מסר פרשיות הטומאה
א. יחידת "הטומאה" שלאחר מות בני אהרון
פרשות תזריע ומצורע, המחוברות בשנה רגילה, מהוות יחידה שכותרתה "טומאה" המתמקדת בעיקר בטומאת צרעת. צרעת היא טומאה שיכולה לטמא אנשים, בגדים ובתים, לאחר הוראת הכוהן. פרשיות תזריע ומצורע מתארות את הנגעים השונים, את התהליך של הוראת הכוהן וכיצד אפשר לשוב ולהיטהר.
ברצוני לעסוק במיקום המסקרן של פרשיות אלו. פרשת תזריע באה בעקבות פרשת שמיני העוסקת באירועי יום השמיני לחנוכת המשכן, שהסתיימו במותם הטראגי של נדב ואביהוא. לאחר פרשת מצורע מופיעה פרשת אחרי מות הפותחת בעבודת יום הכיפורים, בעקבות מיתת בני אהרן: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה" (ויקרא ט"ז, א'-ג')
בפתיחה זו קושרת התורה קשר של קיימא בין הציווי על עבודת יום הכיפורים ובין מיתת בני אהרן. לפי פשוטו, הזכירה התורה את מיתת בני אהרן בהקדמתה לעבודת יום הכיפורים מפני שהציווי על עבודה זו לא בא אלא כתגובה למיתת נדב ואביהוא. נדב ואביהוא מתו בקרבתם לפני ה' ובהקריבם לפניו אש זרה אשר לא ציווה אותם – לעומתם, מוזהר אהרן שלא לבוא בכל עת אל הקודש, כי אם בענן הקטורת, במסגרת הציווי של עבודת יום הכיפורים.
אולם, אם אכן פרשת עבודת יום הכיפורים היא תגובה ותיקון לחטא בני אהרן, מדוע אין היא סמוכה לסיפור מיתתם? למעשה, התורה מתייחסת לכמה סוגיות בין סיפור מיתת בני אהרן לפרשת עבודת יום הכיפורים: מאכלות אסורות, טומאת לידה, טומאת צרעת וטומאת זב. עלינו להבין אפוא את פשר מיקומן של פרשיות אלה, המהוות, במבט ראשון, חציצה בין מיתת בני אהרן ובין פרשת אחרי מות שנאמרה בעקבותיה.
בדיקת הפרשה הסמוכה למיתת נדב ואביהוא העוסקת בבהמות טהורות וטמאות, מגלה שהפרשיות המפרידות בין מיתת בני אהרן לפרשת אחרי מות מתמקדות בעיקר בנושא אחד. על מנת לגלות את המכנה המשותף, נשווה את פרשת מאכלות האסורות המופיעה בפרשתנו למקבילתה במשנה תורה (דברים י"ד).
פרשת מאכלות אסורות במשנה תורה חוזרת כמעט מילה במילה על הפרשה בתורת כוהנים: מובאים בה סימני הבהמות הטהורות והדגים הטהורים, והיא אף חוזרת על הרשימה המפורטת של העופות הטמאים. אולם, בתום פירוט בעלי החיים הטהורים ובעלי החיים הטמאים נפרדות דרכיהן של שתי הפרשות. הפרשה במשנה תורה מסתיימת, בעוד שהפרשה בתורת כוהנים ממשיכה ומלמדת את דיני טומאת נבלה וטומאת אוכלים: "ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב. לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת וגרה איננה מעלה טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא… אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמֵתם בם" (ויקרא י"א, כ"ד-כ"ו; מ"ג)
מהשוואת שתי הפרשיות מתברר, אם כן, שפרשת מאכלות אסורות של ספר ויקרא היא ביסודה פרשת טומאה, המצטרפת אפוא לשאר הפרשיות העוסקות בטומאה, כפי שכתב הרמב"ן בהקדמתו לספר ויקרא: "ונגרר אחר זה להזכיר המאכלים האסורים בעבור שהם מטמאים, והאוכל או הנוגע בהם בכל קודש לא יגע ואל המקדש לא יבא" (הרמב"ן, הקדמה לספר ויקרא)
הווה אומר: בין סיפור מיתת בני אהרן לבין פרשת עבודת יום הכיפורים חוצץ נושא אחד בלבד – הטומאה – ועלינו להבין מה עניין פרשיות טומאה אצל מיתת נדב ואביהוא.
ב. פרץ עוזא
טרם נציע פתרון לשאלה זו, נבחן סיפור מקראי שמתוך דמיונו הרב למיתת נדב ואביהוא, חז"ל בחרוהו כהפטרה לפרשת שמיני. בספר שמואל מסופר על הניסיון הכושל של דוד המלך להעלות את הארון אל עיר דוד: "ויבואו עד גורן נכון וישלח עוזא אל ארון הא-לוהים ויאחז בו כי שמטו הבקר: ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם הא-לוהים על השל וימות שם עם ארון הא-לוהים… ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון ה' על עיר דוד ויטהו דוד בית עובד אדום הגתי" (שמואל ב' ו', ו'-י')
במבט ראשון, נראה שפרץ עוזא נבע מכשל מקומי: הבקר שמטו את העגלה שבה היה הארון, ועוזא טעה ושלח את ידו על מנת למנוע, לפי מחשבתו, את נפילת הארון. אמנם, אם זו הייתה הבעייה, לא היה צורך לשנות דבר בניסיון הנוסף להעלות את הארון מבית עובד אדום (אליו הובא הארון לאחר פרץ עוזא), מלבד להזהיר את נושאי הארון לבל ייגעו בו.
אך, עיון בפסוקים מגלה דווקא פערים משמעותיים בין שני הניסיונות. בהעלאת הארון מבית אבינדב נאמר: "וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון הא-להים ואחיוֹ הולך לפני הארון: ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים" (שם, ד'-ה')
בפסוקים אלה מתוארת אווירה של שמחה שהיא על גבול ההשתוללות, בעיקר מהביטוי "משחקים לפני ה' ".
לעומת זאת, בהעלאת הארון מבית עובד אדום כעבור שלושה חודשים נאמר: "וילך דוד ויעל את ארון הא-להים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה: ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומרִיא" (שם, י"ב-י"ג)
אמנם גם פה יש שמחה, אך כאן האווירה היא זהירה יותר, רצינית יותר. כך, אין צועדים שישה צעדים בלי להקריב שור ומריא, דוד וכל ישראל אינם משחקים לפני ה' אלא מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר. נכון הדבר, שבהעלאת הארון מבית עובד אדום נאמר: "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' " (שם י"ד)
אך, כפי שעולה מהרמב"ם (סוף הלכות לולב), יש בהתנהגות זו ביטוי לשמחה ואהבת ה', בניגוד להוללות הבלתי ראויה המתוארת במקום אחר אצל הרמב"ם (הלכות יום טוב ו', כ').
השוואה זו מראה שדוד הבין שהפרץ שפרץ ה' בעוזא לא נבע מטעות גרידא של עוזא בשלחו את ידו אל הארון. דוד השכיל לדעת שהיה פגם בכל האווירה שבה ניסו להעביר את הארון. באווירה החגיגית של "משחקים לפני ה' " נעלמו מעיניהם דברי הכתוב "כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז', ט').
נראה שמסקנה זו עולה מדברי דוד לכוהנים וללוויים לפני העלאת הארון בשנית: "ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכוהנים וללוים לאוריאל עשיה ויואל שמעיה ואליאל ועמינדב. ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ה' א-להי ישראל אל הכינותי לו. כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' א-להינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט" (דברי הימים א' ט"ו, י"א-י"ג)
לפרץ עוזא קדמה התפרצות של רגש רוחני: לאחר תקופה של ריחוק הארון, שוב היה אפשר להתקרב לקדוש ברוך הוא וללון בצל ש‑די. אלא, שביהירותם דימו בנפשם כי לאדם שנברא בצלם, אשר עליו נאמר "ותחסרהו מעט מא-להים" (תהילים ח', ו'), הדרך לגילוי שכינה אינה ארוכה. מתוך שיכרון של רגש דתי בלתי-מרוסן חשבו שאדם המלא אהבת ה' יכול להידבק בשכינה כביכול.
בניגוד לכך, למדונו חז"ל שאי אפשר להידבק בשכינה: " 'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם חיים כולכם היום' וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב 'כי ה' א-לוהיך אש אוכלה' " (כתובות קיא ע"ב)
המרחק בין הבורא לילוד אישה הוא אינסופי. אפילו למשה רבנו, אשר דיבר אל ה' פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו (שמות ל"ג, י"א), נאמר "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ'). בדרך זו יש להבין את דרשת רבא: "מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: דברי תורה שכתוב בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו' אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש' וגו', ואיהו אתייה בעגלתא [והוא הביא את הארון בעגלה]" (סוטה לה ע"א).
בפרץ עוזא למד דוד שעבודת ה' היא ביראה, והגילה לפניו – ברעדה (על פי תהילים ב', י"א), ככתוב "וירא דוד את ה' ביום ההוא" (שמ"ב ו', ט').
ג. נדב ואביהוא
רבו הפירושים על חטאם של נדב ואביהוא בני אהרן. בכל אופן, המכנה המשותף לרובם הוא ששורש החטא היה יהירות דתית. נדב ואביהוא היו מעין נסיכים, אשר מגיל צעיר נמנו עם זקני ישראל שזכו לעלות ולראות כביכול את א‑לוהי ישראל, ככתוב: "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל: ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" (שמות כ"ד, ט'-י')
לפי התרגום הירושלמי, עליהם נאמר "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את הא‑להים ויאכלו וישתו" (שם י"א), כלומר: "היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה" (רש"י שם)
החוויה הדתית הייתה לדידם מובנת מאליה, ומתוך צימאון לא‑ל חי פרצו לפני ולפנים ללא צו א-לוהי. חז"ל קשרו בין אירוע זה ובין מיתת בני אהרן: " 'ואל אצילי בני ישראל [לא שלח ידו]' אמר רבי פנחס מכאן שהיו ראויין להשלחת יד… מלמד שזנו עיניהם מן השכינה 'ויחזו את הא‑להים' כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה… אמר רבי תנחומא מלמד שפרעו את ראשיהן וגיסו לבם וזנו עיניהם מן השכינה… 'במדבר סיני' – אמר רבי מאיר וכי במדבר סיני מתו אלא מלמד שמהר סיני נטלו איפופסין [גזר דין] שלהם למיתה. משל למלך שהיה משיא בתו ונמצא בשושבינה דבר של שמצה. אמר המלך אם הורגו אני עכשיו אני מערבב שמחת בתי, אלא למחר שמחתי באה והוא טב בשמחתי ולא בשמחת בתי. כך אמר הקב"ה אם אני הורגן עכשיו הריני מערבב שמחת בתי, למחר שמחתי באה. בתי זו התורה, הדא הוא דכתיב [זה הוא שכתוב] 'ביום חתונתו וביום שמחת לבו' 'ביום חתונתו' – זה הר סיני 'וביום שמחת לבו' – זה אוהל מועד" (ויקרא רבה כ', י')
לדעת רבי, הפסוק "וגם הכוהנים הנִגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה' " (שמות י"ט, כ"ב) בא במיוחד למנוע את עליית נדב ואביהוא (זבחים קטו:)!
בנוסף, המדרש מתאר את נדב ואביהוא כשחצנים: "ר' לוי אמר שחצים היו הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם מה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו" (ויקרא רבה כ', י')
ועוד נאמר שם: "מלמד שהיו משה ואהרן הולכין תחלה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן ואומרים מתי ב' זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור" (שם)
ובשם רבי אליעזר הביאו: "לא מתו שני בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה לפני משה רבן" (שם ו')
אמנם ייתכן שבני אהרן לשם שמים התכוונו. הלוא משה הכתיר אותם בכתר "קרובי ה' " (ויקרא י', ג'). ומה יפו דברי הנצי"ב שפירש שהאש הזרה מכוונת כלפי אש אהבת ה': "שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה דאף על גב דאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה" (הנצי"ב ויקרא)
נדב ואביהוא קיימו את הכתוב בתהילים "בבית א‑להים נהלך ברגש" (תהילים נ"ה, ט"ו), אך נענשו משום שנעלמה מעיניהם אזהרת קהלת "שמור רגלך כאשר תלך אל בית הא‑להים" (קהלת ד', ז').
ד. כי לא יראני האדם וחי
דיני ביאת מקדש הם ביטוי למרחק האין סופי המבדיל בין האדם לקונו. בכוחות אנושיים גרידא אי אפשר לראות את פני ה' ולשמשו. על מנת לשרת במקדש נחוץ צו א-לוהי המאפשר את הבלתי-אפשרי. החפץ לבוא למקדש חייב לקיים שורה של תנאים, שהרי ההיתר להיכנס לבית ה' הוא רק על פי דיני התורה.
לפי חז"ל, "הנסיכים" נדב ואביהוא זלזלו בתנאים אלו, בין לפי האומרים שנכנסו שתויי יין ובין לפי הטוענים שנכנסו מחוסרי בגדים. נמצא שעוזא בן אבינדב הוא בנם הרוחני של נדב ואביהוא בני אהרן.
לאור הנ"ל, יש לשוב ולעיין בסדר הפרשיות בתחילת ספר ויקרא. הספר פותח בקריאת ה' אל משה מאוהל המועד ובהמשך עוסק בקרבנות וביכולת האדם להקריבם לפני ה'. לאחר פרשיות הקרבנות מתארת התורה את שבעת ימי המילואים, שמגמתם ותכליתם היא להגיע ליום השמיני – "כי היום ה' נראה אליכם" (ט', ד').
נמצא שמתחילת הספר ועד גילוי השכינה ביום השמיני עוסקת התורה רק בפן אחד של החוויה הדתית, דהיינו: האפשרות להתקרב אל ה'. והנה, דווקא בנקודת השיא, בצאת האש מלפני ה' ובאכלה על המזבח לעיני כל העם, חל מהפך: בני אהרן נכנסים אל הקודש ללא צו א‑לוהי ומתים מיד. כהרף עין משתנה הכול. לעבודה במקדש יש הלכות, לא כל אחד יכול לשרת. במילים אחרות, ההתגלות הא-לוהית לאדם כבר אינה מובנת מאליה.
בהקשר זה באות פרשיות הטומאה להדגיש את הפן השני של החוויה הדתית, ללמדנו על התהום המפרידה בין המציאות האנושית לבין המציאות הא-לוהית. טומאה היא חלק בלתי-נפרד מהמציאות האנושית הסופית. היא מופיעה יחד עם לידת האדם כמו גם במיתתו, באכילה כבקיום חיי משפחה. האדם, השרוי בטומאה, אינו יכול לבוא אל ה' בלי הלכות הטהרה שהקדוש ברוך הוא מסר לנו. בלי קיום הצו הא-לוהי המטהר, אין ביכולת בני אנוש, שוכני בתי חומר, לבוא אל המלך: "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר" (ויקרא ט"ו, ל"א)
בנקודה זו, לאחר פרשיות הטומאה והטהרה, מופיעה פרשיית עבודת יום הכיפורים. בפרשייה זו מזהירה התורה את אהרן שלא לבוא בכל עת אל הקודש, כי אם בענן הקטורת במסגרת עבודת יום הכיפורים. ביחס למשמעות הקטורת, יש לציין את ביאורו הנפלא של הספורנו בסוף פרשת תצוה, מדוע אין הציווי על עשיית מזבח הקטורת נזכר יחד עם שאר כלי המקדש: "ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה, כי לא היתה הכונה בו להשכין הא‑ל יתברך בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו 'ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו', גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות, כאמרו 'ונועדתי שמה לבני ישראל', וכן העיד משה רבינו באמרו 'זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' '. אבל היה ענין זה המזבח לכבד את הא-ל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך 'הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובאו לפניו' (ספורנו שמות ל', א')
על פי דרכנו נאמר, כי עניינם של המשכן ויתר כליו הוא גילוי שכינה לעם ישראל. אבל מזבח הזהב, שעליו מקריבים את הקטורת, מבטא דווקא את התהום המפריד בין השכינה לכנסת ישראל. רק לאחר הציווי על עשיית המשכן וכליו בא הציווי על מזבח הזהב ומכריז "כבוד א-להים הסתר דבר" (משלי כ"ה, ב).רק במיסוך עשן ענן הקטורת ייראה ה' על הכפורת.
נמצאנו למדים כי שתי פנים לחוויה הדתית: צימאון הנפש לא-ל חי מחד, ומאידך – התודעה "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ'). רק אחרי שקלטנו את המסר של פרשיות הטומאה, רק לאחר שהפנמנו את הטעות של בני אהרן, רק משלמדנו על שתי הפנים של החוויה הדתית – רק אז אפשר לחזור ולצוות על הכניסה אל הקודש מבית לפרוכת: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש". לאחר שהתברר שאי אפשר לבוא בכל עת אל הקודש, באה הבשורה שבכל זאת "אראה על הכפורת" – אבל זאת רק על ידי ענן הקטורת.
(הרב יאיר קאהן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. . עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ורב).