שניים וחצי השבטים

הבקשה וההתחייבות

בקשת בני גד ובני ראובן

לקראת סופו של ספר במדבר, המסע של בני ישראל לכיוון ארץ ישראל עומד להגיע לסיומו, ובקרוב ייכנסו אל הארץ. רגע לפני סיכום המסע (בפרשת מסעי ובנאומי משה בספר דברים), רגע לפני הכניסה אל הארץ, באים בני גד ובני ראובן אל משה בבקשה להתיישב בעבר הירדן המזרחי, באזורים שנכבשו כבר על ידי בני ישראל בהנהגת משה (במדבר כ'-כ"א). כך מתוארת הבקשה: וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן (במדבר ל"ב, א-ה).

בקשתם של בני גד ובני ראובן מנומקת היטב: יש להם מקנה רב, ובעבר הירדן יש מקומות מרעה מתאימים לצאנם. אך למרות ההיגיון הפרקטי והכלכלי, על פניו הבקשה להישאר מחוץ לארץ כנען איננה שייכת: הרי במשך ארבעים שנה הם הולכים במדבר בשאיפה לממש את הבטחת ה' לאבות – ולהיכנס לארץ. לכן, בתגובה לבקשה מתחיל דיון בינם לבין משה. בדיון זה היינו מצפים שמשה יוכיח את בני גד ובני ראובן על כך שהם מוותרים על הערך החשוב של נחלה בארץ ישראל, וגוזרים על כל צאצאיהם לדורות לחיות מחוץ לארץ ישראל ולא לקבל נחלה בה. אולם, להפתעתנו, משה אינו מעלה כלל שאלה עקרונית-ערכית זו.

ניתן להבין שמשה איננו מוכיח את בני גד ובני ראובן על כך, מאחר שעבר הירדן המזרחי נמצא בגבולות הארץ המובטחת לאברהם אבינו, גם אם אין בו אותה דרגת קדושה של עבר הירדן המערבי, הנקרא 'ארץ ה". כיבוש עבר הירדן המזרחי על ידי משה רבנו הפך חבל ארץ זה לחלק מארץ ישראל, גם אם בדרגה נמוכה יותר, ולכן ההתיישבות שם איננה בעייתית בפני עצמה.[1]

יחד עם זאת, ברור שעבר הירדן המערבי הוא החלק העקרי של ארץ ישראל, והוא "ארץ ה'", ולכן עיקר ההתיישבות של עם ישראל צריך להיות בעבר הירדן המערבי. יתכן שמשה איננו מונע את ההתיישבות של בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי מאחר שמדובר בקבוצה קטנה מהעם, בעוד רוב העם מתיישב בארץ.[2]

החשש והמענה לו

אם כן, משה איננו דוחה את בקשת בני גד ובני ראובן, ואפילו אינו מוכיח אותם על עצם הרצון להישאר מחוץ לארץ. אך יחד עם זאת הוא לא מקבל את בקשתם בשמחה, אלא מציין שני חששות או בעיות שבקשתם יוצרת.

הראשון: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" (במדבר ל"ב, ו). כלומר ישיבת בני ראובן וגד בעבר הירדן המזרחי איננה הוגנת, מפני שהכניסה לארץ תלווה במלחמה: אם בני ראובן וגד יקבלו נחלה בעבר הירדן המזרחי הם לא יהיו שותפים במלחמה על כיבוש הארץ, בעוד שאר השבטים יצטרכו להילחם על כיבוש נחלתם.

השני: "וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?!" (שם, ז). כלומר ההישארות של בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי עלולה לפגוע במוטיבציה של העם להיכנס אל הארץ ולהילחם עליה. משה מבהיר ש'בסרט הזה כבר היינו': כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה': וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה': וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה (שם, ח-טו).

משה מאריך ומפרט את ההתרחשויות בחטא המרגלים, מפני שהוא חושש מ'חטא המרגלים 2'. כל עוד רוב העם נכנס אל הארץ ורק קבוצה קטנה נשארת בעבר הירדן המזרחי, באמת אין בעיה עקרונית (מאחר שראינו שגם בעבר הירדן המזרחי יש קדושה מסוימת). אך משה חושש שבקשת בני גד ובני ראובן תסחוף אחריה את כל העם להישאר מחוץ לארץ. אפשרות כזו היא כבר בעייתית מאד, ועלולה לגרום לחרון אף של ה', ואולי אפילו להשמדת העם.

בני גד ובני ראובן שומעים את דברי משה, ומציעים פתרון – הם מתחייבים להיכנס לארץ יחד עם שאר השבטים ולהשתתף במלחמה על כיבוש הארץ: וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה (במדבר ל"ב, טז-יט).

לא זו בלבד שבני גד ובני ראובן מתחייבים שישתתפו במלחמה, אלא גם מציעים ללכת בראש המחנה, ובלשונם: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מכיוון שהם משאירים את משפחותיהם ורכושם בעבר הירדן המזרחי, הם פנויים למלחמה יותר משאר העם, ויכולים להיות החלוצים לפני המחנה, כפי שמסביר ר' יוסף בכור שור על אתר: ואם תאמר: ולמה היו הולכים ראשונים יותר מן האחרים? יש לומר: לפי ששאר השבטים היו עמהם נשיהם וטפם ומקניהם וקניינם… ולא היו יכולים לרוץ ולבא אל המלחמה ראשונים, מפני כבדם… אבל בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה… הולכים הראשונים ומחפשים המעברות (ר"י בכור שור במדבר ל"ב, יד).

לכאורה, שתי הבעיות שמהן חשש משה נפתרו על ידי ההבטחה של בני גד ובני ראובן: הם יהיו שותפים במלחמה כמו כולם (ואף יותר מכך), ובכך גם יוסר החשש שהעם יסחף אחריהם וירצה להישאר בעבר הירדן המזרחי.

"לִפְנֵי ה'"

אלא שאף שהצעתם נתנה מענה לשתי הבעיות שעלו, הדיון לא הסתיים. משה עדיין מנסה לדייק את הדברים, ולהדגיש נקודה חשובה, שכנראה לא הובהרה לפני כן. לשם כך הוא חוזר על הצעתם, בניסוח קצת שונה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ (במדבר ל"ב, כ-כד).

נשים לב שהמילים "לִפְנֵי ה'" חוזרות בדברי משה ארבע פעמים, ועוד פעמיים חוזר שם ה'. נחזור לדברי משה הראשונים, ונשים לב שגם בהם חוזר ומודגש שם ה' – שבע פעמים: וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה': וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה': וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה (שם, ח-טו).

נראה שבני גד ובני ראובן לא שמו לב לנקודה הזו בדברי משה: הם הבינו היטב שעליהם לדאוג לאחיהם ולעזור בכיבוש הארץ, אך השמיטו את ההתייחסות הרוחנית לתהליך הכיבוש וההתנחלות. מבחינתם, נחלה היא שטח אדמה שצריך לבחון את יעילותו והתאמתו לצרכים הפיזיים, ולכן הם מעדיפים להישאר בעבר הירדן המזרחי שמתאים למרעה של צאנם. גם בהמשך, הם מבינים שעליהם לעזור לאחיהם בכיבוש הנחלה שלהם, ולכן הם מדגישים שיצאו "לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ויישארו איתם עד שיקבלו את נחלתם – אך שם ה' נעדר לחלוטין מדבריהם.

משה חוזר ומדגיש בדבריו את שם ה'. הארץ היא "הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'" ולא 'מקומם' או 'נחלתנו', והיציאה למלחמה היא "לִפְנֵי ה'" ולא "לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". גם ההערכה של מעשיהם היא בעיני ה': האם הם נקיים מה' או חוטאים לה'? האם הם ממלאים אחרי רצון ה' או חלילה עושים הרע בעיניו?

משה מנסה לשנות את המיקוד של בני גד ובני ראובן: מהסתכלות גשמית על תהליך ההתנחלות להסתכלות רוחנית. כך מפרש המלבי"ם: הנה הם אמרו ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל, ומשה אמר אם תחלצו לפני ה' וכן דייק בכל דבריו במה שאמר לפני ה', ויש בזה שני הבדלים: שלפני בני ישראל מציין מלחמה טבעית שבני ישראל הם הלוחמים בכח ידם ובגבורתם והם יהיו ההולכים בראשם בכח גדול וביד חזקה, אבל לפני ה' מציין שה' הוא הלוחם, כמ"ש כי לא בחרבם ירשו ארץ כו' כי ימינך וזרועך וכו' והם הולכים לפני ה' ההולך בראשם ויפיל אויביהם חללים בדרך נס, [ב] שלפני ה' מציין אם הולכים בכוונה ראויה לשם שמים ואין בוטחים על גבורתם רק על ה' (מלבי"ם במדבר ל"ב, כ).

המלבי"ם מציין שתי נקודות המאפיינות מלחמה "לִפְנֵי ה'": א. מעורבות א-להית במלחמה: מלחמה ניסית ולא טבעית. ב. יציאת החיילים למלחמה מתוך בטחון בה' ובכוונה ראויה לשם שמים.

ההתבוננות הערכית בכיבוש הארץ חשובה לא רק עבור בני גד ובני ראובן, אלא ניתנת כאן הזדמנות לעסוק בערך של כיבוש הארץ: ההתנחלות בארץ איננה עניין אישי ואפילו לא עניין לאומי. עם ישראל לא נכנס לארץ כשבט נודד שהחליט לפלוש לאזור מסוים ולהתנחל בו על דעת עצמו, על מנת למלא את צרכיו הקיומיים. המתנחלים בארץ לא אמורים לשים במרכז מעיניהם את הדאגה לרכושם, או את ההגנה על האינטרסים שלהם. אפילו ערבות הדדית ודאגה לנחלה של שבטים אחרים איננה עיקר העניין. ההתיישבות של עם ישראל בארץ ישראל היא חובה על העם כחלק ממהלך א-להי, לפיו צאצאי אברהם אמורים לרשת את ארץ כנען, ארץ ה', ולקיים בה את מצוות ה'.

משה יוצר מהפך תפיסתי: הוא לוקח דווקא את בני גד ובני ראובן, שלא הבינו בהתחלה את העניין הערכי שבהתנחלות בארץ, והופך אותם ל"חֲלוּצִים לִפְנֵי ה'", למנהיגי הכיבוש, שאמורים להוביל את עם ישראל במלחמה מתוך מגמה רוחנית של "לִפְנֵי ה'".

נשים לב שלהליכה לפני ה' יש גם ביטוי מעשי: בעוד שבמדבר ארון ה' הלך לפני המחנה, והוא זה שהורה להם את הדרך ויישר אותה לפניהם, בארץ ישראל חלוצי הצבא הצטוו ללכת לפני ה' – כלומר לפני ארון ה'.[3] בארץ ישראל המלחמה הופכת להיות טבעית-אנושית ולא ניסית, אך עדיין ה' מעורב במלחמות וקובע את ההתרחשויות. בני האדם הם המובילים את המלחמה אך עליהם לעשות זאת "לִפְנֵי ה'" – לבטוח בה' ולעשות את כל מעשיהם למען שמו.[4]

אשרור ההתחייבות

בני גד ובני ראובן שומעים את דבריו של משה ומקבלים את התפקיד שהוטל עליהם: וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר (שם, כה-כז).[5]

למרות ההסכמה, משה חוזר על הדברים באזני המנהיגים שנכנסים לארץ – יהושע אלעזר וראשי המטות, ובכך נותן להם תוקף חוקי: וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה: וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם, כח-ל).

משה מציב תנאי: רק אם בני גד ובני ראובן ימלאו את חלקם במלחמה על כיבוש הארץ, הם יוכלו לקבל את הנחלה בעבר הירדן המזרחי.

ולסיום, שוב בני גד ובני ראובן חוזרים על הסכמתם פעם נוספת: וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן (שם, לא-לב).

רק לאחר שבני גד ובני ראובן מקבלים את כל דבריו של משה, ומבינים את תפקידם בהנהגת המלחמה על הארץ באופן הראוי – "לפני ה'", הם מקבלים את הנחלה שביקשו: וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף[6] אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב (שם, לג).

קיום ההתחייבות

המערכה הבאה של סיפור בני גד ובני ראובן מתרחשת בזמן הכניסה לארץ. רגע לפני הכניסה אל הארץ, פונה יהושע לבני גד ולבני ראובן, ומזכיר להם את ההתחייבות שלהם: וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לֵאמֹר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם וְנָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת: נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם וּמִקְנֵיכֶם יֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם: עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵמָּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ (יהושע א', יב-טו).

יהושע משלב בדבריו את שני הצדדים בתפקידם של בני גד ובני ראובן: העזרה לאחיהם, והיציאה למלחמה בשם ה'. בני גד ובני ראובן ממלאים את התחייבותם בצורה מלאה, והופכים לגורם משמעותי בהנהגת העם. הם מובילים את המחנה, ומסייעים ליהושע לבסס את מנהיגותו: וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ (יהושע א', טז-יח).

בני גד ובני ראובן נשארו בארץ במהלך כל שנות הכיבוש וההתנחלות, וחזרו לבתיהם רק לאחר שנים רבות.[7] לאחר חלוקת הנחלות בגורל לכל השבטים, יהושע נפרד משניים וחצי השבטים, מתוך הערכה רבה לפעלם: אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן… וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אָהֳלֵיהֶם (יהושע כ"ב, א-ו).

 הפירוד

1.המזבח

משה רבנו, בזמנו, הצליח לפתור את הבעיות שעמדו לפתחו בעקבות בקשת בני גד ובני ראובן. אך הנה, לאחר שנפתרה בעיה זו, ובני גד ובני ראובן השתתפו בכיבוש הארץ בצורה ראויה, מתעוררת בעיה נוספת: ברגע ששניים וחצי השבטים חוזרים לנחלתם בעבר הירדן המזרחי מתחיל להתרחש פירוד וניתוק ביניהם לבין שאר העם. יהושע צופה את הבעיה הזאת כבר ברגעי הפרידה משניים וחצי השבטים, ומזהיר אותם: רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (יהושע כ"ב, ה).

יהושע מבין היטב שקשה מאד לשמור על קשר לאומי רוחני ותרבותי כאשר יושבים בחבל ארץ אחר, מרוחק, המופרד על ידי מחסום גיאוגרפי – נהר הירדן. לכן הוא מרגיש צורך להזהיר את שניים וחצי השבטים מפני ההתרחקות הרוחנית. אך הפירוד אינו מאחר לבא. בדרכם חזרה אל עבר הירדן בונים שנים וחצי השבטים מזבח גדול, דבר אשר מקומם את שאר העם, עד כדי כך שיוצאים למלחמה כנגדם: וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה… וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא… וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר: כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה' מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה' (שם י-טז).

בני ישראל רואים במזבח הזה התחלה של נפילה רוחנית, כפי שמסביר רלב"ג שם: הענין היה מרד בה', כי הכונה בשלא יעבד השם יתברך כי אם במקום אחד הוא להורות על היותו אחד… הנה אמרו ישראל לעלות עליהם לצבא להוכיחם על זה ולבער הרע מקרבם… שישמעו הנשארים וייראו ולא יוסיפו לעשות הרע הזה כי אולי ילמדו מזה הנשארים ויסתבכו כלם בזה הפועל המגונה. הלא תראה כי ירבעם בן נבט התחיל במרד ונמשכו למריו כל מלכי ישראל הבאים אחריו ונשקעו בו גם כן בסוף הענין מלכי יהודה והיה זה סבת גלות ישראל מארצם ואבדן רבים מהם (רלב"ג יהושע כ"ב, י).

לפי דברי רלב"ג, החשש של העם הוא ששניים וחצי השבטים בונים לעצמם מזבח לעבודת ה' במקום נפרד מהמשכן בשילה.[8] רלב"ג מסביר שהחשש הגדול היה שמעשה זה יסחוף גם את שאר העם לעבודה בבמות ובמזבחות נוספים, כפי שקרה בעקבות חטאי ירבעם בן נבט. פירוש זה מזכיר את החשש של משה בתחילת הדרך – שבקשת בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן המזרחי תסחוף גם את שאר העם להישאר מחוץ לארץ ישראל. לאור העובדה ששניים וחצי השבטים שימשו כחלוצים במלחמת הכיבוש והיו בעמדת הנהגה, ניתן להבין שאכן הייתה להם יכולת להשפיע על העם, ולכן יש משמעות רבה למעשים שלהם.

אמנם, ניתן לפרש את החשש מבניית המזבח באופן שונה: יתכן שהחשש של העם הוא לא ששניים וחצי השבטים ישפיעו עליהם לרעה, אלא להיפך – שהם יתחילו להיפרד משאר העם מבחינה רוחנית, וליצור להם מנהגים חדשים ושונים. זאת, בדומה למעשה ירבעם בן נבט שנים רבות אחר כך, שעל ידי הפרדת הפולחן (בניית עגלים בבית אל ובדן, ובדיית חג) הצליח לגרום לפירוד משמעותי בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה, פירוד שהלך והעמיק עם השנים.

שניים וחצי השבטים מזדעזעים מהכוונה שבני ישראל מייחסים להם. הם לא התכוונו ליצור מקום נפרד לפולחן,[9] ולא התכוונו להיפרד מעם ישראל. ההיפך הגמור מכך: אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה' אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה: לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים ה' הוּא יְבַקֵּשׁ: וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה': וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח: כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' (שם יז-כז).

בני גד ובני ראובן מסבירים שמטרת המזבח הפוכה לגמרי: המזבח לא נועד להקרבת קרבנות, אלא לבטא את הקשר בין שני חלקי העם, ואת השייכות של שניים וחצי השבטים לא-להי ישראל. אולם, עצם העובדה שהם מרגישים צורך להזכיר לעצמם ולשאר השבטים שהם שייכים – מעידה על תחושת ההיפרדות. שניים וחצי השבטים חוששים שהגבול הגיאוגרפי יגרום להפרדה לאומית ורוחנית ביניהם לבין שאר העם, והם מנסים למנוע זאת.

גם העובדה שהעם נזעק למלחמה על כך מעידה על חוסר אמון שלהם בשניים וחצי השבטים, ועל החשש הגדול הקיים גם אצל שאר העם מפני ההיפרדות. המעשים הקיצוניים הנעשים בשם האחדות מעידים עוד יותר על תחושת פירוד.

בספר יהושע הסיפור מסתיים בצורה חיובית (כפי שמתואר בהמשך פרק כ"ב), אך יושבי עבר הירדן המזרחי ממשיכים להופיע בספרים נוספים בתנ"ך והסיפורים עליהם מדגימים את הנתק בין יושבי עבר הירדן המזרחי לבין שאר העם, היושב בעבר הירדן המערבי. נסקור בקצרה כמה סיפורים שבהם ניכר הפער בין היושבים משני עברי הירדן:

2. מלחמת ברק בסיסרא

בשירת דבורה (שופטים ה') מתואר הקרב בין סיסרא לברק. במהלך התיאור דבורה משבחת את השבטים שיצאו לעזרתם במלחמה, ונוזפת באלו שלא טרחו להשתתף במלחמה. הראשונים להינזף הם שניים וחצי השבטים. דבורה טוענת שהם עסוקים בצאן שלהם, ומרגישים בטוחים מפני שהם יושבים בעבר הירדן, ולכן אינם באים לעזור במלחמה: בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב: לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב: גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן (שופטים ה', טו-יז).

אמנם אלה לא השבטים היחידים שלא הצטרפו למלחמה. דבורה מזכירה גם את שבט דן ושבט אשר כשבטים שלא טרחו לעזור. אך כל אירוע כזה בו שבטי עבר הירדן מרשים לעצמם להתנתק ולא להצטרף למלחמה – מגדיל את הנתק שלהם מהעם.

3. מלחמת גדעון במדין

לאחר המלחמה של גדעון במדין, הוא רודף יחד עם אנשיו אחרי זבח וצלמונע, "מַלְכֵי מִדְיָן" (שופטים ח', ה; ועוד). המרדף מתנהל בעבר הירדן המזרחי, ובמהלכו גדעון עובר בסוכות ובפנואל, ומבקש מתושביהן סיוע באוכל. שרי סוכות ופנואל מסרבים בטענה "הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם?" (שם ו, ח). תושבי סוכות ופנואל אינם מרגישים שהמלחמה הזאת שלהם, ולכן אינם מוכנים לסייע לחיילים בעת הקרב (אלא רק לאחר שינצחו), דבר המעיד על חוסר נאמנות.

כאן מדובר במקרה חמור יותר משל מלחמת ברק וסיסרא. לא רק שהם לא מתנדבים להשתתף במלחמה של שבטים אחרים, אלא שהם אינם מוכנים אפילו לתמוך בלוחמים ישראלים הנמצאים בקרב המתרחש בעבר הירדן המזרחי, בשטח שקרוב אליהם.

4. אנשי יבש גלעד

לאחר סיפור פילגש בגבעה מתחוללת בישראל מלחמת אחים: עם ישראל כולו מתייצב למלחמה נגד שבט בנימין: "וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל ה' הַמִּצְפָּה" (שופטים כ', א). אף שמפסוק זה נשמע שכל ישראל יצאו למלחמה, מתברר (שופטים כ"א, ח-ט) שאנשי יבש גלעד שבעבר הירדן המזרחי לא נלחמו בבני בנימין. כאשר בני ישראל מגלים שאנשי יבש גלעד לא נלחמו בשבט בנימין, הם הורגים את יושבי יבש גלעד ומותירים מהם רק את הנשים הבתולות. העובדה שאנשי יבש גלעד לא חברו לשאר העם מצד אחד, ושבני ישראל הרגו אותם 'עם יד קלה על ההדק' מצד שני, מלמדת על חוסר אחדות משווע בין שבטי עבר הירדן המזרחי והמערבי.

בהמשך, עם ראשיתה של תקופת המלוכה, נעשה ניסיון להחזיר את הקשר עם אנשי יבש גלעד: שאול דורש מכל העם לצאת למלחמה בעמון להגנת אנשי יבש גלעד (שמו"א י"א), וגם דוד בראשית מלכותו דואג להשלים איתם ולצרפם למלכותו (שמו"ב ב', ה-ז).[10]

"קשה היא המחלוקת"

בתקופת המלוכה, שבטי עבר הירדן המזרחי השתייכו לממלכת ישראל. מכיוון שהם היו בפריפריה, הם נפגעו מהר יותר מפלישות של עמים אחרים, ובסופו של דבר, הם גלו ראשונים, על ידי חזאל מלך ארם: בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל: מִן הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ אֵת כָּל אֶרֶץ הַגִּלְעָד הַגָּדִי וְהָראוּבֵנִי וְהַמְנַשִּׁי מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וְהַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן (מל"ב י', לב-לג).

החורבן והגלות של שבטי עבר הירדן המזרחי בידי ארם, התרחשו שנים רבות לפני גלות ישראל לאשור וגלות יהודה לבבל. ניתן היה לראות זאת כתוצאה ריאלית של הישיבה שלהם בפריפריה, אולם המדרש רואה כאן עניין מהותי:

אמר רבי יהודה: קשה היא המחלוקת… שכן מצינו בבני גד ובבני ראובן שאמרו למשה, יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה. ומפני מה בחרו בה, מפני שהיה להן מקנה הרבה והיו מבקשין להתרחק מן הגזל. ולפי שפירשו הן מישראל תחלה, לפיכך הן גלו תחלה, שנאמר 'ויער א-להי ישראל את רוח פול מלך אשור… ויגלם לראובני ולגדי'. והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שפירשו מחביריהן כדי להתרחק מן הגזל כך נענשו, הפורשין מחביריהן מפני השנאה והתחרות על אחת כמה וכמה (מדרש הגדול במדבר מטות ל"ב, ה).

המדרש מציג את הפירוד של שניים וחצי השבטים משאר העם כשורש הגלות המוקדמת שלהם. הבחירה לשבת בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס לארץ ישראל, מרחיקה אותם מהקשר החזק אל הארץ וגם מהקשר אל שאר שבטי ישראל. משה ניסה ליצור חיבור של מחויבות ביניהם לבין שאר השבטים, והבנה שלהם לערך של ישיבה בארץ ישראל כארץ ה'. הניסיון של משה הצליח להחזיק מעמד בתקופת הכיבוש. אך ברגע שהם חוזרים לנחלתם ומתרחקים גיאוגרפית משאר העם, מתחיל הנתק המשמעותי שלהם מן העם ומן הארץ, שבא לידי ביטוי בסיפורים חוזרים ונשנים בתנ"ך, ובסופו של דבר הם הראשונים לאבד את נחלתם, ולצאת לגלות אשר ניתקה אותם סופית מעם ישראל.

המדרש לומד מסיפור זה עד כמה חשובה האחדות בעם ישראל. ואכן, נקודה זו חוזרת לכל אורך הדורות. הפירוד בין יוסף לאחיו הביא לגלות מצרים, הפירוד בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה הביא בסופו של דבר לגלות ישראל לאשור ואבדן רוב שבטי ישראל, וכן הלאה לאורך ההיסטוריה.

לעתיד לבא, אנו מתפללים לאחדות הכחות בעם ישראל, כנבואת יחזקאל: וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד (יחזקאל ל"ז, כא-כב).

(הרבנית שרון רימון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אביעד ברסטל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרבנית).


[1]     לדיון בנושא מעמדו של עבר הירדן המזרחי, עיינו בשיעורו של הרב אמנון בזק לפרשת מטות, 'פרשת בני גד ובני ראובן', באתר זה.

[2]     כפי שנראה בהמשך, משה דואג שלא יקרה מצב שכל העם ירצה להישאר מחוץ לגבולות הארץ, אך כל עוד רוב העם נכנס אל הארץ ורק חלק קטן ממנו מחליט להישאר בעבר הירדן המזרחי – אין בכך בעיה.

[3] ראו למשל יהושע ו', ו-ז.

[4]     להרחבה ראו במאמרו של הרב ד"ר תמיר גרנות לפרשת מטות, 'פרשת בני גד ובני ראובן', באתר זה.

[5]     נשים לב, שבתחילת דבריהם בני גד ובני ראובן אמרו שישאירו את משפחותיהם "בְּעָרֵי הַמִּבְצָר" (במדבר ל"ב, יז), כדי שעמי הארץ לא יפגעו בהם בזמן שהגברים יוצאים למלחמה. לעומת זאת, בשלב זה של הדיון הם מציינים שכל אלו "יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד" (במדבר ל"ב, כו). המלבי"ם עומד על השינוי שחל בתפיסה שלהם, במהלך הדיון עם משה: "כי אם תהיה המלחמה נסיית אין צריך להם כלל ערי מבצר שישבו שם הנשים והטף מפני יושבי הארץ, אחר שה' הוא הנלחם להם בודאי ישמרם מכל פגע, ויהיו בטוחים מיושבי הארץ ע"י ה' שומרם ומגנם… אם תחלצו לפני ה' למלחמה, אם תלכו בכונה הראויה לשם שמים עד שתהיה המלחמה השגחיית דהיינו לפני ה' שאז אין הנשים והטף צריכים שמירה" (מלבי"ם במדבר ל"ב, כ). לפי דבריו, בני גד ובני ראובן עברו שינוי תפיסתי במהלך הדיון עם משה, והם מבינים שהמלחמה היא א-להית, ולכן ה' גם יגן על משפחותיהם שנשארות מאחור, בעבר הירדן המזרחי, ללא גברים שיגנו עליהם.

[6] נשים לב שרק בשלב זה, בסוף הסיפור, מצטרף חצי משבט מנשה לנחלה בעבר הירדן המזרחי (פסוקים לג, לט-מב). לדעת הרמב"ן (במדבר ל"ב, לג), בני המנשה הצטרפו מכיוון שהיה שטח גדול פנוי: "ולחצי שבט מנשה בן יוסף – מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם".

[7] בפרק י"ג מופיע תיאור הנחלה שלהם, שקיבלו ממשה בעבר.

[8]     מרגע שהוקם המשכן בשילה, נאסרה עבודת הבמות, כפי שאומרת המשנה: "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות… משהוקם המשכן נאסרו הבמות… באו לשילה נאסרו הבמות. לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה 'מנוחה'" (זבחים י"ד, ד-ח).

[9]     כפי שמפרש המלבי"ם (יהושע כ"ב, י): "ספר כי בנו את המזבח בצד של כנען שהיא בצד הירדן המערבי, וזה מעיד עליהם שלא היה דעתם להפרד מישראל שאם כן היו בונים בצד המזרחי, זאת שנית שתבניתו היה מעיד עליו שנבנה רק למראה לא לעולה וזבח, כי היה גבוה מאד בלא מעלות עד שנראה שלא היה רצון הבונים להקריב עליו רק לעשות אות וזכר וציון".

[10] בהקשר זה, מעניין לשים לב, שהמלכת איש בשת על שאר ישראל (בעוד דוד מולך על יהודה בחברון) נעשית בעבר הירדן המזרחי, במחניים. כלומר: הפירוד הגיאוגרפי בין עבר הירדן המזרחי והמערבי ממשיך להוות מוקד לפירוד בין חלקים שונים של העם.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • מטות - כוח הדיבור / רוח כנגד החומר
  • חצי שבט המנשה
  • ריסון הטבע ומלחמת מדין
  • עבודת השם על ידי נדרים
  • כלי יקר
  • כיבוש הארץ - אחריות משותפת
  • "עטרות ודיבון.." - על "שניים מקרא ואחד תרגום"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.