על משמעותו של המצורע בזמן הזה

הדפסה הדפסה

פתיחה

בין הנושאים המופיעים בפרשות תזריע-מצורע נמצאת הצרעת, ואף שהיא אינה נוהגת בזמן הזה, יש מה ללמוד ממנה גם לימינו.

מהי 'צרעת'? בפרשתנו מתוארת הצרעת כ"שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת" (ויקרא י"ג, ב) – ואכן המאפיין המרכזי של נגע הצרעת באדם הוא הלובן – כפי שמפורט במשנה הראשונה במסכת נגעים (א', א). עם זאת, יש מקרים שבהם לובן אינו נחשב כצרעת, ואינו מטמא אלא נחשב כ"בֹּהַק" (ויקרא י"ג, לט).

ספק בבהרת ובשער הלבן

במשנה במסכת נגעים (ד', יא) נאמר שבמקרה שיש לובן בעור ובשיער, קביעת מעמדו ההלכתי של אותו הלובן (כצרעת או כבוהק) תלויה בשאלה היכן הוא הופיע בהתחלה: אם הלובן בעור קדם ללובן בשיער – זוהי צרעת, אך אם הלובן שבשיער קדם – אין כאן טומאת צרעת.

אחר כך מביאה המשנה מחלוקת בין חכמים לבין ר' יהושע, האם במקרה של ספק האדם טמא או טהור (בהתאמה): "מפני שאמרו: אם בהרת קדמה לשער לבן – טמא, ואם שער לבן קדם לבהרת – טהור; ואם ספק: טמא; ורבי יהושע קיהה". (משנה נגעים ד', יא)

מחלוקת מקבילה מופיעה גם בגמרא במסכת בבא מציעא (פו.), שם נאמר שבשאלה זו גופא חלקו הקב"ה וישיבה של מעלה ('מתיבתא דרקיעא' בלשון הגמרא שם): 'לשיטת' הקב"ה, במקרה של ספק האדם אינו נחשב כמצורע והוא טהור, ואילו לדעת ישיבה של מעלה, אדם זה נחשב מצורע והוא טמא. כדי להכריע בין החולקים, פנו הצדדים לרבה בר נחמני שהיה מומחה לנגעים, שהכריע כ'שיטת' הקב"ה, שאדם זה טהור ואינו נחשב מצורע: "כי הוה קא ניחא נפשיה אמר: טהור, טהור. יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה נשמתך בטהור". (ב"מ פו.)

מחלוקת הראשונים

המחלוקת (הכפולה) שראינו בנושא, ממשיכה גם בתקופת הראשונים: הר"ש משאנץ, בפרושו למשנה בנגעים, פוסק כר' יהושע הסובר ש"קיהה", כלומר האדם אינו טמא במקרה זה. ראייתו שכך הלכה היא מכך שזוהי 'דעתו' של הקב"ה בגמרא שראינו, או בלשונו: "קאי קוב"ה כותיה".

לעומתו, הרמב"ם (צרעת ב', ט) פוסק שאדם זה נחשב מצורע, אם כי מסייג קביעה זו, ומציין שלדעתו נראה שהוא מצורע מספק בלבד: "ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה הרי זו טמא, ויראה לי שטומאתו בספק". (משנה תורה הלכות צרעת ב', ט)

בטעם הדבר, יש שכתבו שהרמב"ם פסק 'נגד' הקב"ה משום ש"לא בשמים היא" – וכך למשל כתב ר' יוסף קארו ב'כסף משנה' על אתר. לפי זה, יש כאן יישום של עיקרון מחשבתי כללי שאינו קשור לצרעת, של "לא בשמיים היא".

עם זאת, מסתבר שהרמב"ם פסק כך פשוט משום שהוא הבין שהגמרא במסכת בבא מציעא מביאה סוגיא באגדה בלבד הדחויה מן ההלכה. ממילא, לא נותר לו אלא לפסוק כחכמים (ת"ק שבמשנה) כנגד ר' יהושע, בהתאם לכלל הרגיל ש"יחיד ורבים – הלכה כרבים" (ברכות לז. ובמקבילות רבות). לפי זה יש כאן יישום של עיקרון מחשבתי-הלכתי חשוב אחר: "אין מורין מן האגדות".

'שיטת' הקב"ה

כאמור, הרמב"ם הוסיף ש"יראה לי שטומאתו בספק", ואם כן על פניו יש כאן לכאורה מקרה רגיל של "ספיקא דאורייתא לחומרא" – וכך תובן היטב שיטת 'מתיבתא דרקיעא' לפיה האדם טמא במקרה זה. לאור זאת, שיטתו של הקב"ה בסוגיא שם – ור' יהושע במשנה – צריכה הסבר: מדוע לא נפסוק כאן לחומרא כבכל מקרה של 'ספיקא דאורייתא'?

כדי להסביר זאת נשוב לפסוקים, ולהלכה נוספת שנאמרה במצורע: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". (ויקרא י"ג, מה-מו)

המצורע נוהג כאבל, מכריז על טומאתו לציבור, ויוצא לבידוד מחוץ למחנה, מחוץ לחברת בני האדם: הוא מתבזה, ויש כאן מחיר חברתי כבד שהמצורע נדרש לשלם.

כעת, כשבא לפנינו ספק בהלכות צרעת, אפשר לא רק להחמיר ב'הלכות צרעת', אלא להחמיר ב'בין אדם לחברו'. דומה, שכך יש להבין את 'שיטת' הקב"ה בסוגיא: כמו שנוהגים לומר, 'אם יש ספק – אין ספק' – אך לא במובן שאנו נחשוש לטומאה מספק, אלא שנחוש לכבוד האדם מספק, ולא נבזה אותו אלא במקרה שאנחנו חייבים לעשות זאת בוודאות.

ומכאן לזמננו – לא ניתן להימנע מהמחשבה שאולי יש לכך גם משמעות ביחס לחולי קורונה ולמבודדים מהסיבות השונות: יש אנשים שנפגעים מהיחס אליהם אחרי שחלו, ואפילו אחרי שהחלימו, ויש להישמר מכך: אם יש ספק – אין ספק!

(הרב יעקב מדן שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה במדשאת הישיבה מיד לאחר הסעודה השלישית בעקבות איסור ההתקהלות בשל מגפת הקורונה, בשבת קודש פרשת תזריע-מצורע ה'תש"פ. השיחה סוכמה ונערכה על ידי אביעד ברסטל, וסיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. [כרקע לשיחה נציין ש'ברוך ה', למרות הקורונה וסגירת הישיבות במהלך סגר הקורונה הראשון, בני השיעורים הגדולים (ד' וה') שהו בישיבה במסגרת שרות מילואים. כך, הלימוד בתוככי הישיבה המשיך גם אם לא בהיקף הרגיל. הגיוס והתרומה לחברה בעשייה הזאת היו מצות עשה שמתן שכרה בצדה] כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • סיבה ותוצאה
  • הכל טוב
  • שתי דרכי תשובה
  • השמר בנגע הצרעת
  • עד מלאת ימי טהרה
  • הריון, לידה והיחס בין אדם לבהמה
  • אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב,ב)
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.