לדמותו של רבי עקיבא
פתיחה
לרגל ל"ג בעמר הקרב ובא, ארשה לעצמי לדבר על רבי עקיבא. אנו נמצאים כעת בימי ספירת העומר, ימים שבהם מתו המוני תלמידיו, כפי שמתואר בגמרא: "ר"ע אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא': 'בבקר זרע את זרעך' וגו'.
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.
תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת". (יבמות סב:)
רבי עקיבא היה דמות גדולה מאד, עד כדי כך שמשה רבנו התפלא מדוע לא הוא נבחר למתן תורה. כך, בגמרא מסופר שאחרי שהקב"ה הראה למשה שיעור של רבי עקיבא שמשה לא הצליח להבין, ובתגובה אמר לקב"ה: "רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?" (מנחות כט:).
ובכן, מה אנחנו יודעים על דמותו של רבי עקיבא? מה עולה מהסיפורים, על תחילת דרכו, על משנתו, על סוף ימיו ומיתתו? רבים כתבו על הנושא הזה, ומזוויות שונות ומגוונות. כאן, אבקש להציג את הדברים מנקדות מבטי.
כח רצון כביר
התכונה הבולטת ביותר בכל הסיפורים שאנחנו מכירים על רבי עקיבא, היא הדרישה שלו מעצמו. היה לו כח רצון כביר. הוא היה מוכן לדרוש מעצמו ולשלם מחירים כדי להשיג את המטרה שלו, לא משנה כמה היא קשה.
לולא תכונה זו, לא היה רבי עקיבא מתחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים (אבות דרבי נתן ו', ב). לפני כן, הוא היה "עם הארץ". ונזכור – ב"עם הארץ", הכוונה לאדם שאיננו שומר תורה ומצוות על דקדוקיהם, אלא במי ששומר הלכה 'בגדול', 'פלוס־מינוס', ובדגש על החוויה; בימינו, היינו אומרים שמבחינתו, העיקר לבוא לבית הכנסת בשבת. אמנם "רוב עמי הארץ מעשרין הן" (שבת יג. ועוד), אך למרות זאת חששו חכמים מלסמוך עליהם, משום שככלל הם לא מספיק 'לקחו ברצינות' את ההלכה.
משהחליט רבי עקיבא שהוא רוצה לחיות יהדות הלכתית, ולא רק חווייתית, הוא 'הלך על זה' בכל הכח והגיע להישגים אדירים: הוא פיתח שיטה לימודית, דרש "על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (מנחות כט:), ועיצב את התורה שבעל פה. להחלטה לשבת כמבוגר בגיל ארבעים עם ילדים קטנים וללמוד איתם א"ב, יש מחירים נפשיים ותדמיתיים כבדים; כל שכן שמדובר ברבי עקיבא – שבוודאי הכיר את כוחותיו והיה מודע לכך שהוא נמצא כמה רמות מעל הכיתה. ועם כל זאת, הוא היה מוכן לשלם את המחירים הללו כדי ללמוד תורה.
מאוחר יותר, הוא הקדיש שתים עשרה שנים מחוץ לביתו בשביל תלמוד תורה, ואז שתים עשרה שנים נוספות (כתובות סב:). עשרים וארבע שנים של פרידה מבן או בת הזוג, הן דוגמא להקרבה אדירה; ולמרות זאת, רבי עקיבא ואשתו לא נרתעו. כמובן, יש עוד דעות לגבי המודל הזוגי הנכון – הן מופיעות בגמרא שם בכתובות (סב:) – אך מאחר שרבי עקיבא ואשתו החליטו שזה המודל שהם מאמינים בו, הם הלכו על זה בכל הכח. אין לי הוכחה, אבל ההנחה שלי היא שיש דמיון כאן בין משה רבינו לרבי עקיבא: שניהם 'נעלמו' במשך שנים רבות בתחילת דרכם שבהן הם בנו את תורתם – ולבסוף חזרו כמנהיגים גדולים.
הגמרא בעירובין (כא:) מספרת על כך שבזקנתו, כאשר רבי עקיבא היה נתון במאסר בעקבות גזירות השמד, הוא היה משתמש במעט המים שקבל קודם כל לנטילת ידים, ורק אז שתה את השארית. ברור שההלכה לא חייבה אותו לעשות כן בנסיבות האלה, ובכל זאת, לא היה רבי עקיבא מוכן לוותר על נטילת ידים אפילו ליום אחד. אותו כח רצון כביר שוב בא לידי ביטוי ברגעים הטראגיים אך מרוממים של הוצאתו להורג (ברכות סא:).
סירוב להתפשר
עם כל זה, חשוב לשים לב לצד השני של המטבע: הדרישה העצמית וכח הרצון, לא באו לבדן, אלא גררו איתן גם החלטיות רבה בנוגע לעמדות. רבי עקיבא נטה לראות את המציאות בשחור ולבן, והיו לו דעות מאד מוחלטות לגביה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא האמירה הבאה:
"תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! אמר להן: זה – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם". (פסחים מט:)
מעבר ליחסו לתלמידי חכמים שהביע לפני שלמד תורה, רבי עקיבא הוסיף לבטא עמדות נחרצות גם בהמשך. כך, הוא התנגד להכרעתו של רבן יוחנן בן זכאי לבקש על יבנה וחכמיה – במקום על בית המקדש: "קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (גיטין נו:). לדעת רבי עקיבא, אסור להתפשר – מה שנכון, צריך 'ללכת עליו'! אם יש אפשרות לבקש על בית המקדש, צריכים לבקש על בית המקדש ואין שום הצדקה להתפשר על יבנה וחכמיה. בגמרא מבואר שרבן יוחנן בן זכאי הבין שאילו היה מבקש על בית המקדש, הוא היה עלול שלא לקבל כלום. מי יודע איפה היינו היום אילולא עמדו לנו יבנה וחכמיה?
ביטוי נוסף לסירוב להתפשר, נמצא בתמיכתו החד־משמעית של רבי עקיבא במרד בר כוכבא, שעליו הוא 'שם את הכל'. בזמן שחכמים אחרים הסתייגו ממנו או התנגדו לו, הוא תמך במרד עד הסוף: "ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא" (ירושלמי תענית ד', ה). 'פלוס־מינוס' שבעים שנה מאז חורבן הבית, והוא האמין שזאת ההזדמנות לגאולה. הוא דמיין שדרך המרד יוכלו להשיב את השלטון לישראל, ויש להניח שגם ציפה לבניין המקדש. אלא שכאשר הולכים על 'הכל או כלום', לפעמים מקבלים הכל ולפעמים מקבלים כלום: אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, שמעתי ראיון עם הרמטכ"ל בדימוס דן חלוץ, בו הוא נשאל מה הלקחים שלו מהמלחמה. תשובתו: "כדאי להיות מעצמה". הצד השני של אותו הלקח, נוגע למדינה שאיננה מעצמה: מאותה מלחמה אפשר להסיק שלא כדאי לעצבן מעצמה. לחז"ל (בירושלמי שם; וכן במסכת גיטין נה:־נח.) יש תיאורים מזעזעים של ההרס הנוראי שהיה בביתר וסביבתה במהלך דיכוי המרד. ביניהם: "ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחת ואחת היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן, וכשהיה אויב נכנס לשם היו דוקרין אותן בחוטריהן, וכשגבר אויב ולכדום, כרכום בספריהם והציתום באש". (גטין נח.)
ארבע־מאות הוא מספר שמשמש פעמים רבות בגמרא לציון ריבוי; השימוש בו שלוש פעמים, מביע ריבוי כפול ומכופל: עולם תורה כה כביר היה ביהודה – וחרב בעקבות המרד. מדובר באסון נורא; אסון שאולי היה ניתן למנוע.[1]
מיתת תלמידיו
לאור תמיכתו המלאה של רבי עקיבא במרד בר כוכבא ובכלל דרכו הבלתי־מתפשרת, אבקש להציע הסבר לסיפור מיתת תלמידיו. אפשר לקבל אותה, אך בהחלט אפשר שלא.
כשהגמרא (יבמות סב:) אומרת שהיו לרבי עקיבא עשרים וארבעה אלף תלמידים, לא נראה שהכוונה שהוא לימד את כולם ישירות. הרי לא סביר להיות שכולם ישבו בכיתתו ולמדו ממנו את פרק "שלשה שאכלו" – מספר עצום של תלמידים של ממש, הוא בלתי סביר! ולכן, נראה שב"תלמידים" הכוונה למי שדוגלים במשנתו, לחסידיו.
אם כן, הגמרא מתכוונת כנראה לכך שרבי עקיבא היה מקהיל קהילות ברבים ומשלהב רבבות לבבות בדברו על הצורך להילחם ברומאים ולהביא לגאולה. אלא שהרעיונות המלהיבים הללו – הם בדיוק אלו שהביאו לידי כך שלא נהגו כבוד זה בזה. לא כתוב שלרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים אלא "שנים עשר אלף זוגים תלמידים". על דרך הדרוש, ניתן לומר שרק אחד מכל זוג תלמידים קיבל את השקפתו על המרד.
אלא שגם אם רק מחצית מתלמידיו הסכימו עם הרעיונות שלו לגבי מרד בר כוכבא, כל תלמידיו ירשו את ההחלטיות שלו. מחצית מהתלמידים היו משוכנעים שמרד בר כוכבא היא התקווה היחידה לגאולה ומחצית שנייה היו משוכנעים שמרד בר כוכבא יביא לידי אסון גדול. הכל האמינו שמדובר בנושא גורלי ואין כאן מקום לדרך ארץ. דרך ארץ וכבוד הדדי, האיסור לא להלבין את פני חברו ברבים ושאר מידות שבין אדם לחברו חשובים ביום יום, אבל נדחים כאשר מדובר בעניינים כל כך גורליים; כך סברו: הרי מדובר כאן בהחלטות הנוגעות לעם ישראל, לתהליך הגאולה! אלו ואלו היו משוכנעים שהם מצילים את עם ישראל, ולשם כך כל האמצעים כשרים.
הנצי"ב, במספר מקומות (העמק דבר, הקדמה לבראשית; הרחב דבר במדבר ל"ה, לד; העמק דבר דברים ל"ב, ה־ו), טוען שתופעה זו היא היא אותה "שנאת חנם" שעליה אמרו חכמים (יומא ט:) שבגללה נחרבה ירושלים של בית שני. לעומת אנשי בית ראשון ששפכו דמים ברשעתם, אנשי בית שני היו 'מחריבי ירושלים – לשם שמים'. כך מתאר זאת הנצי"ב: "שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית". (הקדמה לבראשית)[2]
במאמר מוסגר: במקום נוסף (הרחב דבר דברים ד', יד), עומד הנצי"ב על היחס שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני, ומתמקד באהבת הבצע כביטוי לשנאת חינם. את דבריו החמורים הוא חותם בקביעה "ועדיין הוא מרקד בינינו", אותו שעיר, שטן, של שנאת החינם. ואת זה הוא כותב בסוף המאה ה־19; מה נאמר אנחנו?
הגמישות
אחרי כח הרצון, חוסר הפשרנות ומיתת התלמידים, אבקש להצביע על תכונה נוספת של רבי עקיבא, שחשובה מאוד להשלמת התמונה: רבי עקיבא ניחן בגמישות רבה. למרות בטחונו בעמדותיו והתעקשותו עליהן, במקרה שהשתכנע שעליו לשנות כיוון, הוא לא היסס לעשות כן.
הגמישות מתבטאת קודם כל בהחלטה להתחיל ללמוד תורה – בגיל ארבעים (אבות דרבי נתן ו', ב); והיא חוזרת בצורה מרשימה בתגובתו למיתת תלמידיו ולכישלון מרד בר כוכבא. את המצב בעקבות המרד ודיכויו, מתארים חז"ל בשלוש מילים: "והיה העולם שמם" (יבמות סב:) – וכבר הזכרנו את התיאורים של חז"ל על החורבן הנורא שהתרחש עם כישלון מרד בר כוכבא. אחד מההיבטים הבולטים של הפגיעה בכל הפרעות והרדיפות – כולל מרד בר כוכבא – הוא הנזק לעולם התורה. האובדן התורני גם הוא אחד מההיבטים שיש לזכור לגבי מוראות השואה, ולא בכדי אנו מתייחסים אליו בקינות שאנו אומרים על גזרות תתנ"ו ושאר מסעות הצלב. רבי עקיבא העמיד עשרים וארבעה אלף תלמידים – וכולם מתו. "והיה העולם שמם"!
יתרה מכך, רבי עקיבא, כאמור, צפה שהמרד הוא תחילתה של הגאולה, וציפה לחידוש ריבונות עם ישראל ולחידוש בית המקדש ועבודתו. במיוחד מבחינתו, המציאות ירדה מאגרא רמא לבירא עמיקתא. ובכל זאת, הוא קם והמשיך – ובזה גדולתו העצומה. גם אחרי השואה היו רבנים שהמשיכו את מפעלם, אך היו כאלה שלא. הרצון להמשיך, והשיקום בפועל, הם דבר לא מובן מאליו כלל ועיקר.
רבי עקיבא הפנים את כשלון המרד, ולא 'עצם את העינים' למולו. הוא הישיר מבט אל המציאות החדשה, הבלתי־צפויה והכואבת – והמשיך ללמד תורה. כאן אנחנו רואים את מנהיגותו הגדולה של רבי עקיבא. אמנם, כאמור, מנהיגים בעלי כח רצון כביר המסרבים להתפשר אינם מתאימים למנוע משבר אפשרי, אבל כאשר המשבר כבר הגיע, הם המתאימים ביותר לפתור אותו ולרומם את הציבור מחדש.
זוהי דרכו של עולם. יש מגוון של מצבים ומקרים וקיים גם מגוון של אנשים. יש מי שמתאים להנהיג במצב א' ולא במצב ב', ויש מי שמתאים להנהיג במקרה ב' במקרה א'. צ'רצי'ל הושיע את בריטניה במלחמת העולם השנייה, ובכל זאת לא היה המנהיג הראוי לתקופה שלאחריה.
רבי עקיבא איננו מסתפק בשיקום מחדש של עולם התורה החרב; וביכולת לקום מאפר החורבן המחודש לא מתמצה גמישותו. הוא עושה דבר נוסף: בעקבות מיתת תלמידיו, הוא עורך שינוי קיצוני בשיטת החינוך שלו. מתחילה היה מקהיל קהילות ברבים ומשלהב רבבות לבבות. אלא שלאחר שהפנים את ההשלכות של שיטה זו הוא החליט 'לחשב מסלול מחדש': הוא ירד לדרום השקט ובמקום לדבר אל אלפים, השקיע בלימוד אינטנסיבי ואישי עם חמישה־שבעה תלמידים בלבד. ודווקא מתוך ההשקעה האינטנסיבית הזאת, באותה קבוצה קטנה ומצומצמת, צמחה התורה שבעל פה: "דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון; וכולהו אליבא דרבי עקיבא". (סנהדרין פו.)
(הרב משה ליכנטשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת בהר ה'תשפ"ב. השיחה סוכמה על ידי שמואל גולדברג ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה וללעילוי נשמת רחל דורון ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
[1] פעם אחת בל"ג בעומר, הרב יעקב ואני חלקנו על הנושא הזה. הוא דיבר על כך שמרד בר כוכבא הקשה על רומא עד שהיא נאלצה להביא חיילים מבריטניה – הקצה השני של העולם העתיק – כדי להצליח לדכא את המרד. לעומת זאת, אני טענתי שצריך לזכור לא רק את אמצע הסיפור אלא גם את סופו – המרד אמנם היווה מטרד שנפתר רק הודות לתגבורת שהובאה מהקצה השני של האימפריה, אבל בסופו של דבר הרומאים הצליחו להביא את החיילים הללו ולדכא את המרד. אדם שיש לו כח רצון כביר ומסרב להתפשר עם המציאות, בדרך כלל מגיע להישגים אדירים כיחיד; אך לציבור, הנהגה שכזו עלולה להזיק.
[2] במקום אחר (הרחב דבר במדבר ל"ה, לד), הוא מוסיף שמכיוון שעל כל פנים כוונתם הייתה לשם שמים, עונשם היה קל יותר.