל שחי בתודעה תמידית של חוסר, אך פעמיים בשנה, אנו נכנסים לסערה חווייתית – מאז חורבן הבית כל שנה בתשעה באב, ומאז החורבן באירופה פעם נוספת ביום השואה.

נדמה שבליל הסדר יש חריגה משמעותית מכך: ליל הסדר מלא בעניינים מחשבתיים כחלק מן הדרישות ההלכתיות. החריגה הזו בולטת, משום שלרוב הנטייה היא 'להוציא' עניינים אלו מהגדרת המצווה ולהשאירם במישור המחשבתי בלבד – ואילו בליל הסדר יש נטייה הפוכה, דווקא 'להכניס' אותם למישור החיוב ההלכתי.

הגמרא במסכת ראש השנה (טז ע"ב) מביאה את הדין הבא: "ואמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר 'מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת' – מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל".
מהו הטעם של מצווה זו, לפיה צריך האדם לפקוד את רבו בימי הרגל?

בפרשת ויקרא פירטה התורה את סוגי הקרבנות השונים: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. בפרשת צו חוזרת התורה בפעם השנייה על רשימת הקרבנות, אך בשינויי סדר קלים. מדוע נדרשת כפילות זו?

במצווה הראשונה לישראל, קובעת התורה את מניין הזמן על פי הלבנה. עוד תבואנה בעתיד מצוות של מניין גם על פי החמה כמו "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), "חַג הַקָּצִיר" (שמות כ"ג, טז) ו"חַג הָאָסִף" (שמות כ"ג, טז, ראו גם שם ל"ד, כב). אך כרגע המניין הוא עדיין לפי הלבנה בלבד. מדוע?

מה מחפש ספר ששם שמים אין בו בתוך ספרי התנ"ך? התנ"ך עוסק בדיאלוג בין ה' לאדם בכלל ובין ה' לבני ישראל בפרט. זהו סיפור הנבואה. ספר כמגילת אסתר הינו אנטיתזה לכל התפיסה המקראית מפני ששם שמים לא נמצא בו. לכאורה זה ההיפך של המושג תנ"ך. לא רק שאין שם שמים אלא גם במקום שראוי שיהיה, במקום שמתבקש שיהיה, גם שם הוא איננו.

ישנן שלש מצוות עשה, אשר נשים חייבות בהן למרות שהן מוגדרות כמצוַת עשה שהזמן גרמא, מכיוון ש"אף הן היו באותו הנס". מהי בדיוק המשמעות של הטענה אף הן היו באותו הנס?

מדוע דווקא בני דור המדבר, שהיו במעלה גדולה, קבלו את התורה מאונס, ואילו בני דורם של מדרכי ואסתר, שהיו קטנים במעלתם הרוחנית מדור המדבר, זכו לקבל את התורה מרצון?

על 'יום תל חי', וכיצד הוא משתלב עם ימי הפורים שלפנינו. ביום תל חי מציינים את היום שבו נפלה תל חי בתר"פ, לפני תשעים ושמונה שנה. לדאבוננו, לאורך הזמן נפלו לא מעט ישובים ונעסוק בייחודיותו של יום תל חי ובמה שמבטאת תל חי.

מגילת אסתר פותחת בתיאור זמן מדויק: "ויהי בימי אחשוורוש, הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש". תיאור זמן זה, לפי המלך שמלך באותה תקופה, היה נהוג באותם ימים, כפי שמשתמע גם מהמשנה במסכת ראש השנה – "באחד בניסן ראש השנה למלכים". מאידך, תארוך כזה מקשה מאוד על זיהוי מדויק של התקופה לטווח של מאות ואלפי שנים, שעה שאיננו יודעים במדויק את רשימת המלכים ואת שנות מלכותם. בכל זאת, ננסה לסקור סקירה היסטורית כללית על תקופת המגילה

כיצד ניתן לא להזיל דמעה על שאול?! אדם שהשקיע את כל מרצו וכוחותיו בתשועת העם, כיצד כשל זה גורם לתגובה כל כך חמורה מאת ה' כלפיו?! הכאב והקושי העולים מכאן אנושיים ומובנים בהחלט – אך מהו הצד השני? מהו הדבר שבו נכשל שאול אשר גרם לתוצאות חמורות כל כך?

יהודה המכבי שהי' בבית שני, ועזר וטהר את עם ישראל וקדש שם שמים ברבים, בעת שברכו וכבדו אותו העלימו עין מזה שיש לו תואר כהן גדול, וכבדוהו בתואר משוח מלחמה, כלומר, שהוא הוא האיש עתי הקדוש וטהור שיכול לקרא את הפרשה וזה הי' כבודו אז.

יש הבדל עצום בין חובת התשובה לבין קביעה מדויקת על היחס בין אירוע פלוני לפורענות אלמונית. לחוש, ודאי שחייבים. לעשות בדק בית וחשבון נפש, ודאי שחייבים. אבל חשבון נפש שאיננו מלווה בקביעה יומרנית אלא שהאדם בא ואומר: "מי יודע, אולי", וגם על הספק הזה הוא מתעורר לתשובה.

בימי החנוכה אנו מציינים את הנס, התשועות והמלחמות. כדי להבין את משמעותם של ימי החנוכה ואת הלקחים שיש ללמוד מהם, ננסה לעמוד על דמויותיהם של מתתיהו החשמונאי, ושל יהודה המקבי.

מצד אחד, יש מקום להכיר בהבטיה הערכיים של תרבות יון. מצד שני, יש להבחין בצורה ברורה ולהכיר היכן אנו נמצאים בעימות עם תרבות זו. עימות זה אינו "חם" פחות כיום מזה שהיה בימי החשמונאים.

בחג הסוכות העתידי, לאור ההתגלות הגדולה של הקב"ה, יעלו כל הגויים לירושלים ויחוגו את החג. שמחת תורה, היום השמיני, מהווה את היום הראשון שהחתן והכלה נשארים לבדם, ולכן השמחה בו יתרה.

שתי תפיסות שונות ומנוגדות בדבר מהותו של חג הסוכות מוכרות לנו מדברי חז"ל, והן משמשות כנקודת המוצא לדיונים מקבילים במשך הדורות. האחת רואה את הסוכה כמבטאת את חיי האדם הטבעיים ואת הסוכות שישבו בהן ישראל בשעתו, ושאנו יושבים בהן לדורות, כמשתלבות בארחות חייו הרגילים והמוכרים של האדם, ואילו השניה בוחרת בכוון המנוגד ותופסת את ענין הסוכה כפרישה מן הטבע ומן העולם האנושי הרגיל לפינה נסתרת, המבודדת משאון חיי המעשה הרגילים.

שליח הציבור וה'בעל תוקע' שלנו הוא זקן ורגיל ופרקו נאה וזקנו מגודל וקולו ערב, ויש בו כל המעלות המנויות בספרים. הרב של בית הכנסת, או ראש הישיבה שלנו, הוא תלמיד חכם וצדיק גמור, ואולי אפילו מלוב"ן. אנו עלולים לחשוב שאפשר …

ראש השנה – אין לנו על מי לסמוך Read More »

מדברי הגמרא עולים שני נימוקים מדוע לתקוע בשופר של איל. הראשון הוא שהשופר מזכיר את עקידת יצחק, והשני הוא כדי לבלבל את השטן. נראה, שאותם שני נימוקים לא עומדים בפני עצמם, אלא הם מביעים רעיון משותף. באופן כלשהו, דווקא שופר של איל שמזכיר את עקידת יצחק מצליח לבלבל את השטן. כדי להבין את קביעת הגמרא, עלינו לשוב לתיאור עקידת יצחק בספר בראשית.

איך יכול להיות שהקב"ה מעניש על הנסתרות. וכי, כלשונו של רש"י, "אדם יודע מטמונותיו של חברו"? יש לנו אדם, שורש פורה ראש ולענה, שלבבו פונה מעם ה'. איך החברה יכולה לדעת על כך ולטפל בזה?

קיים חשש שאדם שפירותיו היו טובים יזקוף את הצלחתו לעצמו. אותו אדם עלול להאמין שכוחו ועוצם ידו נתנו לו את פירותיו, עליהם הוא עמל שנה שלמה. פרשת הביכורים מתמודדת עם מחשבה שכזו, ומבהירה לאדם מנין הגיעו פירותיו.

השוואת פרשת המועדות שבספר דברים לקודמותיה בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר מעוררת את השאלה: מה ייחודה של פרשתנו? לשם מה חוזרת התורה בספרנו על נושא המועדות שכבר נידון בתורה פעמים רבות ולצרכים שונים?

ראה משה מה שלא ראו ישעיהו וירמיה, ששורש האיכה הנו גם שורש הבניין, שורש הצמיחה של תורה שבעל פה.

במשך אלפי שנים מציין עם ישראל את ימי החורבן, מתענה ומצטער עליהם. ידוע מאמר רבותינו "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". חמישה דברים אירעו ב י"ז בתמוז, ובכל דור ודור מתווספים עליהם עוד דברים רעים אחרים. …

יז בתמוז- איפה אנחנו בכל הסיפור הזה? Read More »

במגילת רות מסופר שכאשר בועז מסכים לכנוס את היבמה, רות המואביה, מברכים אותו כולם: "ויאמרו כל העם אשר בשער, והזקנים עדים, יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, ועשה חייל באפרתה, וקרא שם בבית לחם. ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה, מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת" ( רות ד. יב'-יג')

איזו ברכה מוזרה!!!
למה מברכים אותו שתהיה האשה כרחל וכלאה? הלא שתיהן היו עקרות, ונכנסה לאה לקידושין עם יעקב במרמה, ולא אהב אותה יעקב….ולמה כמו יהודה ותמר? שחשב אותה ליצאנית, וגרמה לו להיות איתה ולייבם אותה בעל כורחו…
לא יכלו לברך אותו "שיהיה ביתך כבית אברהם ושרה? כבית יצחק ורבקה? מה העניין דווקא כרחל וכלאה?

זכו ישראל, ופרשת 'במדבר' נקראת תמיד לפני חג השבועות. השנה זכינו שאף שבת 'נשא' צמודה לחג. בחינת מסע העם במדבר המתואר בפרשות אלו תוכל ללמדנו על חג מתן תורה, ותעזור לנו לקבל את התורה באופן עמוק יותר.

לא די בכיסופים למשהו חיצוני ויהא נשגב כלל שיהא בעוד אתה נשאר באותה סקלה. השאיפה עצמה משנה את האדם ואת שאיפותיו ורצונותיו גופם.

שיעור על סוגי ואופי שימור מצה.

פרשת "הנה ישכיל עבדי" (ישעיהו נ"ב, פסוק י"ג – סוף פרק נ"ג) תופסת מקום מרכזי בויכוח היהודי-נוצרי. שתי השאלות המרכזיות הנדונות בה, הן: 1. מיהו עבד ה'?  2. מה כוונת הפסוק "אכן חלינו הוא נשא"? אצלינו הדעות חלוקות: פרשנים רבים …

"הנה ישכיל עבדי" – מיהו עבדי? – "בית יעקב אשר פדה את אברהם" Read More »

מחבר המגילה רמז בדרכים שונות כי אין לראות במלחמת י"ג וי"ד באדר טבח המוני שנעשה ללא הבחנה. דבר זה עולה מכמה אספקטים שונים, ונפרטם על פי הסדר בו הם מופיעים בפסוקים.

"ויאמר המן לאחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים". "ישנו" אותיות "שינו". המעשה של שונאי ישראל התניע מהלך אלוקי שעזר לנו להיתקן, להתאחד ולהיחלץ מהמצב הבעיתי בו …

ישנו עם אחד Read More »

כדי לקיים את מצות קריאת המגילה בפורים בצורה הכי מהודרת צריכים אנו תחילה לפרוס את המגילה ולהתחיל לקרוא בה רק לאחר שכולה גלויה. בנוסף את מגילת אסתר אנו קוראים בפעם הראשונה בערב ובפעם השניה בבוקר. ניתן ללמוד מכך ב"ה כמה …

גילוי ההסתר של מגילת אסתר Read More »

אין מנהגים ביהדות ולו הקטנים ביותר שלא טומנים בחובם רעיונות רוחניים עמוקים ביותר, וכך גם הטעמים שמסתתרים מאחורי המנהג להתחפש בפורים כל פעם למישהו אחר הם עמוקים ונשגבים. וחשבתי לומר בעה"י שהדבר בא לרמוז לאדם שהוא זה לא רק הוא, …

על התחפושות Read More »

פורים מוכיח עד כמה היהודי הוא אדם כללי שלא מרוכז רק בעצמו אלא חושב על כל הסביבה, וכך ביום שחלק גדול ממנו מוקדש לאכילה, שתיה, ריקודים ושמחה, אין הוא שוכח את האנשים שהוא רוצה לעשות איתם שלום ולהכיר להם טובה …

מה שפורים מוכיח Read More »

המטרה העיקרית של מצות משלוח מנות היא ליצור קירוב לבבות ואחדות בעם, ולכן המהודר ביותר שיתן משלוח מנות דוקא לאדם שיחסיו איתו עלו על שרטון כדי להחזיר את השלום ביניהם.

איתא בגמרא: "ר' אליעזר אומר: אין לו לאדם בי"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. ר' יהושע אומר: חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. וא"ר יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר (דברים טז, ח): 'עֲצֶרֶת לַה' …

פורים וכיפורים Read More »

הציווי לזכור את שעשה לנו עמלק מתייחס ברמה הפסיכולוגית לצורך לעמוד על המשמר כשאנחנו בחולשתנו. שכן אז אנחנו נתונים לשליטתם של הכוחות "הנמוכים" שלכולם שורש אחד-  בין שנקרא לו עמלק, השטן או מלאך המוות. הכוחות האלה הכוללים חרדות ויאוש, חותרים …

עמלק כמסמל את כוחות השחור שבנפש Read More »

שינוי שעברה אסתר ראוי שישמש מודל לכל אחד ואחד. יש צורך לטפח את האישיות לחיה ותוססת בעלת צד אקטיבי ורענן. לא הרי עבודת ה' (או כל פעילות כללית אחרת) מתוך תחושת פאסיביות על אש קטנה, כהרי אישיות בה תורת ה' וערכים בוערים בעצמות כאש.

בשבת שרתי בסעודה שלישית "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון". עלה בדעתי שהפסוק לא מדבר רק על הפירות הגשמיים של הארץ אלא גם על סגולותיה הרוחניות.
נראה לי לבאר שכל פרי רומז לחג אחר במהלך השנה. אם כן, בארץ ישראל ע"י קדושת הארץ אפשר במשך כל השנה להיות מחוברים אל הרעיונות והערכים שבכל חג וחג.

אנו רגילים לתאר את יוון ותרבותה כרשע וחבלה שהיהדות והתורה נלחמו בהם בשצף קצף, ויש לראות עד כמה ובמה נחלקו הדעות ועל מה נטושה המלחמה.

בחג הסוכות ישנו ציווי מיוחד וישיר על השמחה- מה שאין כן בשאר החגים. התורה מדגישה את נושא השמחה וחוזרת עליו ומפרטת מי ומי המצווים לשמוח, ולכאורה הסיום של הפסוק והיית אך שמח מיותר שהרי חובת השמחה מודגשת בפסוקים שלפניו, ויש לדרוש אותו.

מרות שסוכות ושמיני עצרת הם חגים עוקבים, ובאים בזה אחר זה, ניתן להבחין שאין מדובר בחגים דומים. אם כן, יש לברר מה הייחודיות של שמיני עצרת, שמייחדת אותו על פני סוכות? בשביל לענות על כך, יש להסביר מה עניינו של שמיני עצרת.

בערב יום הכיפורים דיברתי עם חבר יקר. הוא אמר לי: איך היו האמוראים מתכוננים ליום כיפור? אולי כוונות עילאיות? לא ידוע לנו.מה שכן מופיע הוא שעזרו לנשותיהם בבית, דאגו לחזור הביתה מוקדם מהישיבה כדי להרבות במצות האכילה בעיו"כ (עם המשפחה …

בין יום הכיפורים לסוכות – והמשפחה Read More »

נראה שאין "מוטו" מייצג ליום הכיפורים יותר מאשר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה." עבודה וגילה מזה, יראה ורעדה מזה. דבר זה אף בא לידי ביטוי בתפילות השונות. מוסף וסדר העבודה כמייצגי הקרבה, נעילה והתחנונים שבה כמייצגי היראה.

בגמרא במסכת ראש-השנה (טז ע"ב) מובא שכל אדם חייב לטהר עצמו קודם לרגל: ואמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר: "ובנבלתם לא תגעו". פסוק זה מופיע במקורו בפרשת המאכלות האסורים (ויקרא יא, ח), ואין כל רמז לכך …

טבילת ערב יום הכיפורים Read More »

מידה חדשה נתגלתה בעולם, שלמרות שידוע שאדם מסויים יגרום צער ונזק בעתיד, כרגע הוא עדיין צדיק, או לא עשה עדיין את הדברים הללו, דנים אותו כמעשיו באותו זמן נתון שבו מתבצע הדין.

ביום הדין, אנחנו מריעים בשופר כדי להדגיש את הסכנה בה מצויים כל העומדים לדין. נדמה, שעל הקשר בין השופר לברכת השופרות אין צורך להרחיב.
עם זאת, ראש השנה מקבל היבט נוסף בו לא מרבים לעסוק, והוא בריאת העולם.

תיאור מצוות שופר בתורה מיוחד בכך שהוא אינו כולל פועל. התורה כותבת בפירוש כי יש לאכול מצה ("תאכלו"), לשבת בסוכה ("תשבו") ולהניח תפילין ("וקשרתם"). בתיאור מצוות שופר, לעומת זאת, איננו מוצאים פועל כלשהו. במקום הציווי שלו היינו מצפים – לתקוע בשופר – מתארת התורה את ראש השנה כ"יום תרועה" ו"זכרון תרועה". בשיעור זה נעסוק בהשלכות שיש לתופעה זו, ובייחוד להשלכותיה על הגדרת המצווה.

רבנו הקדוש ראה יהודים שחושבים שיש איזה "כוח נסתר", משהו סגולי ובלתי-מובן בשופר עצמו, שמעלה זיכרונם של ישראל לפני הקב"ה. מעשה התקיעה בשופר כשלעצמו והשמעת קולו הם אלו שנתפסו כמעלים את זיכרונם של ישראל באופן מגי לאביהם שבשמים. כנגד זה טען רבנו הקדוש: אין בשופר יותר מאשר בידיו של משה או בנחש הנחושת, שאין בהם כדי להושיע את ישראל לבדם; רק בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים נפתחים להם שערי שמים. רק שעבוד הלב שבא עם קיום המצווה הוא זה שמעלה את זיכרונם לפניו.

ידוע שמעלתה של שבת חזון גדולה מזו של כל שאר השבתות במהלך השנה. ומתוך אי ידיעתי את הטעם לכך ניסיתי בעה"י לחשוב מהו ולומר שהיחודיות של שבת חזון* מתבטאת בכך שהיא מהוה מפגש מעניין בין קדושת השבת שמלאה בתורה ומצוות …

מעלת שבת חזון Read More »

שלושה פסוקי "איכה": משה רבינו ראה את עם ישראל בתפארתו, ישעיהו ראה את העם חוטא וירמיהו ראה אותו סובל בעונשו. ננסה לעמוד על הקשר בין פסוקים אלה, שמלמדים אותנו על סיבת חורבנה של ירושלים.

ביום האבל הזה כל אחד מאיתנו צריך לעצור את שטף החיים הרגיל, ולהקדיש רגע למחשבה פנימית ועמוקה על מה ולמה אנחנו מתאבלים יחד כעם שלם.

איתא בגמרא: "אמר רבי עקיבא: כל העושה מלאכה ב-ט באב אינו רואה סימן ברכה (מאותה מלאכה) לעולם, וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה ב-ט באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (תענית ל:)

מדוע בעצם לא ממשיכים בדיני שבוע שחל בו ט באב מ-י באב עד ליום שישי באותו שבוע מעצם ההגדרה של "שבוע שחל בו"? וחשבתי בעה"י לומר שאפשר למצוא את אחת התשובות לכך במשנה: "אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי …

מדוע שבוע שחל בו לא ממשיך עד סופו? Read More »

חלק מגזירת החכמים של של ט באב כללה את הכלל שאם יחול בשבת יעקר לחלוטין ויעבור ליום ראשון כשבאותה שבת לא יהיו כלל סממנים של צער על חורבן שני בתי המקדש, שהרי השבת דוחה אבלות, וחשבתי בעה"י שניתן לראות כיצד בא כאן לידי ביטוי הכלל של "מפני כבוד הבריות לא גזרו חכמים" או "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה"

איך יתכן שהרבה יותר אנשים מקפידים לקיים מצוה "כואבת" כמו ברית מילה ביחס לאלה שמקיימים את ההלכה "הקלה" שנוגעת לאדם שהגיע לכותל המערבי לאחר שלא ראהו במשך שלושים יום והוא נדרש לקרוע את בגדו? וחשבתי בעה"י שאחת התשובות לכך היא …

מדוע קשה לנו להרגיש את הכאב שבחורבן? Read More »

תורת חיים אינה מניחה לאדם מישראל לשקוע כל ימיו בצער ועצבות על ההולכים. שכחה ניטעה באדם כדי לאפשר לו לחיות את ההוה. והנה אותה תורת חיים היא המצוה עליו להתאבל כל שנותיו על שארע לפני מאות שנים!

אמנם בט"ו בניסן יצאנו ממצרים. אבל לוקח זמן רב להוציא את תודעת מצרים מליבנו. זה לוקח ארבעים ותשעה ימים.

דועה לנו המחלוקת מהו בדיוק יום מתן תורה, אבל עדיין קשה – מדוע התורה מסתירה תאריך זה מאתנו? מדוע התורה לא כותבת במפורש שחג השבועות הוא יום מתן תורה, כמו לגבי סוכות ופסח?

על אף ששמה של ירושלים שגור בפי כל, וכל ילדי ישראל ידעו להשיב כי ירושלים נבחרה על ידי הקב"ה למקום הקרבת הקרבנות, אם נחפש את ירושלים במקרא [בחמשת חומשי תורה] – לא נמצא.

הקב"ה מְתַקשר עִם עם ישראל על ידי המאורעות ההיסטוריים הרגילים, ועל אחת כמה וכמה על ידי המאורעות העל-טבעיים. זאת שפה עם קודים משל- כמו שבתורה שבכתב יש פרדס, פשט ואף סוד, כך גם במאורעות שהקב"ה עושה עמנו ישנם שני סוגי ניסים.

כשרבי שמעון בר יוחאי גילה את סודות התורה וגילה איך בכל אדם ובכל דבר יש ניצוץ קדוש ואין שום דבר שהוא רחוק מקדושה, כמה הוא היה שמח לשמוע דיבורי קדושה כאלו מיהודים תמימים.

מצד עצם מהותם וזהותם, אמורים ה'זקנים' – רבנן ותלמידיהון, אנשי הרוח – להיות בעלי רגישות גבוהה ועמוקה יותר, בעלי ראיה חודרת יותר, למשמעות המאורע ולטיב בנס. את תרומתם הייחודית והמיוחדת של הנס והמאורעות אמורים הם לראות בפרספקטיבה עמוקה ורחבה יותר. מצד שני, לעתים דווקא מפאת היותם 'זקנים', אין הם נותנים תשומת לב מספקת לאותם דברים ברורים ופשוטים, ברמות הקיומיות והבסיסיות יותר. דווקא אותה נימה עממית יותר של 'קהל העם', היא שמרגישה ומעריכה פן זה בצורה יותר ברורה.

התורה הגדירה את יום הכיפורים "שבת שבתון", ובכך ייחדה אותו משאר המועדים. ייחוד זה בא לידי ביטוי חד גם ביחס לקרבנותיו. לכל מקראי קודש מוספים המבטאים את קדושתם. אך ביום הכיפורים, חוץ מהמוספים הכתובים בפרשת פינחס, ישנה עבודה מיוחדת שהתורה הפרידה מקרבנות שאר המועדים, המופיעה בפרשת אחרי מות. הבנת משמעותה של עבודה זו, יכולה להאיר את יום הכיפורים בכלל, ואת הכפרה לה זוכים ישראל ביום קדוש זה בפרט.

בפרשת בא אנו קוראים על הציווי לעשות את הפסח. למעשה, זהו הציווי המפורט הראשון בו ישראל מצטווים, וכפי שנראה בהמשך הוא אמנם קשור מהותית לייסודו ולהתוותו של ישראל כעם.

אסתר היא היוזמת והיוצרת בעלילת המגילה, והדרמה האישית שלה נשזרת בדרמה הציבורית ועומדת במרכזה. דומה שדמותה, בניגוד לשאר הדמויות, מתפתחת לאורך סיפור המגילה. אנו נעמוד דווקא על דמותו של מרדכי, שתכניה נראים עקיבים לאורך המגילה.

ניקח משל מהחוויה שיש בהופעה טובה, שבה הכל כל כך מרגש וסוחף. אחרי ההופעה, החיים ממשיכים, חוזרים לשגרה. רק מי שהרגיש שחווה חוויה אמיתית בהופעה, הוא ירצה להמשיך לשמוע את השירים שהיו שם, וישיר אותם. הוא יאמץ את הדברים ויכניס אותם אל תוך חייו.

לאחר שהגמרא מביאה את המימרא של רבא שצריך לשתות עד דלא ידע, היא מביאה את הסיפור על רבה ששחט את ר' זירא. מה היחס בין דברי רבא שפוסק שצריך אדם להשתכר עד דלא ידע, לבין סיפור הרצח ממנו עולה שהשכרות מביאה דברים רעים?