"ואתה הקרב אליך"

הדפסה

א. "הקרב אליך את אהרן אחיך"

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי" (כ"ח, א')

בפסוק זה מצטווה משה רבינו 'להכתיר' את אהרן ככהן. לשון הפסוק צריכה ביאור – מה כוונת הציווי "הקרב"?

התרגומים מתרגמים בלשון קירבה – דהיינו שמשה יקרב אליו את אהרן. אך עדיין עולה השאלה: מדוע אהרן זקוק לקרבה זו של משה? בנוסף, מדוע קירבה זו באה לידי ביטוי דווקא ברגע הכתרתו של אהרן לכהן? כיצד היא מועילה לו בכניסתו לתפקיד?

מצאנו בפרשנים כמה תשובות לשאלה זו. האבן עזרא (ראו בפירוש הארוך והקצר) הבין שמשה הוא כהן הכהנים, על כן הוא מצווה לקרב את אהרן אליו, בכדי שאהרן יוכל ללמוד היטב את מלאכת הכהונה. מעין 'חפיפה' בין משה לאהרן, בכניסת אהרן לנעליו של משה.

הכלי יקר לוקח את ביטוי הקרבה למקום אחר: "…שמצד מעשה העגל נתרחק אהרן כמו שנפסלו בכורי ישראל ומשה קירבו בתפילתו" (כלי יקר כ"ח, א')

מעיקרא היה מוטל צל כבד על אהרן בעקבות מעשה העגל, אך משה, בכח תפילתו, קירב את אהרן חזרה לדרך הישר והטוב ובכך איפשר את בחירתו ככהן.

לכאורה אכן הפירוש הביטוי של ה"הקרב" כאן היא קירבה פיזית, אך נדמה שבמידה לא מועטה זה גם יסוד שמו של הקרבן, כפי שנאמר בספר הבהיר[1]: "ואמאי איקראי קרבן? אלא שמקרב הכוחות הקדושים" (ספר הבהיר ק"ט)

הקרבן הוא דרך להתקרב לריבונו של עולם, לאחר שהאדם התרחק ממנו על ידי החטא.

משחק המילים שבין הקרבן לקרבה, יחד עם מדרש מרתק, עומדים בבסיס פירושו של רבינו לפסוק זה בפרט ולבחירתו של אהרן לכהן בכלל: "טעם אומרו ואתה, גם אמר לשון הקרבה, גם אמר תיבת אליך, יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שמות רבה ג') כי הכהונה למשה היתה למנה, אלא לצד שמאן ללכת בדבר ה' אחר כמה פעמים חרה ה' בו והסירו מגבירת הכהונה באומרו (ד', י"ד) הלא אהרן אחיך הלוי פירוש שהיה לוי ועכשיו נעשה כהן עד כאן. לזה אמר לו בשעת מעשה ואתה פירוש לא לצד שאני מצוך לבד אלא גם אתה מצד עצמך הקרב את אהרן במקומך ותעשה הדבר כאלו אתה חפץ בו כי זה לך במקום קרבן לכפרה על אשר העזת פניך לפני ה', ואומרו אליך לכפרתך בהקריב את אהרן ויתן לו גדולתו אין לך קרבן גדול מזה" (אור החיים כ"ח, א')

במדרש אותו מזכיר רבינו ישנה ביקורת כלפי משה:

"…ומנין שאהרן היה מתנבא שכן הוא אומר (שמואל א' ב', כ"ז) ויבא איש הא-להים אל עלי ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן, אמר משה עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר, בשביל כך לא היה מבקש לילך, מיד ויחר אף ה' במשה.

מה חרון אף היה שם שנטלה כהונה ממשה ונתנה לאהרן, אמרו רבותינו ז"ל הלא אהרן אחיך הלוי וכי מאחר שאמר אחיך איני יודע שהוא לוי, אלא אמר לו ראוי היית להיות כהן והוא לוי, ולפי שאתה מסרב על דברי תהיה אתה לוי והוא כהן" (שמות רבה ג', י"ז)

הפסוק בשמואל מגלה שכבר במצרים נבחר אהרן לכהן, כאשר המדרש בוחר לשים את האצבע על מעמד הסנה כמעמד הבחירה. בשעה     בה משה מסרב ללכת בשליחות ה' להוציא את ישראל, הוא נענש. כחלק מעונשו, הקדוש ברוך הוא מעביר את תפקיד הכהונה, המכונה גם "שלוחי רחמנא" (קידושין כג:), לאהרן. הדברים מדויקים בלשון הפסוק בו מתואר חרון אף ה': "וַיֹּאמֶר בִּי אֲ-דֹ-נָ-י שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (ד', י"ג-י"ד)

ראשית חרון אפו של ה' מגיע אחרי אמירת "שלח נא ביד תשלח", בנוסף במדרש אותו מביא רש"י מדייקים מהתיאור של אהרן בפסוק כ'לוי':

"רבי יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון. אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי, שנאמר (דברי הימים א' כ"ג, כ"ד) ומשה איש הא-להים בניו יקראו על שבט הלוי" (רש"י שם)

ב. במה חטא משה ומה כפרתו?

אלא שיש הבדל מסויים בין המדרש לדברי אור החיים. בפשט המדרש, ריבונו של עולם הוא זה שנוטל את הכהונה ממשה ומוסרה לאהרן. אך בבואו לפרש את הפסוק שלנו, מבין רבינו שדווקא משה היה צריך לעשות זאת. בקירוב אהרן לפני השכינה להיותו שליח ה' ישנה כפרה למשה, על אותו חטא שהוא חטא (בו הוא הרחיק את עצמו). רבינו רואה בפסוק זה ציווי של ה' אל משה לשאת בתוצאה של מעשיו בסנה.

הפרשנות הזו מעניינת מאוד, שכן בקלות ניתן לראות את מעשיו של משה בסנה דווקא כמעשים אציליים תוך ויתור על כבוד וגדולה בשביל לא לבייש את אהרן אחיו. ואכן, כך נשמע בתחילת המדרש אותו ראינו לפני רגע:

"ויאמר בי א-ד-נ-י שלח נא ביד תשלח, אמר רבי חייא הגדול אמר לפניו רבונו של עולם בי אתה רוצה לגאול בניו של אברהם שעשה אותך אדון על כל בריותיך, שלח נא ביד תשלח. אמר לפניו איזה חביב לאדם בן אחיו או בן בנו, הוי אומר בן בנו, כשבקשת להציל את לוט בן אחי אברהם ביד המלאכים שלחת להצילו, בניו של אברהם שהם ששים רבוא בידי אתה משלח להצילם, שלח ביד המלאכים שאתה רגיל לשלח.

דבר אחר הגר המצרית ה' מלאכים שלחת אצלה, לששים רבוא בניה של שרה בידי אתה משלח להצילן.

ורבנן אמרי סבור אתה שהיה מעכב משה לילך אינו כן, אלא כמכבד לאהרן שהיה משה אומר עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים פ' שנה, הוא שכתב (יחזקאל כ') ואודע להם בארץ מצרים"  (שמות רבה ג', ט"ז)

בחלק הראשון של המדרש משה חושש לכבודם של ישראל ורוצה שהם ייגאלו גאולה טובה ומתוקנת על ידי שליחים נאמנים כמלאכים. בחצי השני הוא דואג לאהרן – וכי חטא יש כאן שהוא צריך כפרה? התקשו המפרשים להבין מדוע חרה אף ה' במשה בסנה.

בפסיקתא זוטרתא (שמות ד', י"ד) מבואר שחרון האף הוא על 'משיכת הזמן' של משה – במקום לפתוח בטיעון המרכזי של "שלח נא ביד תשלח" משה פותח בטיעונים אחרים ורק לבסוף מגיע לנקודה העיקרית.

נדמה שאפשר להציע גם הסבר אחר. למרות כל הסיבות הטובות שהיו למשה לדחות את שליחות הקדוש ברוך הוא – אם ריבונו של עולם בחר במשה ורצה בו משה לא צריך לסרב. בדברים שבקדושה אדם צריך להפשיל שרוולים ולרוץ קדימה לעשותם בבחינת: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" (מכילתא שמות י"ב, י"ז). הדבר מובא גם ככלל הלכתי בתלמוד ש"אין מעבירין על המצוות" (פסחים סד:).

אם נבין שעל כך יצא חרון האף של משה, אז ניתן להבין טוב יותר גם את התשלום – היכולת לשרת את ה' ועם ישראל יכולה להיות רק מצד אדם שמתנדב ורץ לדבר מצווה כאהרן שעליו מעיד הקדוש ברוך הוא: "ויצא לקראתך וראך ושמח בליבו" (ד', י"ד).

ג. חייב אדם לברך על הרעה

ממשיך רבינו ומוסיף נופך נוסף למילת ההקרבה בפסוק: "עוד ירמוז באומרו הקרב אליך, כי על ידי חטא האדם מתרחק בחינת ענף נשמתו שכנגד אותו ענף שבו חטא משורשו הגדול כפי גדלו והקטן כו', והנה באמצעות ההפצרות שהפציר בשליחות ה' גרם להתרחקות ענף אחד מענפי נשמתו משורשה, והגם כי ה' הענישו אף על פי כן כל עוד שלא קיבל העונש הפגם עומד במקומו והרחוק עודנו מרוחק, לזה בשעת תכלית הדבר הודיעו כי בזה יהיה מתקרב הרחוק" (אור החיים כ"ח, א')

רבינו הולך כאן בכיוונו של בעל ספר הבהיר: הקרבן מטרתו להחזיר את האדם חזרה אל כור מחצבתו לבורא העולמים. דברים אלו נרמזים גם בשמו של קרבן חטאת – לשון ניקיון. הרמב"ן (ויקרא ה') מסביר שקרבן אשם מגיע מלשון 'שממה', בה האדם היה אמור להימצא אלמלא היה מקריב את הקרבן שמקרבו חזרה למקום יישוב. ההפצרות שריבונו של עולם הפציר במשה הרחיקו, בפשטות, את משה מהקדוש ברוך הוא. לכן, בפרשתנו הוא נדרש להתקרב בחזרה על ידי ויתור על כבודו ותפקידו. דווקא על ידי הקרבת אהרן מתקרב חזרה גם משה רבינו עצמו: "והוא אומרו ואתה הקרב אליך פירוש הקרב לעצמך פירוש לבחינתך שרחוקה באמצעות החטא ההוא, ונתכוון ה' להודיעו כי זה תיקונו" (שם)

ה'קרבן' שמשה מקריב כאן אינו קרבן כפשוטו, אלא קרבן נפשי – הוא זה שהיה אמור לשרת את ישראל, אך בפועל הוא מצווה למסור את הזכות הזו לאחיו.

מתוך הבנה זו שיסורין וצער יכולים לקרב אדם חזרה אל השכינה, מעיד רבינו שנתחדש לו פשט במשנה במסכת ברכות (ט', ה') המחייבת לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. לכאורה הדרישה הזו מוזרה ביותר – הרי הטוב הוא טוב והרע הוא רע, ומדוע יש לברך עליהם באותו מטבע ובאותה התלהבות?

"ומזה אני משכיל על דבר שאמרו ז"ל בסוף ברכות (נד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה וכו' ומפרש בגמרא (ס:) לקבל הרעה בשמחה כשם ששמח בטובה עד כאן. והיה הדבר קצת בעיני רחוק, ועל פי הדברים האמורים בענין הנה היסורין הם מקריבין ענפי הנשמה שהיו רחוקים משורשם, שאין לך רע ומר כעוזבו את ה' א-להיו, ובאמצעות היסורין יתקרב הרחוק ועל זה ישמח לב המשכיל" (שם)

פעמים רבות היסורין יכולים להיות דבר רע באופן שטחי, כשבעומק הם דווקא מועילים ומקרבים את האדם. אפשר להסביר נקודה זו בכמה משלים: כאשר, לא עלינו חלילה וחס, אדם צריך לעבור ניתוח מסובך או לכרות אבר מסויים שמאיים על הגוף כולו. ברור שפרוצדורה רפואית כזו כרוכה בייסורין רבים, אך בה בעת ברור ופשוט כי מטרתה לטובה. משל דומה אפשר לומר על שיחות מוסר. לאדם כמעט תמיד לא נעים ונוח לשמוע במה הוא חלש ובמה הוא צריך להתחזק, אך פעמים רבות דווקא שיחה כזו מקדמת את האדם. תלמיד בבית הספר לא אוהב לקבל ציון גרוע בתעודה, אך לפעמים זה מה שמעיר ומעורר אותו לעבודה.

כך גם בעולם הרוחני – הייסורים שבאים לנו בדמות מחלות ופגעים בעולם הזה, ייתכן שיסודם בקירוב לריבונו של עולם.

חז"ל הכירו במושג 'ייסורין של אהבה' שכל מטרתן היא כזו, אך גם ייסורים 'רגילים' יש בהם מירוק מסויים של האדם. הרמב"ן כותב על קרבן החטאת כי כל פעולותיו וסדר עשיתו מגיע כנגד 'עונשים' שהאדם היה צריך לקבל על עצמו בעקבות חטאו: "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו" (רמב"ן ויקרא א', ט')

ד. בגדי הכהונה

רבינו מסיים את פירושו לפסוק עם הפנים קדימה. הפסוקים הבאים עוסקים בבגדי הכהונה. רבינו מסביר מדוע דווקא עשיית הבגדים על ידי משה יש בה תיקון לחטאו בסנה: "ואמר ועשית בגדי קודש וגו' לכבוד ולתפארת שהם הם סימני השמחה שיראה שחפץ בדבר לפארו, אשר זה הוא שנאוי לעושה הדבר לצד ההכרח, והגם שהבגדים הם חובת גברא העומד לשרת, עם כל זה רצה ה' לזכות לגלגל זכות זה על ידו שיעשה אותם לחיבה ולשמחה באחיו, ודבר זה הוא בחינת נשמה לנשמה בעיקר מעשה זה" (אור החיים שם)

הבגדים הם חלק מזהותו של הכהן – "בגדיהם עליהם כהונתם עליהם, בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" (זבחים יז:). לכן, כחלק מהכתרת אהרן ובניו ככוהנים נמצאת גם עשיית הבגדים. רבינו מציין שהבגדים עיקרם הכבוד והתפארת, אותם דברים להם התכחש משה במעמד הסנה. משה בסנה חשש לפגוע באהרן ובכבודו – ואכן, רק כאשר הקדוש ברוך הוא, חוקר לבב, הבטיח לו שאהרן יראו וישמח בלבו, רק אז נענה משה ללכת בשליחות ה', כך שכבודו של אהרן לא יפגע.

חז"ל מקשרים בין מעמד הסנה לבגדי הכהונה: "ואמר רבי מלאי: בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו" (שבת קלט.)

נראה שהקשר הזה מתעצם, בעקבות תפיסתו של רבינו שדווקא משה נצטווה על עשית הבגדים, בשביל לתקן את מה שנעשה בסנה. ואכן, אנחנו רואים בכהונת אהרן תמונת מראה ממש לנעשה בסנה: בסנה, משה הוא זה שתפס את המקום המרכזי, כאשר אהרן מרצונו פעל, יצא לקראת משה ועשה זו בשמחה. אך הקדוש ברוך הוא נותן למשה כאן הזדמנות להחזיר לאהרן מידה כנגד מידה. בפרשתנו משה הוא זה שיוזם ועושה, והוא מכבד את אהרן.

מדגיש רבינו, שעשיית הבגדים גם מבטאת את השמחה. כאשר אדם עושה דברים מהכרח, הוא לא משקיע בהם. העובדה שמשה גם עושה את בגדי אהרן ולא רק כמי שכפאו שד, מחזקת את היותו שמח במינוי זה.

רבינו אף מציע שמשה לא היה חייב לעשות את הבגדים, שכן בגדי כהונה באים משל ציבור – אך כאן משה 'התנדב' מדעתו לעשיית הבגדים: "ואולי שנתכוון ה' לומר לו שיעשה הבגדים משלו, והגם ששנינו (יומא ג, ז') בגדי הכהנים באים משל ציבור, הרי אמרו שיחיד יכול להתנדבם ולמוסרם לציבור וכמו כן צוה ה' לעשות" (אור החיים כ"ח, א')

בחזרה לתחילת דברינו, הקירבה כאן היא מכל הצדדים כולם: אהרן מתקרב לריבונו של עולם בכהונתו ומשה מתקרב לריבונו של עולם בכפרתו על חוסר זריזותו. כפי שראינו, אהרן ומשה גם הם מתקרבים זה אל זה בקשר הנפשי המיוחד כל כך בין שני אחים, שמרוממים זה את זה ושמחים איש בשמחת רעהו.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] ספר מדרשים המיוחס לתנא רבי נחוניא בן הקנה.