קטגוריה: מועדים

אם כבר נאמר "תהי צדיק" למה יש צורך גם לומר "ואל תהי רשע"?

מדוע הזכות לראות בשמחת ירושלים תלויה באבלות על החורבן? ומדוע הברייתא מנוסחת בלשון הווה – "זוכה ורואה בשמחתה", ולא בלשון עתיד – "יזכה ויראה בשמחתה"?

רמה רוחנית גבוהה ותחושה אינטנסיבית של קרבת אלהים כמו שהיו במעמד הר סיני ובמתן תורה עלולות ליצור דחף לכיוון ההפוך.

בעולם החסידות, שתי מערכות היחסים הללו תורגמו לשתי צורות של עבודת השם – בחינת בן ובחינת עבד, וכמה תורות עוסקות בשאלת היחס בין שתי הבחינות.

לפי הרי"מ, בני ישראל התייחסו לעבדות כמציאות טבעית, ולכן הם לא נאנחו. רק לאחר מות מלך מצרים בני ישראל החלו להבין את העוול שבעבדות והחלו להיאנח. אנחת בני ישראל, אם כן, הייתה נקודת הראשית של תהליך הגאולה.

מי צריך פרה אדומה? למה בימינו, ימים בהם בלאו הכי אין בית מקדש, אנחנו צריכים את הפרה האדומה? אנחנו מצליחים לנהל את חיינו היטב למרות העובדה שכולנו טמאי מתים.

במובן מסוים, חונן הרב עמיטל ביכולת לא רק לקיים את יום הכיפורים בעשור לחודש השביעי, אלא גם ליצור, כמעט יש מאין, ימי כיפורים אחרים.

קולו של הקב"ה נשמע תמיד. אלא, שלא פשוט כלל וכלל לשמעו. שמיעת הקול דורשת את מוכנותו של האדם, שהיא ורק היא מאפשרת לו לשמוע את אותו הקול הנישא במרחב.

המגילה כתובה בצורת סאטירה, המגילה היא מסכה. כחה של סאטירה הוא בכך שהיא רומזת לדברים אך אינה אומרת במפורש את המסרים שלה.

יש מצבים בהם צריך להתרחק מגאווה פסולה, בבחינת "מטמאת את הטהורים" ומצד שני ישנם מצבים שבהם ראוי להשתמש בה, בבחינת "מטהרת את הטמאים"

הצורך שלנו להרחיב דעת ואופקים, להקשיב לדעות שונות, לשמוע את דברי חז"ל, להעשיר את עולמנו הרוחני – זו דרך של הקשבה, הפנמה והעמקה. מתוך שלומדים לשמוע אלה גם את אלה, לומדים לשמוע את הדרך הנכונה בבחינת "הכתוב השלישי" המכריע בין הכתובים המכחישים זה את זה. מתוך התמודדות עם מרחב הדעות מעצבים את השקפת העולם ואת האישיות.

הבעיה בתהליך הגאולה בדרך דילוג וחפזון היא הפער הגדול מאוד בין הדרגה הרוחנית אליה הגיעו ישראל בשעת היציאה, לבין המצב הרוחני האמיתי שלהם לפני היציאה.

מהי נטיעה ומהו אילן, מדוע קיימים הבדלים בין נטיעה לאילן ומדוע נתייחד לאילן ראש שנה נפרד.

מדוע כוללת המזוזה רק את המחצית האחרונה של התפילין, פרשיות התכלית? מדוע אין בה הזכרת יציאת מצרים?

השנה מקבילה ליממה. יש תקופת חורף – לילה, וקיץ – יום. ניסן – תחילת הבוקר, יציאת מצרים – בוקרו של ישראל. פורים לפיכך הוא עלות השחר, ואם כן חצות ליל זה אזור חנוכה וטבת. בחז"ל מופיע שבחצות ליל היתה נושבת רוח צפונית שמעירה את דוד המלך לעבודת בוראו. דווקא מתוך החושך הגדול מתעוררת מלכות ישראל, ומתגלה מלכות ה' בעולם.

נראה שיש שייכות בין חנוכה לבין חנוכת המשכן דווקא, וממילא, לפי דרך המדרש, גם ליצחק אבינו. מדוע חנוכת בית חשמונאי שייכת למשכן, יותר מאשר למקדש ולאברהם אבינו?

אין מעבר חד מפסגה של שמחה והתעלות לתהום של קדרות ואפרוריות. יש שלב ביניים המכין את האדם לקראת התקופה החדשה.

לא כל אחד יכול להשתתף באופן פעיל בשמחת בית השואבה. בשמחת תורה, לעומת זאת, משתתפים ושמחים הכול – מפני שלכל אחד ואחד מישראל יש חלק בתורה.

אחת התורות הסתומות של ר' נחמן נוגעת לחג הסוכות. בשיעורנו ננסה, לחדור דרך חידותיה של תורה זו, ולפענח במשהו, את התנועה שר' נחמן מבקש לבאר במצות הסוכה.

הימים הנוראים הם לכאורה הימים הכי שמחים שיש: הזדמנות למחוק את כל החובות הישנים, להשתחרר ולנסות מחדש להיפטר מן המידות שאנו לא אוהבים בעצמנו. למה, אם כך, הם כל כך 'נוראים'?

לפעמים אנו משוכנעים שהמילים הקדושות עצמן יכולות לבקוע את הרקיעים. אבל אולי צריך להשאיר מקום דווקא למילים הפשוטות או לזעקה מעומק הלב שאין לה מילים.

פעם אחר פעם מציג ר' אליעזר עמדהשלפיה יש להם תקומה: לדור המדבר יש חלק לעולם הבא, עדת קרח עתידה לעלות מן השאול ועשרת השבטים עתידים לחזור מגלותם. לדעתו, לא ייתכן מצב שבמסגרתו אין הזדמנות שנייה לתקן.

על הבנת אופיו האמיתי של ראש השנה, וההבדל שבינו לבין יום הכיפורים.

בחשבון הנפש שאנו עורכים, אנו מגלים שבחלק נכבד מהדברים שקיבלנו על עצמנו להשתפר – לא השתפרנו, ואנו מצויים ביחס אליהם בדיוק באותו מקום שבו היינו בחודש אלול דאשתקד.אם כך מדוע לחזור בתשובה?

יש כאן אירוע עצום והיסטורי שמוביל עזרא ואנשי הכנסת הגדולה. חזרה בתשובה של העם היושב בציון – שהוא חלק משמעותי מכלל ישראל – לא מתוך צרה, לא מיראת העונש, אלא מאהבה; מתוך הכרה בתורת ה' והרצון לקיימה.

מה הסוד הגדול באותן י"ג מידות רחמים? ננסה לעיין קצת בפירושיו של רבינו, אור החיים, לשתי המידות הראשונות – ומתוך כך להציע כיוון חשיבה לגבי תפקידן של י"ג המידות כולן.

גם בימינו, עם כל ההתקדמות והשיבה ארצה והקמת המדינה שזכינו לראות בחסדי שמיים, עדיין אין בית מקדש, מקום שמאחד את כולנו יחדיו. עדיין עלינו לחשוב – איך אנחנו מתקנים את השבר בעם והופכים ל'כלל ישראל' באמת?

מוקד התענית איננו מתמצה רק באבלות על העבר ובהתרפקות עליו, אלא גם כרוך גם במבט לעתיד, מבט של תשובה ותפילה לתיקון

לכאורה, גם כשקבלו בני ישראל את התורה ב"נעשה ונשמע", יש בכך בעיה מסוימת, שכן קשה מאוד לשמור על התחייבות זו בתנאים ובמצבים אחרים אותם עם ישראל עתיד לעבור.

שבועות מוזכר בתורה כחג הקציר ולא כחג מתן תורה. ניתן כמובן לומר שלחג זה יש שני פנים ולא קרב זה אל זה. אך נראה שישנה זיקה מסויימת בין שני ענייניו של היום.

כשאתה מוצא בעיר דוד טבעת חותם מלפני אלפי שנים, אתה מבין שהשורשים פה הם לא מתש"ח אלא מאברהם ויצחק בעקידה, דרך דוד ושלמה המלך, דרך עזרא ונחמיה, דרך יהושע בן יהוצדק ודרך זרובבל בן שאלתיאל. משם, עד היום, אנחנו החולייה הבאה. אני אומר שיש פה רציפות – וממנה נובע גם שיש לי מחויבות, אני חוזר אל כל אבות אבותיי.

מה אנחנו יודעים על דמותו של רבי עקיבא? מה עולה מהסיפורים, על תחילת דרכו, על משנתו, על סוף ימיו ומיתתו? רבים כתבו על הנושא הזה, ומזוויות שונות ומגוונות.

[השיחה ניתנה בליל יום העצמאות ה'תשפ"ב. סיכם צחי רויך, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.] מבוא כהקדמה לשיחה עצמה, אעסוק בקצרה בנושא שדובר לא מעט פעמים, אך מכיוון שהדברים חביבים וחשוב להגיד אותם פעמים נוספות. בפתח …

הניסים המתמשכים במדינת ישראל, וחשיבות האחדות קרא עוד

עם כל זה, שהמטרה הראשית של הציונות היתה מפלט מדיני, יש לזכור כי השאיפה שלה דווקא לא"י ינקה משאיפת כל הדורות לארץ.

כשאנו קולטים שהצער הולך איתנו לכל מקום, אפשר להיזכר שגם הקב"ה הולך איתנו לכל אותם מקומות, ובכל צרתנו – כביכול גם לו צר. ממילא אפשר מכל מקום ומצב לצעוק אל ה' חזק, ולהיענות מיד.

עלינו להבין כיצד אנחנו יכולים להיגאל בחיינו אנו, ועל כן חשוב ללמוד ממה מורכבת אותה הגאולה שהייתה במצרים ומה משמעותו של כל מרכיב בה.

שראוי לערוך את הסדר בפינת הישיבה דרך חירות, מהקידוש ועד אחרי אכילת מצה ומרור, ולהכין שולחן קטן לכל עורך סדר עם קערת הסדר והמצות. בשעת שתיית הכוסות ואכילת המצה ראוי להישען לאחור ולהטות לשמאל מעט, ואם מוסיפים כריות מה טוב.

הפטרות המועדים קשורות ודאי למועדים, אבל כיוון שגם הפרשות הנקראות בתורה אז נקבעו בכל זיקתן למועדים, ברור שיש גם זיקה בין ההפטרה לפרשת היום.

בה בעת שבני ישראל הולכים ומשתחררים משיעבודם, פרעה שוקע בעבדות. הוא אמנם לובש בגדי מלכות ושררה, אולם הוא איננו חופשי לעשות כרצונו.

שני גואלים גדולים  יש לעם ישראל. האחד משה רבנו הגואל הלאומי בשעה שיצאו  ממצרים והשני הוא אליהו הגואל לעתיד לבוא וכפי במדרש פסיקתא רבתי פסקא ד: ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים  זה משה ובנביא נשמר זה אליהו, אתה מוצא שתי נביאים עמדו להם לישראל …

כולם מגיעים לליל הסדר קרא עוד

בתורה שבכתב, שבה מכל ייתור (ואפילו מוי"ו יתירה) ניתן להסיק הלכה, בולט הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה", המופיע כמעט בכל פרט בעשיית המשכן.

מה היחס בין שני החגים האלה; בין חג הפסח לחג המצות: האם ההצלה בהכרח קשורה ליציאה? האם הברית קשורה למחויבות?

בני הדור הצעיר בשושן מרגישים שהעולם הפרסי הוא העולם שלהם, הקרב האמיתי במגילה הוא על הזהות הדתית שלהם. הבעיה היא ברמת השאיפות: לאיזה עולם אתה שייך? על מה אתה חולם בלילות?

סיפור המגילה הוא, במידה רבה, סיפורה של אסתר – נערה ביישנית ופסיבית, הגדֵלה לאחר מות הוריה בבית דודה, והופכת לדמות אקטיבית ויוזמת, המצילה את עמה במו ידיה.

איננו רק מציינים את הניצחון או נס פך השמן שאירעו אי אז, אלא גם את מה שנעשה כעת: אנחנו אמורים לחוות משהו עכשיו, ובעצם, על דרך ההשאלה, להדליק את מנורת בית המקדש – אצלנו בבית. זוהי נקודת ה'סוד' של חנוכה: להדליק את המנורה – בבית הפרטי.

ישנן שתי מצוות בחנוכה: מצוות הודאה והלל ומצוות הדלקת נר חנוכה. מצוות אלו באות על ההצלה במלחמה ועל נס פך השמן. המצוה השניה תמוהה מאד: עם שמונהג ומודרך ע"פ נסים יחגוג נס נוסף?

היום השמיני מייצג את התורה, שהיא המאפשרת לאדם ליצור בעולם בריאה חדשה שמעל לטבע. ללא התורה, האדם היה כלוא במימדי הזמן והמקום שנבראו בשבעת ימי הבריאה. רק בזכות התורה זכה האדם לפרוץ מרחבים אלה לעבר האין סוף.

חשוב לזכור למשך השנה איך הייתי בימים הללו. 'אני' מורכב ממכלול רחב, וחלק ממנו בא לידי ביטוי ביום הכיפורים, פעם בשנה – כדי שאני אזכור אותו גם בשאר השנה, גם כשאותו חלק מוצנע ואיננו בא לידי ביטוי.

בארץ ישראל, אחרי השלמת השלב הראשון של התשובה, הוא יוכל להמשיך לשלב השני, של התשובה הגבוהה והאמיתית יותר, היא התשובה מאהבה. בכל התורה כולה לא מצאנו מצווה לאהוב את הקב"ה, אלא בחומש דברים, ודווקא בהקשר של בארץ ישראל. רק בארץ ישראל הקב"ה מקיים את הבטחותיו, משפיע עלינו ברכות, ומאפשר לנו לעבוד אותו מאהבה באמת.

דומה שניתן להצביע על שתי דרכים שבהן חטא המתאווים מתקשר לחורבן, בעקבות שני מדרשים.

ביציאת מצרים כבר קבעו ישראל את עתידם – את היציאה מירושלים.

נסקור את תקופת המצור על ירושלים. בספר ירמיהו מפורטת התקופה לאורך תשעה-עשר פרקים – מפרק כ"א עד פרק ל"ט. משך המצור היה שלוש שנים, ובמשך תקופה זו ירמיהו נכלא ב"חצר המטרה" – בבית הכלא

אילולא חטאו ישראל, ספר יהושע היה נכלל בתורה, ולא היה נוצר נתק בין התורה והחיים. אלא שבעומק הנתק טמונה בשורה כבירה: גם כשישראל גולה מארצו והשכינה אינה במקומה, תמיד ממשיכה התורה לעמוד ולהתקיים. התורה איננה תלויה בארץ, וממשיכה לקיים את האומה גם בגלותה. הקב"ה ממשיך תמיד להתגלות אל ישראל, ומקיים אותם גם בצרותיהם.

נתמקד בקטגוריה השנייה של ימי הצום, ארבעת הצומות. נדון במקורותיהם והלכותיהם וכן נשים לב במיוחד להלכות הרבות שקשורות לתשעה באב

כשבאים להודות להשי"ת על המתנה הגדולה והיקרה שנתן לנו בעצמו את התורה, נקבעו שני ימים טובים להודות על מתן התורה.

ש הרבה כפיות וציוויים שאסתר נתונה ביניהם, ובכל זאת היא בוחרת לקיים את הדרך האמיתית. היא איננה חולקת על מרדכי ש"מִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת": היא מכירה בכך שהקב"ה אולי זימן לה את ההזדמנות הזו; ועדיין, אף אחד לא הכריח אותה לפעול כפי שפעלה ולבוא אל המלך: היא קמה, והיא בוחרת בעצמה באמת הערכית הכפויה עליה.

בלי מלכות תהיה אנרכיה, ועל כן יש להתפלל "בשלומה של מלכות". ואם אמר זאת ר' חנינא על רומא של זמנו, "מלכות הרשעה", קל וחומר למדינות המתוקנות שבימינו.

האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם?

כמובן, ראש השנה לאילן נזכר בגלל סיבות הלכתיות שקשורות למעבר משנה לשנה לענייני מעשרות, לענייני ערלה, שלא נרחיב בהם כרגע. אבל מתורתם של חכמי צפת מן המאה השש עשרה, ובפרט המקובלים בהם, למדנו שהרבה עומק יש בראש השנה לאילן. מה אם כן אנחנו יכולים ללמוד מן העץ?

אומות העולם קובעות ימי זכרון לנצחונות והצלחות, ואילו כשלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת-ישראל אופי אחר – אין לה זכרון סלקטיבי; היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן.

בפתיחה להלכות חנוכה, מסביר הרמב"ם מהו הנס שעליו חוגגים: "וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום – בחמישה ועשרים בחדש כסלו היה. ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד. והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור".
הגרי"ד הקשה על הלכה זו, משום שאם החשמונאים נכנסו להיכל בכ"ה בכסלו, אזי הלילה הראשון של הדלקת המנורה היה דווקא ליל כ"ו, ומדוע חנוכה נחגג בכ"ה בחודש? הגרי"ד מתרץ, שלמרות שהדליקו את הנרות בליל כ"ו, היטיבו את הנרות בכ"ה בבוקר, וגם מעשה זה אנו מציינים בחנוכה. משמע, שחג החנוכה לא נקבע רק על הדלקת הנרות, אלא גם על הטבתם.
אולם מהי המשמעות של הטבת הנרות, שעליה ראוי לחגוג?

ניצחון החשמונאים על היוונים לא היה צבאי בלבד, אלא גם רוחני. בדברים הבאים ננסה לעמוד על שורשי המאבק הרוחני עם תרבות יוון דאז, ועל השלכותיו לימינו.

ישנן שתי מצוות בחנוכה: מצוות הודאה והלל ומצוות הדלקת נר חנוכה. מצוות אלו באות על ההצלה במלחמה ועל נס פך השמן. המצוה השניה תמוהה מאד: היכן מצינו שחוגגים מאורע נמי?! – עם שמונהג ומודרך ע"פ נסים יחגוג נס נוסף? אם נלך על פי אחת הדרכים של ה"בית יוסף" שהנס בא לידי ביטוי על ידי גידול באיכות השמן הרי מצינו כדבר הזה בנר מערבי שבביהמ"ק, שדלק יותר מהראוי לו, ואם נבאר בצורה אחרת (של הב"י) שהברכה היתה בנותר בפך – גם כזאת היה בימי אלישע- א"כ מה ראו חכמים לחגוג ולשמוח בנס זה?

הקורא עומד ותמה על השאלה 'מאי חנוכה?'  וכי לא שמע המקשן על חג זה?  ועוד תימה על התשובה. שלא מצא התרצן לספר אלא על נס פך השמן, ולא על סיפורי התשועות והמלחמות, ולא הזכיר את חזרת מלכות ישראל למקומה 'למעלה ממאתיים שנה'  (כלשון הרמב"ם חנוכה ג', א).

נהוג לומר, שחג החנוכה סובב סביב שני מוקדים שונים: נס המנורה ונס הניצחון במלחמה. במבט ראשון, נדמה ששני מוקדים אלו סותרים זה את זה: המנורה נמצאת בקודש, במקום שאליו יכולים רק הכוהנים להיכנס, והדלקתה קשורה לעם ישראל בלבד; ואילו המלחמה הייתה בחוץ, בעולם החול, כלל עם ישראל השתתף בה, והיא השפיעה באופן ישיר על האזור כולו ועל העמים היושבים בו.

בחיים בכלל ובתשובה בפרט אפשר לזהות שלושה עניינים, שלושה מישורים: מחשבה, דיבור ומעשה. לכאורה היה ראוי לדרוש דווקא מעשה כדי לכפר על מעשה העבירה. אבל הקב"ה ברחמיו מסתפק ב"דְבָרִים" ואיננו דורש מעשה – אך רק בתנאי שה"דְּבָרִים" אכן באים מעומק הלב, או אז מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים.

על פניו לא ברור מה הקשר בין זכירת נוח לראש השנה. על גבי זה, לא מובן גם מדוע דווקא הוא הובא כדוגמא לזכירת הקב"ה. כדי לענות על כך ננסה לעמוד על ייחודיותה של זכירת נוח, ומתוך כך גם על הקשר בינו לראש השנה.

לעיתים, אנו נתקלים בפער מסוים בין ניסוח המצוות בספר המצוות לבין ניסוחם במשנה תורה. דוגמא מובהקת לפער שכזה קיימת ביחס למצוַת התשובה.