ברכת איש הא-לוהים

א. גבולות הגזרה של נאומי משה

לקראת סוף ספר דברים, המקרא חוזר לתאר את קורות העתים בגוף שלישי, כהרגלו. זאת, תוך שהוא מסמן את 'גבולות הגזרה' של נאומי משה, מתחילתם: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב"  (א', א')

ועד סופם: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (ל"א, א')

בשיעור על פרשת האזינו הערנו, כי ממבט מסוים שירת האזינו מתוארת כטקסט חיצוני, שמתווסף לתורה לאחר חתימתה. מספר מפרשים ציירו את ברכת משה כהמשך ישיר להרצאת השירה, בהיותה משמשת 'משקל נגד' המאזן את הפורענות אודותיה התריעה השירה[1]. אם כן, יוצא שגם המסמך החותם את התורה כולל בתוכו בצורתו המלאה 'ברכה וקללה', וכך כתב גם רשב"ם: "וזאת הברכה – מוסב למעלה 'וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם', 'האזינו השמים וגו' 'וזאת הברכה'. אחר התוכחה של האזינו' חזר ובירכן לישראל בטרם יעלה אל ההר למות שם. כלומר זאת השירה וזאת הברכה"  (רשב"ם ל"ג, א')

עיון מקביל בפתיחת השירה ובפתיחת הברכה, מלמד על הבדל מעניין ביניהם. המקרא מדגיש מספר פעמים כי השירה הינה 'מסמך שמיימי', שאותו יש למסור ככתבו וכלשונו. תפקידו של משה מוגבל בצורה מפורשת להיבט הטכני המצומצם של כתיבת השירה והפצתה[2]: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"א, י"ט-כ"ב)

מבחינה זו, בולט לעין ההפרש הנשקף מתחילת פרשתנו, בה מצטייר משה כמקור הברכה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (ל"ג, א')

המפרשים הבחינו כי משה, בתפקיד המברך, מוצג כאן בתואר חדש: "איש הא-לוהים". בסיפורי הנביאים הביטוי הזה נפוץ כל כך, עד שמתקבל הרושם שהוא חלק אינטגרלי משפת המקרא. אולם, לרוב אנחנו לא ערים לעובדה, שבתורה הביטוי "איש הא-לוהים" לא הופיע עד לסיומה.

את נחיצות התואר הזה ביאר רבי יוסף בכור שור, דווקא על הרקע שהצבענו עליו:
"וזאת הברכה: עתה פירש התוכחה שהוכיחם, כמו שצוה הקדוש ברוך הוא לו, כדכתיב (דברים א', ג') "דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם", "כתבו לכם את השירה הזאת" ולמדה להם, כי כן צוה ה' לכתוב את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, ושימה בפיהם. וזאת הברכה שבירכן כמו כן ברוח הקודש. וזהו שנאמר איש הא-להים, פירוש שלוחו של מקום, וכן תחילת הספר 'דבר משה אל כל ישראל', ופירש ר' יוסי קרא שלכך קראו כאן 'איש הא-להים', לומר: שעל פי הקדוש ברוך הוא ברכם. לפני מותו: סמוך למיתתו… וכן עשה יעקב אבינו כשבא ליפטר מבניו בירכם, וברכתם של אילו הגדולים נבואה היא, ודברים העתידים לבא" (רבי יוסף בכור שור שם)

 ב. וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה

אמנם, דברי הסיכום בתום הברכות, מעלים קושי על הסבר זה: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה… וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל"  (ל"ד, ה'-י"ב)

משה מתואר כאן בשני תארים נוספים: עבד ה' / נביא. לתואר עבד ה' נתייחס בהמשך, אך נוכל לציין כי בתואר "נביא" כבר כינה משה את עצמו בעבר: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ"  (י"ח, ט"ו-י"ח)

מסתבר, לכאורה, שהיה ניתן להסתפק בתואר 'נביא', כפי שציין רבי יוסף בכור שור. הוכחה לכך נמצא בתרגום אונקלוס לפסוק הפתיחה של פרשתנו, המתרגם בדיוק כך את הכינוי "איש הא-לוהים": "ודא ברכתא דבריך משה נביא ד-ה' ית בני ישראל קדם מותיה" (תרגום אונקלוס ל"ג, א')

לאור זאת, מתחדד הצורך לחקור מדוע ביכרה התורה לעטר את משה דווקא כעת בתואר חדש. נבקש להציע שתי תשובות לשאלה זו, שניתן לראותן גם כתשובה אחת בעלת שני שלבים.

ג. וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם

עד כה, שלוש פעמים בתורה משה מוצג כ"איש"[3]. יתכן שהביטוי "איש הא-לוהים" בפרשתנו מכוון לשלוח אותנו להופעה מוקדמת יותר של משה כ"איש": "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות ל"ב, א')

העם מבקש חלופה למשה שנעלם, ובקשה זו הובילה להתדרדרותו לפולחן העגל. בפנייתו לאהרון, העם מבחין בין "משה האיש" שנעלם לבין ה"אלוהים" המבוקש, כשרצונם למלא את החלל שהותיר אחריו בעשיית "אלהים".

המפרשים התמקדו בפענוח טיבו של ה'אלהים' שבקש העם, ומשמעותו האמונית. לצד זה, היחס בין תארו של משה כ'איש', לבקשת העם ל'אלהים' לא זכה לתשומת לב רבה. יוצא דופן הוא האברבנאל (וכן האלשיך), שתוך כדי ביאור ארוך לתוכן חטא העגל, התייחס אף לנקודה זו:

"ולכך נקהלו על אהרן בחשבם שלהיותו גם הוא נביא ואחיו של משה ידע את סודו והוא יישר אורחותיהם בדבר ההוא, והוא אמרם 'קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש' רוצה לומר כי הנה משה להיותו איש ההוא נפסד לא ידענו מה היה לו אם שורפו האש אשר בראש ההר או מת או נשבר או נשבה אין רואה, ולפיכך לא ירצו עוד באיש שינהיגם בן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו. ובזה התנצלו מאהרן למה לא ימנו אותו נגיד ומצוה במקום משה כי לא ירצו עוד באיש אחר כיון שמשה, להיותו איש, קרה לו מה שקרה. ולכן יעשה אליהם אלהים שהכוונה בו או טלסמאות שיהיה להם כח עליון להגיד להם העתידות ולעשות אותות ומופתים ולעמוד להם במקום משה להנהיג אותם ולהודיעם מה שיקרה להם כמו שהיה בזמן ההיא במצרים עם צורותיהם" (אברבנאל שמות, שם)

פרשנותו של אברבנאל לדברי העם מכוונת לומר, כי גם אם נניח שהעם לא ביקש להמיר את בורא עולם, הוא הביע אי אמון בכך שילוד אישה מסוגל להבטיח לאורך זמן יציבות ביחסים עמו. לאור גישה זו, אין טעם לבסס קשר רוחני בין העם לבוראו על סמך בשר ודם. מסיבה זו, העם לא פנה לאהרון שהיה אמור להיות הברירה הטבעית להנהגה בהיעדרו של משה. כך, במשפט אחד, העם הבהיר כי 'איש' ו'אלהים' לא יתכנו יחדיו. הופעתו של משה לא הפריכה את הטענה לכשעצמה, אלא את יישומה ביחס למקרה הספציפי של היעלמותו של משה, היות והופיע שוב.

ברם, בשעת דמדומים זו, בה משה עומד באמת להיעלם, התורה מוצאת לנכון להפריך קבל עם ועדה טענה זו. הכתרתו בתואר 'איש א-לוהים', מוכיחה כי בכוחו של בשר ודם לקיים קשר רציף עם א-לוהים ואדם.

כפי שעמדנו בפתיחת דברינו, התורה מסתיימת בכוונה תחילה בהרצאת דברים דואלית, צופה פני עתיד – הן מצד תוכנה (ברכה ופורענות) והן מצד דובריה, ה' ומשה. האפשרות לכלול בשר ודם בהרצאת דברי ה' התאפשרה דווקא בשל היותו 'איש א-לוהים'.

נדמה, שיש מקום לחשוף רובד נוסף.

 ד. לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת

נדפדף לאחור בספר תולדות האדם עד לראשיתו. קריאה בעיון של פרק ב' בספר בראשית תעלה דבר מעניין. מרגע יצירת האדם, הוא תמיד מכונה בשם זה: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א', כ"ו-כ"ז)

בתחילת פרק ב', ניתנת הזדמנות להבין אף את פשר שמו של האדם: "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" שם ב', ז')

בהמשך הפרק מבקש ה' לדאוג למציאת עזר כנגדו:
"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (שם, כ'-כ"ה)

האדם מתעורר ומגלה לצידו "נפש חיה" נוספת, הוא קורא לה "אשה" כנגזרת משמו שלו, "איש". כך, בחטף, התורה מבליעה את הכתרת האדם את עצמו בתואר 'איש' – בעוד אנו יודעים כי בוראו הועיד לו שם אחר. איננו יודעים האם ה' שבע נחת מיוזמה זו של האדם, אך דומה שמקריאת המשך הפסוקים מבצבץ כיוון מסוים. נשים לב כי התורה מתעלמת משם זה, ומיד חוזרת לכנות אותו "אדם" בהמשך הסיפור. אמנם, בנקודה מסוימת שוב צץ לו השם "איש":
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל… אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (שם ג', ו'-ט"ז)

בולט לעין כי האדם מוזכר כ"איש" דווקא בהקשר של החטא. מכאן יש להניח שהורתו ולידתו של תואר זה בחטא יסודו. אישור להנחה זו נקבל בסוף הפרק: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי"  (ג', כ')

בסופו של יום, המעגל נסגר. לאור הניסיון העגום שחוו, האדם מוצא לזוגתו שם חדש. השם "חוה" מורה שאין היא אלא 'נפש חיה' כמוהו, רק שהיא ממין נקבה. גם בלי שנבקש להתחקות על משמעותו של השם "איש" ומה פגם יש ביוזמתו של האדם[4], נוכל לבטח להבחין במתח הקיים בין השמות "אדם" ו"איש".

ה. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם

דומה, שמתח זה מקבל את איזונו הנכון דורות לאחר מכן. האנושות התדרדרה, ורובה נמחה מעל פני האדמה. כך פני היצירה מתחדשים, והפעם ה'אדם הראשון' הוא נוח. מיד בתום כריתת הברית בין ה' למין האנושי, אנו מוצאים ביטוי שמחזיר אותנו לימים עברו: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם"  (שם ט', כ')

מסתבר, על פי המקרא, שלמרות שהאדם הוא שהכתיר את עצמו בתואר "איש", תיתכן לכינוי זה הצדקה, אך שומה עליו לשמור על זיקה לכור מחצבתו.

כעת, נבקש גם אנו לסגור מעגל, ולחבר את סוף התורה לתחילתה. נכון הדבר, שהמילה "איש" הפכה למילה נרדפת ל"אדם", ובהיותה כזו היא נפוצה ביותר במקרא, ללא שהיא נושאת שום משמעות נוספת. ברם, מסתבר לטעון כי בשעה שאנו נתקלים בכינוי חדש, שלא שמענו אודותיו מעולם, יש להגביה עוף ולתור לו פשר במרחבי המקרא.

לטענתנו, התואר "איש הא-לוהים" הוא המשכו הישיר של התואר "איש האדמה", בהיותו מסמל עליית מדרגה. בעצם, בקו שנמתח בין "איש האדמה" ל"איש הא-לוהים" טמון כל סיפורו של המין האנושי. הבורא יצר את עולמו והפקיד אותו בידי האדם. יציר כפיו כשל ונדחה, אך חזר שוב לתמונה בצורתו כ"איש האדמה" וצלח את המשוכה. או אז ברר לו הבורא ענף מסוים מבניו, והדריך אותם בדרך אמת, באמצעות צאצאו של אותו איש האדמה. לזאת יקרא "איש הא-לוהים" כי מ"איש האדמה" לוקח זה.

ממבט על נוכל לסכם את שתי ההצעות שלנו, לפיהן התואר "איש הא-לוהים" רומז לשני כישלונותיו הגדולים ביותר של המין האנושי: של אבי הגזע בתחילת דרכו, ושל העם שנבחר מבניו עת הדרדר משיא גובהו. כוונתו של ביטוי זה להביע כי בסופו של דבר, על אף נפילותיו של המין האנושי, מסעו הוכתר בהצלחה – תחת הנהגתו של בן אנוש. אם כן, גזע האדם והבריאה הצדיקו את עצמם. בשל כך התורה מיאנה להשתמש בתואר 'נביא' למרות שמשמעותו זהה, כיוון שאין הוא מכיל בתוכו את המסע ההיסטורי אותו תיארנו.

כעת, נתייחס לתוארו הנוסף של משה הנזכר בסוף פרשתנו.

ו. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'

על הפסוק המצוטט בכותרת, בו לראשונה מופיע הכינוי "עבד ה' "[5], רבינו בחיי העיר כך: "לא נקרא "עבד" עד שמת, הנה בחייו קראו הכתוב בתחלת הפרשה: איש הא-להים, ועכשיו בסוף הפרשה אחר מותו קראו "עבד ה' " מה שלא תמצא כן בכל חומשי התורה, והענין למעלתו וגודל השגתו, כי העבד רגיל אצל אדוניו ונכנס עמו בחדרי חדרים ומשמש לפניו תדיר, ומפורש אמרו (חולין ז:) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. וכן מצינו שהאדם אינו נקרא קדוש עד שמת וזהו שכתוב: (תהלים ט"ז, ג') 'לקדושים אשר בארץ המה'…"  (רבינו בחיי ל"ד, ה')

אמנם ניתן לחלוק על הנתון הנ"ל, כיוון שמצאנו כבר בחיי משה שנקרא כך פעמיים:

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּ-ה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד, ל"א)

"וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא… וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה" (במדבר י"ב, ה'-ח')

אולם, כמובן שרבינו בחיי מתייחס לביטוי המדויק 'עבד ה' ", אותו אכן לא מצאנו קודם. מעניין הדבר, שדווקא כינוי זה הוא שדבק במשה מכאן ואילך. הוא חוזר על עצמו פעמים רבות במהלך ספר יהושע, כבר מתחילתו: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה… רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי… וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לֵאמֹר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם וְנָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"  (יהושע א', א'-י"ג)

רבינו בחיי לא מביא חיזוק לקביעתו, אך טענתו מוכחת מניסוח המקרא אודות יהושע. אף לגביו לא מצאנו ביטוי זה אלא במיתתו[6]: "וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ: וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים" (שם כ"ד, כ"ח-כ"ט)

ז. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה

אמנם יתכן, שדווקא מההופעות הקודמות של הכינוי בתורה, נצליח לעמוד על משמעותו. נשים לב, שתואר זה מופיע בהזדמנויות בהן יש ערעור על הקשר של משה ל-ה' והטלת דופי ביישום הוראותיו. ממש בטרם קריעת ים סוף מסופר כך:
"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות י"ד, י'-י"ב)

העם צועק אל ה', ובמקביל מתלונן על משה. כך, בתום הסיפור, המקרא מבשר כי העם בא על סיפוקו והלכך האמין ב-ה' ובמשה עבדו, עושה דברו.

בהופעה השנייה של הביטוי, בפרשת אהרון ומרים, אין צורך להכביר במילים בעניין. הם עצמם ביטאו באופן ברור את ערעורם על משה

"וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה' " (במדבר י"ב, ב')

לאור זאת, נוכל לסכם כי התואר "עבד ה' " בא לאשר את יישום דברי ה' שנאמרו למשה ככתבם וכלשונם, עקב ציותו המוחלט לבוראו.

לסיכום מסענו, נוכל לומר כי עם שקיעת שמשו של משה התורה מבקשת לקפל את אישיותו בתווך בין שני הביטויים. מחד, הוא "איש הא-לוהים", נביא בן אנוש שהגיע לפסגת ההשגה. יחד איתו הוא סחף בעיקשות את עמו, ולא נטשם אף אל מול איומי ה' לכלותם על שגיאותיהם. מאידך גיסא, כל זאת לא גרע כהוא זה מציותו המלא והכנעתו ליוצרו, שעל כך העיד יוצרו בכבודו ובעצמו, אחר שסיים משה את משימתו.

(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. כורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1] כתמיכה לקריאה זו, יש לציין לביטוי לשוני משותף ייחודי רק לשירה ולברכות, בכינויו של עם ישראל כ'ישורון'. בשירה מצאנו את "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט…" (ל"ב, ט"ו), ובברכה מופיע "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ג, ה').

[2] כמו שהערנו בשבוע שעבר, ציווי לכתיבת טקסט כלשהו בתורה מצאנו רק ביחס לעשרת הדברות, והשוואה זו מדגישה את מקורה השמיימי של השירה.

[3] הפעם הראשונה היא דברי משה עצמו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד', י').

[4] בנקודה זו הרחבתי בפרק הראשון בספרי 'האדם – בין יצור ליוצר', בהוצאת 'תבונות'.

[5] הרמב"ן על פסוק א', עמד על הצירוף הפנימי של הכינויים (כלומר "איש הא-לוהים" לעומת "עבד ה' ", ולא 'עבד א-לוהים' ו'איש ה' ') וקבע ש"הטעם ידוע לכל משכיל". אמנם ניתן להבין זאת גם לאור הצעתנו, אך לא נאריך בכך במסגרת זו.

[6] על רקע זה זועקת החריגה בתהלים, בשעה שדוד מעז לכנות את עצמו בתואר עבד ה' עוד בחייו (תהלים י"ח, א'. ל"ו, א'), "לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד ה' לְדָוִד". המפרשים במקום אמנם התאמצו לתת פשר לתואר "עבד ה' " במזמורים אלו אך, לא מצאתי מי מהם שמתייחס להשוואת הביטוי להופעותיו במקרא, שמתאר רק אדם אחרי מותו. שמא יש להציע שדוד שונה , כיוון שהוא הוכתר כמלך, ואם כן כולם עבדיו ועל כן יש חשיבות גדולה שיצהיר בעוד הוא בתוקף מלכותו כי אמנם כולם עבדיו אך הוא גם עבד, ל-ה'.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ברכות משה רבינו ביומו האחרון
  • "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו" (לג, א)
  • ברכות משה רבינו ביומו האחרון
  • ברכות השבטים וברכת העם
  • חידוש הסמיכה
  • על מות משה ומותם של בני ישראל
  • ברכת משה לישראל ולשבטים
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.