מבטו של משה

הדפסה

א. פרס ניחומים?

שני אירועים המתרחשים בפרשה קשורים לסיום חייו של משה. האחד הוא פרידתו מהעם, הכוללת את הברכות לשבטי ישראל. השני הוא פעולתו האחרונה של משה לפני מותו – ראיית הארץ מהר נבו.

מדוע חשוב שמשה יביט על הארץ, אם בכל מקרה הוא אינו נכנס אליה? מה התועלת בראייה רגע לפני המוות?

הרמב"ן נדרש לשאלות אלו, ולדעתו ראיית עתיד ישראל בארץ הייתה מעין מתנת פרידה של ה' למשה, רגע לפני מותו: "וטעם המראה הזאת אשר הראהו בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו" (ל"ד, א')

הרמב"ן טוען כי המטרה של הראייה היא כדי ליצור נחת רוח למשה לפני מותו. באותם רגעים אחרונים של חייו, הוא זוכה לראות כי פועלו הגדול לא היה לשווא – עם ישראל יושב לבטח בארצו ומיישם את חזונו הגדול, לו הקדיש את חייו.

פירוש זה אמנם יפה והגיוני, אך אינו מספק. התורה עוסקת בנושאים בעלי משמעות לאומית והשלכה לדורות. מה התועלת בסיפור על מתנה שקיבל משה רגע לפני מותו, מתנה שלא משפיעה על עם ישראל לדורות?

פרשנות זו קשה גם מכיוון משמעותי יותר. לו היה מדובר רק על מתנה למשה לפני מותו, סביר כי עניין זה יופיע בתורה בדרך אגב. אולם, אנו מוצאים כי ה' דיבר עם משה שלוש פעמים על העלייה להר. בפרשת פנחס (במדבר כ"ז, י"ב), בפרשת ואתחנן[1] (ג', כ"ז) ופרשת האזינו (ל"ב, מ"ט). הדגש החוזר ונשנה של ה' למשה, מראה כי מדובר כאן על עניין מהותי יותר מאשר מעט קורת רוח לפני מותו.

יתירה מזאת, נראה כי דברי ה' למשה בעניין העלייה להר נאמרים כציווי ולא כנתינת מתנה:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ז, י"ב)
"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ" (ג', כ"ז)
"עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ… וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ב, מ"ט)

מן המילים המודגשות בפסוקים הללו ניתן לראות כי הלשון נראית כציווי – "עלה… וראה!". לו היה מדובר רק על מתנה למשה לקראת מותו, היה מתאים יותר להשתמש בלשון של הצעה ולא של ציווי.

אם כן: מדוע כה חשוב שמשה יעלה להר נבו ויצפה משם על הארץ, עד כדי ציווי משולש למשה על כך?

ב. מאברהם למשה

אם נתבונן בשלשת פסוקי הציווי למשה, ניווכח כי בכולם מופיע הציווי "עלה… וראה". אולם, הפסוק בפרשת ואתחנן שונה מכמה היבטים: בניגוד לשני המקומות האחרים, בפרשת ואתחנן מכונה ההר "ראש הפסגה" ולא "הר העברים". בנוסף, הציווי למשה שונה – לא רק לראות את הארץ, אלא לשאת את העיניים לכל הצדדים: "וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה". ביטוי זה לקוח אותנו הרחק אחורה, אל הציווי ה' לאברהם בפרשת לך לך: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית י"ג, י"ד-ט"ו)

הציווי לאברהם לשאת את עיניו קשור לפעולת בעלות על הארץ, כפי שממשיך הציווי מייד לאחר מכן: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (שם, י"ז). אברהם מצווה להתחיל ולקנות בעלות על הארץ, דרך התבוננות והליכה בה.

כאשר אדם מעוניין לקנות משהו בעל ערך רב, הוא מרבה להתבונן בו, מכל הכיוונים. הראייה היא תחילת תהליך הקניין, עד כדי כך, שיש הסוברים כי ניתן לקנות חפץ מהפקר דרך הבטה עליו (ראו בבא בתרא קיח, א)!

לפי הציווי בפרשת ואתחנן, גם משה נדרש לתהליך דומה. לכן הוא נדרש לעלות למקום גבוה, "ראש הפסגה", ולהתבונן לכל הצדדים, בדומה לאברהם.

אם נתבונן על ההקשר בו אברהם נושא את עיניו למרחבי הארץ, ניווכח כי הדמיון בין האירועים מתחזק. הציווי לאברהם לשאת את עיניו על הארץ מופיע לאחר שהוא עולה לארץ ממצרים, בה הוא עבר סבל בדמות לקיחת שרי אל ארמון פרעה. לאחר סבלותיו במצרים הוא עולה ברכוש גדול. נקל לראות את הדמיון ליציאת מצרים (וכפי שציין הרמב"ן, כי סיפורי אברהם מקדימים את העתיד לקרות לבניו – רמב"ן בראשית י"ב, י'). אם כן, השחזור כאן של משה ברור – כשם שאברהם נדרש להתבונן על הארץ לאחר שובו ממצרים, כך משה כאן[2].

לפי דברים אלו, משה בעצם מחבר בין כיבוש הארץ המתקרב לבין זכות האבות על הארץ.

למן ההתחלה, תפקידו של משה היה לממש את הבטחת הארץ לאבות, כפי שנאמר לו כבר בתחילת הדרך: "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב… וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ" (שמות ו', ב'-ד')

משה לא זוכה להיכנס לארץ ולסיים את המשימה אליה הוא נשלח מלכתחילה. מצב זה היה עשוי ליצור נתק בין הדורות. עם ישראל אמנם הולך לכבוש את הארץ, אולם ללא משה שהחל את המהלך הכיבוש עשוי להיות מנותק משורשו אצל האבות. רק משה יכול לעשות את החיבורים הנדרשים בין הדורות. הוא זה שנשלח מראש להוציא את ישראל ממצרים, בכדי להחזירם למסלול שהתחילו האבות.

כעת, עם הכניסה לארץ, משה משחזר את אותה הבטה של אברהם על הארץ וכך יוצר מחדש את הבעלות עליה, בזיקה לאברהם. עם ישראל לא נכנס לארץ ישראל וכובש אותה במנותק מהעבר. הם יעשו זאת כהמשך להתבוננות של משה על הארץ, המשחזרת את ראייתו של אברהם וממשיכה את הקניין שלו מהנקודה בה הוא הפסיק.

ניתן לראות את החיבור בין הדורות, המתרחש דרך מבטו של משה בדבר ה' אליו בפרשתנו, מייד לאחר ראייתו את הארץ: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" (ל"ד, ד')

ה' מחבר כאן במפורש בין ראיית משה לבין השבועה שנשבע לאבות על נתינת הארץ – 'הארץ שראית כרגע היא אותה אחת שנשבעתי לאבות'. המעגל נסגר.

ראיית משה מההר כחיבור בין דורי מתבטאת גם בכך שהציווי לעלות להר בפרשות פנחס ובפרשת ואתחנן מופיע בהקשר של מינוי יהושע למנהיג:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (במדבר כ"ז, י"ב; י"ח)
"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה"   (דברים ג', כ"ז-כ"ח)

חיבור בין דורות הוא עניין מורכב ועדין. הדור הצעיר רוצה לפרוץ ולחוש עצמאי ומנותק מעול הדורות הקודמים. יש בכך כמובן גם ברכה – רצון זה מאפשר את ההתקדמות לקראת היעדים החדשים במקום להתקבע בעבר.

הראייה של משה מההר מאפשרת את המעבר העדין בין הדורות. יהושע ממשיך ומנהיג את העם לקראת האתגרים הבאים. אך רגע לפני כן, משה, נציג הדורות הקודמים, נדרש להתבונן בעצמו על הארץ ולהתחיל את תהליך הקניין. את השאר יעשה הדור הבא, מכוחו.

 ג. מה ראה משה?

אולם, נראה שהסבר זה מספק רק באופן חלקי. נחזור לפרשתנו וננסה להבין מה בדיוק ראה שם משה מפסגת ההר. ידועה פרשנותו של רש"י (בעקבות חז"ל), כי ראייתו של משה אינה רק ראייה פיזית של הארץ, אלא ראייה נבואית, של האירועים העתידים להתרחש בה (ל"ד, א'–ג').

במבט ראשון דברי רש"י עשויים להיראות כחורגים מפשוטו של מקרא, אולם עיון בפסוקים מוביל למסקנה כי אכן הצדק עם רש"י, גם ברובד הפשט.

ראשית, משה רואה "אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן" (שם, א'-ב'). אמנם אף אחד מאיתנו לא היה על הר נבו, אך סביר להניח כי גם ביום של ראות טובה, לא ניתן לראות משם מרחבים עצומים כאלו. מה גם, שבנקודת הזמן שמשה עומד על הר נבו, עדיין אין מקום המכונה דן, נפתלי או יהודה. מדובר על מקומות שייקראו כך רק בהמשך. לכן, מסתבר כי משה רואה בראייה נבואית את עם ישראל שוכן לשבטיו בעתיד.

שנית, אם נדייק בפסוקים ניווכח כי משה לא סתם "רואה" את הארץ. הביטוי הוא "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ" (שם, א'). ה' לא סתם "מראה" דברים פיזיים אלא חזיונות נבואיים, ומסתבר כי זה מה שמתרחש גם כאן. ראייה זו של משה מזכירה את נבואתו של בלעם: "…וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו: וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים" (במדבר כ"ד, א'-ב')

בלעם התבונן על עם ישראל השוכן לשבטיו וכך זכה לנבואה. באופן דומה, משה מתבונן על ארץ ישראל, על המקום העתידי בו הם יישבו לשבטיהם, וכך זוכה לנבואתו האחרונה.

אם כן, הראייה אינה מקבילה לגמרי לראייתו של אברהם[3]. שם מדובר על ראייה פיזית הקשורה לקניין הארץ, ואילו לראייה כאן יש גם מימד רוחני.

ייתכן כי הרבדים השונים של הראייה משתקפים בפסוקי הציווי השונים למשה. כאמור, הפסוק בפרשת ואתחנן מקביל לראייה הפיזית של אברהם, אך הראייה מתוארת אחרת בפרשות פנחס והאזינו. בפרשות פנחס והאזינו לא מדובר על עלייה לראש הפסגה, אלא ל"הר העברים". כמו כן, לא נאמר שם רק להתבונן לרוחות השמים אלא לראות את הארץ כולה.

שני ההבדלים הללו מראים על אותה המגמה – אין כאן רק עניין לעלות ל"ראש הפסגה" בכדי לשפר את הראות הפיזית. העיקר הוא בעצם העלייה להר. עלייה זו מעלה קונוטציות למעמדים נשגבים אחרים שהתרחשו על הר, בתחילת הדרך – מעמד הסנה ומעמד הר סיני, שכללו גם כן מראות נבואיים על הר מיוחד. גם ההתבוננות על כל הארץ מלמדת כי יש כאן מבט נבואי כולל ולא רק ראייה פיזית לצדדים.

אולם, אם אכן מדובר בראייה נבואית, השאלה בה פתחנו רק מתחדדת – מה משמעותה של ראייה נבואית זו ומדוע בכלל יש צורך בה? כידוע, הנבואות בתנ"ך עוסקות לרוב בנושאים לאומיים, שיש בהם צורך לדורות ולא בחוויות מיסטיות של אנשים פרטיים. איזה תועלת יש בנבואה אותה מקבל משה רגע לפני מותו? מה חשיבותה של נבואה שהוא לא משתף בה איש?

ד. מבטו של משה

עליית משה להר מופיעה רגע לפני תחילת כיבוש הארץ. כאמור, היא גם מחוברת לתחילת הנהגתו של יהושע, שתפקידו להתחיל מייד בירושת הארץ. חיבור זה בין עליית משה להר למלחמה בהנהגתו של יהושע, מעוררת אסוציאציה מתבקשת למלחמת ישראל בעמלק, בסוף פרשת בשלח (שמות י"ז, ח'-י"ג). גם שם, משה ויהושע התפצלו לתפקידים שונים – משה עלה לראש הגבעה ואילו יהושע יצא להנהיג את העם במלחמה. משה מבצע פעילות רוחנית של חיבור ל-ה' על ההר, המסייע לעם הנמצא מתחתיו להצליח במלחמה הפיזית. לכן, ייתכן שגם כאן מתרחש תהליך דומה: הראייה הרוחנית של משה לא נועדה לסייע לו, כפי שהסביר הרמב"ן, אלא לסייע לישראל בעת שהם יורשים את הארץ.

אמנם, שם האירועים התרחשו במקביל ואילו כעת הם מגיעים אחד לאחר השני – קודם משה עולה להר ואז יהושע מתחיל להילחם. אך מכיוון שמדובר על ראייה רוחנית-נבואית, ההפרדה בין האירועים מלאכותית.

משה רואה את ישראל בזמן עתיד וכך בעצם ממשיך ללוות אותם, דרך מבטו מהר נבו. הליווי של משה נותן כח לעם להמשיך ולהתמודד עם האתגרים העומדים בפתחו בארץ. כשם שמשה ליווה את העם מההר, במלחמתו עם עמלק וכך הם נצחו, כך הוא ממשיך ללוות אותם מהר נבו, בזמן כניסתם לארץ.

תיאוריות פסיכולוגיות עכשוויות עוסקות לא מעט בחשיבות מבטו של ההורה על ילדו. התבוננות זו מכונה "Mirroring" – ההורה במבטו, הופך להיות למעין מראה לילד, הרואה את ההשתקפות שלו דרך מבטו של ההורה. מבט זה הכרחי להתפתחות בריאה של הילד. כאשר הילד לא חווה את המבטים המתעניינים של הוריו, הוא עשוי לחוש פגיעה וקשיים בתפקוד. הוא ירגיש חסר ערך וחסר קיום, שכן הוא לא זוכה להשתקפות לקיומו מן הדמות המשמעותית המלווה אותו.

גם ההתבוננות של משה על החיים העתידיים של עם ישראל עשויה להתפרש כך, כהמשך הליווי של משה, הרואה את העם. ראייה זו נותנת כח לעם, המתבוננים מתוך הארץ אחורה אל הר נבו ורואים כי הם משתקפים במבטו של משה, גדול הנביאים. אין חוויה יותר משמעותית מזו זו כדי לחזק את רוחו של העם, הממשיך ושואב כח ממשה גם לאחר לכתו. לכן, ראייתו של משה מההר מחוברת למותו. מותו מאיים על העם, משום שפרידה מאדון הנביאים יכולה להיחוות כפרידה מהקדוש ברוך הוא עצמו. אולם המבט של משה מההר על העתיד, משמר את החיבור.

לאור זאת, ניתן לקרוא במבט חדש את הפסוק המסיים את התורה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים… וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל"   (ל"ד, י'-י"ב)

רגע לפני כן תואר כיצד הראה ה' את הארץ לעיניו של משה ("הראיתיך בעיניך" שם, ד'). כעת מתואר כיצד משה עשה מופתים גדולים לעיני כל ישראל. עד כה, ישראל התבוננו על משה ונפעמו ממופתיו הגדולים. כעת הגיעה העת להיפוך המבטים – משה מתבונן על ישראל, הפועלים וממשיכים את דרכו.

(הרב איתיאל גולד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך" אורי יעקב בירן. לע"נ הרה"ח ר' משה יוסף בן הרב קלמן קאטלאוויץ ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] ניכר מן הדברים בתחילת פרשת ואתחנן כי לא מדובר על אותה אמירה לעלות להר הפרשת פנחס, אלא בפעם אחרת, שנאמר לו לעלות להר לאחר שהתחנן ל-ה' להיכנס בכל זאת לארץ.

[2] על ההקבלה בין משה לאברהם ראה גם במאמרו של הרב תמיר גרנות לפרשת פנחס – "משה על הר נבו"

[3] אצל אברהם, לא ניתן למצוא רמזים לכך שמדובר שם על חזיון נבואי, אלא רק על ציווי להתבוננות סמלית על הארץ לקראת תחילת יצירת הבעלות עליה דרך ההליכה.