תהליך ההתבגרות של עם ישראל

הדפסה הדפסה

השיעור מוקדש לעילוי נשמות
מרים בת שלום ורחל 
סטילמן
וחנה בת שאול ואללה גולדשטיין ז"ל

א. התהליכים טרם קבלת התורה

יציאת מצרים הסתיימה בהצלחה בפרשה הקודמת. כעת, יש להתקדם ליעד שלשמו יצא העם ממצרים: קבלת התורה. הדבר נרמז למשה כבר במעמד הסנה: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (ג', י"ב)

לאור זאת, היינו מצפים כי מעמד הר סיני יתרחש מייד לאחר היציאה ממצרים. אולם, אנו נוכחים לגלות כי עלינו להמתין עוד פרשה שלמה לפני המעמד, פרשת בשלח.

כנראה, שעם ישראל צריך עוד לעבור כמה תהליכים נפשיים כדי שיהיה מסוגל לקבל את התורה[1]. כדי להבין את התהליכים הללו, נדרש לעקוב בעדינות אחרי סיפורי הפרשה, המתארים את צמיחתם של ישראל מעם עבדים לעם הראוי לקבל את התורה.

המבנה הכללי של הסיפורים לאורך הפרשה הוא אחיד: בכל פעם עם ישראל עומד מול אתגר, מתלונן למשה ואז נושע על ידי התערבותו של הקדוש ברוך הוא[2].

נסקור בקצרה את האתגרים השונים איתם נדרשים ישראל להתמודד ואת תשועת ה':

האתגרתשועת ה'הפסוקים
רדיפת המצריםקריעת ים סוףי"ג, י"ז – ט"ו, כ"א.
חוסר במים (מרה)המתקת המים ע"י זריקת העץט"ו, כ"ב-כ"ו.
חוסר באוכלהורדת המןפרק ט"ז.
חוסר במים (רפידים)הוצאת מים מהסלעי"ז, א'-ז'.
מלחמת עמלקניצחון בשילוב של ידי משה ומלחמה בהנגהתו של יהושעי"ז, ח'-ט"ז.

ניתן לראות בנקל כי האתגרים בפרשה מעוצבים במבנה כיאסטי:

  • התמודדות עם אויב (מצרים).
    1. חוסר במים (מרה).
      • חוסר באוכל.
    2. חוסר במים (רפידים).
  • התמודדות עם אויב (עמלק).

עיצוב ספרותי זה מלמד כי לא מדובר כאן על אירועים נפרדים, שהתרחשו במקרה זה אחרי זה. ברור שיש כאן מכלול אחד של אתגרים, אותם עם ישראל נדרש לעבור.

ב. זמן לאתגרים?

לפני כן, נדמה שיש לשאול כמה שאלות כלליות יותר על האתגרים העומדים בפני ישראל. הפרשה פותחת בהסבר מדוע נבחרה הדרך הארוכה לארץ ישראל: "וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (י"ג, י"ז)

ה' סובר, שמוטב כי עם עבדים לא יידרש להתמודד עם אירוע מלחמתי באופן מיידי. אולם, בפרשתנו מופיעים שני אירועים מלחמתיים: ההתמודדות עם המצרים על ים סוף ומלחמת עמלק!

מכאן גם לאתגרי המים והאוכל. אם אכן נפש העם רכה ולא מוכנה לאתגרים מלחמתיים, מדוע להציב בפניהם אתגרים לא פחות קשים כגון חוסר במים ובאוכל?

מלבד כל זאת, מדוע בעצם עם ישראל צריך להתלונן ולבוא בדרישות למים ואוכל? האם ה' לא תכנן מראש את סיפוק הצרכים של העם במדבר? הרי הדבר הבסיסי ביותר כאשר יוצאים למסע הוא להצטייד במים ומזון.

סיפורי הפרשה מציפים את התחושה כביכול ה' לא נערך למסע. בכל פעם העם מגיע למקום חדש ומגלה בהפתעה שאין לו מים או אוכל, ובתגובה מתלונן על כך. רק אז הקדוש ברוך הוא נדרש לטיפול בכך ומביא להם פתרון. האם לא יותר הגיוני להסביר מראש לעם כי יאכלו מן וכי יקבלו מים בדרכים ניסיות?

ג. מתחילים להתבגר

נראה שעל מנת להבין את משמעותם של סיפורי הפרשה, יש לחזור מעט אחורה, אל יציאת מצרים. כפי שביארנו בפרשת בא, ישראל גורשו ממצרים ולא יצאו ממנה מרצונם. מקומם הנפשי-התפתחותי של ישראל היה דומה לשל תינוק. העם היו פאסיביים כמעט לגמרי לאורך כל מכות מצרים, כמו גם ביציאה עצמה. הם נלקחו משם בחטף, בלי רצון. במצב נפשי זה, לא ניתן לקבל את התורה.

הרעיון הבסיסי של התורה הוא ההכרה כי הטוב והשפע מגיעים כתוצאה של התנהלות ועשייה נכונה. האדם נדרש לקחת אחריות ולפעול בכדי לזכות בטוב, אחרת הוא לא יגיע סתם כך. זהו "טוב מותנה", המותנה במעשיו של האדם.

אך הבנה זו דורשת בגרות. בתהליך התפתחותי תקין, ניתן להבחין במעבר מדורג מפאסיביות לאקטיביות. מסיפוק צרכים חיצוני, ללקיחת אחריות של האדם על חייו כדי לדאוג לעצמו. התינוק מקבל את צרכיו באופן טבעי מהוריו, בלי שנדרש ממנו מאומה. ככל שהילד גדל, הוא נדרש לקחת יותר אחריות ולפעול בכדי לזכות בטוב שיש לעולם להציע. מתחילות להתפתח ציפיות ודרישות ממנו, שאם הוא לא יעשה אותם, הוא יפסיד.

זהו תהליך עדין, שיש לעשותו בהדרגה. קפיצה מהירה מידי להעברת אחריות לילד יכולה להיחוות כטראומטית. מצד שני, הורים הממשיכים לספק את כל צרכי הילד כאשר הוא נשאר פאסיבי, פוגעים בהתפתחותו כאדם עצמאי.

ההתבגרות קשורה בצמיחת היכולת לקחת אחריות ולהבין כי "אין הדבר תלוי אלא בי". רק אדם בוגר חייב במצוות. התורה לא יכולה להינתן כל עוד לא מתפתחת התודעה הבוגרת של לקיחת אחריות. אין תורה ללא התודעה כי מעשיו של האדם יקבעו את מידת השפע לה יזכה בחייו.

תודעת האדם הבוגר רחוקה מאוד מתודעת העבד. במובן מסויים, העבד דומה לתינוק. הוא אמנם עובד קשה פיזית, אך הוא אינו נדרש לקחת אחריות על חייו. זהו כנראה המקור לחשש הא-לוהי לקחת את ישראל ישירות לארץ. נדרשים תהליכים התפתחותיים רבים לפני שזה יקרה.

באופן מינורי יותר, דרושים גם תהליכים מדורגים של לקיחת אחריות לפני קבלת התורה. זהו תפקידם של האתגרים בפרשתנו. הקדוש ברוך הוא לא "שכח" חלילה לדאוג למים ומזון למסע. אך בשונה ממה שקרה במצרים, כרגע יש צורך למאמץ מסויים של ישראל כדי לזכות בכך. נדרשת יציאה מהמצב הינקותי אל מקום בוגר יותר.

נעקוב אחרי הסיפורים השונים בפרשה, כדי לבחון את השלבים בתהליך ההתבגרות שעובר העם. ככלל, ניתן לראות כי בפרשתנו העם עובר ממצב של תינוק למצב של ילד. עדיין יש צורך בהרבה התערבות "הורית", אך מעט אחריות ודרישות כבר עוברות אליהם.

ד. ים סוף  

קריעת ים סוף נוצרת על ידי תכנית א-לוהית מסודרת, בה מבויימת טעות של ישראל בהליכה במדבר, כדי למשוך את המצרים למלכודת: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם" (שמות י"ד, ג'-ד')

אולם מדוע יש צורך בכך? עם ישראל כבר יצא ממצרים והתקדם הלאה. מדוע ליצור באופן מלאכותי עוד התמודדות עם המצרים? האם לא הספיקו כל ניסי יציאת מצרים הכבירים כדי להראות את גדולתו של ה'?

לאור הבנת התהליך ההתפתחותי שתיארנו, הדברים עשויים להיות מובנים. לולי קריעת ים סוף, עם ישראל היה נשאר בזיכרון תודעת העבדות-ינקות מול המצרים. כאמור, העם היה פאסיבי לגמרי מול המצרים גם ביציאה עצמה. אם הסיפור היה נגמר כך, הזיכרון הקולקטיבי כלפיהם היה "כעיני עבדים אל יד אדוניהם". הדרך הטובה ביותר לשנות זאת, היא ליצור חשיפה מחודשת אל המצרים, אך הפעם לפעול אחרת מולם. בשונה ממה שהיה ביציאה ממצרים, כעת הם נדרשים ליותר שותפות במאבק.

בתחילה, ה' מכניס גם את העם למתח אל מול המצרים. משה אמנם יודע כי מדובר רק במלכודת למצרים, אך נראה שהעם לא מודע לכך, שכן הוא נכנס לחרדה גבוהה: "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' " (י"ד, י')

כך, העם חווה שוב בעוצמה את חווית העבד העומד מול האדון. טיפול טוב בחרדה הוא כזה המכניס את המטופל שוב למצב המחריד, אך מסייע לו להגיב אחרת מהדפוס הרגיל. כך מתרחש כעת. הפעם לא יהיה גירוש פאסיבי, אלא העם צריך לצעוד בגאון אל תוך הים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ…" (שם, ט"ו)
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה…" (שם, כ"א)

ה' דורש ממשה לצאת מהמקום הינקותי בו רק צועקים כדי לקבל את המבוקש. כעת יש לפעול באופן אקטיבי: ליסוע לתוך הים. דרישה זו טומנת בתוכה שני אתגרים. האחד מול האיום המצרי מאחורה, והשני מול האיום הקדמי, הים.

ביחס לאתגר הראשון, עם ישראל יכול להיכנע וליפול חזרה לידי המצרים וכך לגמור את הסיפור. הכמיהה לשוב למצרים תופיע עוד בהמשך התורה, ומן הסתם הציפה אותם גם כעת. אך העם בוחר להפנות את מבטם מן המצרים ולנוע קדימה אל תוך הים. בנקודה זו נוצר השחרור הפנימי מתודעת השיעבוד, שהיה חסר ביציאה ממצרים. נראה כי לכך רומז ה' בדבריו לפני קריעת הים: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שם, י"ג)

לא תראו את המצרים כפי שראיתם אותם קודם. היחס כלפיהם משתנה לעד[3].

האתגר השני הוא הירואי לא פחות: להיכנס לתוך הים. עם ישראל צריך לעשות את הצעד הראשון פנימה. רק אחר כך יתרחש הנס: "…דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ…"[4] (שם, ט"ו-ט"ז)

נראה כי בכוונה התורה מתנסחת באופן מעט מבלבל: "ויבאו בני ישראל בתוך הים – ביבשה". ההליכה הזו לא כה פשוטה כמו שנראה. זו הליכה ביבשה, אך דורשת כניסה לים. נסו לדמיין את חווית הליכה כאשר "הַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שם). לא בטוח שזו חוויה כל כך קלה, כאשר בכל רגע קים החשש כי המים יחזרו לטבעם המקורי. הליכה זו דורשת כוחות נפש, שלא נדרשו לפני כן ביציאה ממצרים.

אקורד הסיום של התהליך הוא, ללא ספק, שירת הים. לראשונה, העם מודה ל-ה' בשירה ארוכה ומרגשת. זאת בהנגדה בולטת לדממה שאפפה את העם לאורך כל תהליך יציאת מצרים עד כה. עם ישראל גדל.

 ה. מרה

לאחר קריעת הים, אנו עדים לנס מופלא נוסף. המים המרים הופכים למתוקים על ידי זריקת עץ פנימה (ט"ו, כ"ה). לכאורה, אנו חוזרים אל מודל ההצלה הפאסיבית של יציאת מצרים. אך עיון באירועים שקדמו לנס מגלה תמונה אחרת.

נס המתקת המים מגיע לאחר הליכה של שלשה ימים ללא מציאת מים (שם, כ"ב). לאחר שלשה ימים קשים אלו, העם סוף סוף רואה מים באופק. הוא רץ אליהם מתוך שקיקה להרוות את הצימאון,  אך למרבה האכזבה מגלה כי הם אינם ראויים לשתייה. רק אז, פונה העם אל משה, בשאלה המתבקשת: "מה נשתה?" (שם, כ"ד). אין כאן כעס או התנגדות, רק שאלה תמימה של עם הסובל מצימאון.

אכן, אנו לא מוצאים כעס של ה' על התלונה למים, אלא פתרון מידי בדמות העץ הממתיק. מכאן, ש-ה' מבין לגמרי את הבקשה ונענה לה. ההיענות של ה' לבקשה הטריוויאלית של העם רק מחזקת את השאלה שהצגנו לעיל: מדוע לא לדאוג מראש למים? מדוע למתוח את עם ישראל עד קצה גבול היכולת, ובסוף עוד להיפגש עם מים מרים?

התשובה לכך רמוזה בסוף סיפור קצר זה: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (ט"ו, כ"ה)

את הכלי החינוכי הא-לוהי המכונה 'ניסיון' פגשנו בעבר אצל אברהם אבינו (בראשית כ"ב, א'), אך הוא מעולם לא הופעל עדיין כלפי עם ישראל. כעת, עם ישראל כבר התפתח מעט והוא מסוגל לעמוד בניסיונות. ההתבגרות מתרחשת כאשר מופיעים תסכולים מסוימים, לא קשים מדי, אך כאלו הדורשים התמודדות. אם המים היו ניתנים מייד, עם ישראל היה נשאר כתינוק היונק משדי אמו. המים יגיעו, אך נדרש קודם מעט מאמץ: חיפוש מים במשך שלשה ימים ותסכול מהגעה למים מרים. העם עומד בזה ולמרות האכזבה מסתפק בפנייה בבקשה למשה למים, בלי הטחת ביקורת. בניגוד לפאסיביות המוחלטת במצרים, שם אפילו לא היו צריכים לבקש את הישועה, כאן העם מדבר ופונה. לראשונה, מתפתחת תקשורת בריאה בין העם למשה, המהווה מרכיב הכרחי נוסף בהתבגרות.

העמידה בניסיון מאפשרת לראשונה להתחיל לתת לעם חוקים (ט"ו, כ"ה). אפשר כבר להתחיל להריח את קבלת התורה. העם יכול כבר להכיל את העקרון המרכזי של התורה: הטוב הא-לוהי מותנה בהליכה בדרך הנכונה. כפי שאומר להם ה' כסיכום לניסיון: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה… כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (ט"ו, כ"ו)

 ו. פרשיית המן 

לאחר עוד כמה מסעות, שאורכים חודש בדיוק (ט"ז, א'), מתחיל העם להתלונן על המחסור באוכל. התלונה כאן בוטה יותר מאשר במרה ומעוררת בעם את הצד העבדותי שבהם, הכמהה לחזור לתלותיות: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (ט"ז, ג')

אולם גם כאן אנו לא מוצאים ביקורת א-לוהית, על אף הדברים הקשים שמטיח העם. במקום זאת, אנו מוצאים היענות מיידית לבקשה בדמות נס א-לוהי חדש: המן (שם, ד'). שוב אנו עדים לאותו ניסיון כמו במרה. הצרכים יסופקו, אך הם לא יינתנו מאליהם כמו במצב הינקותי. יש השתהות בסיפוק הצרכים עד שתתרחש פנייה בוגרת אל ה'. כשם שהורים משתהים מעט ומחכים שהילד יבוא ויבקש עזרה מיוזמתו. גם אם הפנייה ממש לא מנומסת, היא נסלחת. בכל זאת, העם התקדם ופנה ל-ה'[5].

אך כעת, הגיע הזמן לצעד התפתחותי נוסף. הניסיון מופיע לא רק בהמתנה לבקשה אלא גם באופן סיפוק הצרכים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא" (שם, ד')

לראשונה, העקרון שהטוב מגיע יחד עם דרישות, מתחיל להתממש במציאות. הלחם ירד מהשמים, אך הוא מגיע שוב עם ניסיון ועם תורה. יש ללקוט את הלחם רק לאותו יום ואין ללקוט בשבת.

העם מתקשה לעמוד בדרישות המוצבות לו לראשונה ועובר על שתיהן (כ', כ"ז). בתגובה לכך ישנו כעס א-לוהי על המעשים, אך המן ממשיך לרדת ללא הפסקה. כאמור, הצעדים ההתפתחותיים צריכים להתרחש בהדרגה. יש דרישות לצד השפע, אך בינתיים הם לא תמיד מותנים אחד בשני. העם עוד לא בשל לכך.

ז. ההכאה בסלע

עם ישראל מגיע לרפידים, שם הוא שוב מועמד בניסיון הקשור בחוסר מים. אך בניגוד למה שהתרחש במרה, כאן העניינים מסתבכים והופכים למריבה בין העם למשה: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה" (י"ז, ב')

כדי לחוות קושי ומחסור כ'ניסיון', יש לראותו כנובע מרצון טוב של מחולל הקושי. כאשר ילד, למשל, מבין את הקו החינוכי של ההורים שלו, אשר לעיתים אינם נענים לכל רצונותיו, הוא יחווה זאת כאתגר התפתחותי. אם הוא אינו מבין כך את פעולותיהם, הוא עשוי לחוות זאת כצעד הנעשה בכוונה נגדו. אז הוא עשוי לצבור כעס כלפי ההורים ואף רצון לנקום.

כך גם במערכת היחסים עם ה'. ההבנה כי הקושי נועד לניסיון, מובילה לראותו כמקום לצמיחה. נדמה, כי בנקודה זו העם מאבד את הראייה הזו. הניסיונות מתחילים להיראות להם כפעולה המכוונת להרע להם. הם מחליטים לנסות בחזרה את ה', כפעולת נקמה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה' " (שם)

הצעד שלהם היה כה בוטה ודרמטי, עד שהוא קבע את שם המקום: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' " (שם, ז')

נראה שהקשיים היו מעט יותר מידי עבור העם. התסכול היה גדול על נפשם העבדותית-ינקותית. כאמור, תהליך ההתפתחות חייב להיות איטי ומדורג.

אולם, גם נפילות כאלו הן חלק מההתפתחות הנורמלית. עם כל חומרת העניין, אנו לא מוצאים כעס מפורש על העם בשל המריבה והניסיון את ה'[6]. יש הבנה כי הדרישה להתבגרות הייתה כנראה מעט מהירה מידי וצריך ללכת מעט אחורה, לסיפוק הצרכים הינקותי במצרים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם… וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ… וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם" (שם, ה'-ו')

יש לחזור ולקחת את המטה, דהיינו לחזור אל הדפוס שהיה במכות מצרים: משה מכה באיתני הטבע ומספק לעם את צרכיו. השתייה מהסלע מעלה אסוציאציה ברורה של תינוק היונק משד אמו.

אך אפילו כאן, מרמז ה' לעם כי מדובר בנסיגה מקומית בלבד. המבט הוא קדימה, אל נתינת תורה שתציג דרישות יחד עם השפע. כפי שמופיע בתורה (ו'), הסלע שממנו מגיעים המים לא נמצא ברפידים, אלא בחורב(!). בפרשה הבאה, כשיגיע העם לחורב לקבל את התורה, ייזכר במים שיצאו ממנו והדברים יתחברו.

(הרב איתיאל גולד (פסיכולוג ומורה למחשבת ישראל). נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).


[1] בהמשך, המסורת היהודית חיברה בין ספירת העומר לבין תקופת ההכנה הזו שעברה על עם ישראל. כך השתמר לדורות זיכרון הצורך בתהליך התכוננות לקראת קבלת התורה.

[2] מלבד במלחמת עמלק, שם אין פנייה ישירה ל-ה', כפי שנבאר להלן.

[3] הרב סמט במאמרו: סיפור בקיעת הים – המטרות המוצהרות והמטרה הנסתרת, הלך בדרך דומה ביחס למטרה של קריעת הים, כדרך להתמודדות פסיכולוגית עם חווית השיעבוד. אך לדבריו, ההיפוך בחוויה נוצר כולו על ידי מעשי ה' בקריעת הים, שהפכו את המצרים לחלשים מול ישראל. בדברינו הלכנו בכיוון אחר, המדגיש את פעולות ישראל בתהליך הריפוי שלהם מחווית השיעבוד.

[4] נראה כי מניסוח זה, למדו חז"ל כי הים נבקע רק בזכיות כניסתו הראשונית של נחשון בן עמינדב לים (סוטה לו:).

[5] נראה כי חלק מהסלחנות כלפי העם בסיפור קשורה בכך שעבר חודש שלם מהיציאה ממצרים ועד שביקשו אוכל. אולי לכן הפרשייה פותחת באופן די חריג בתאריך שהתרחש הסיפור: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ט"ו, א')

[6] למרות שכאן אין כעס על הניסיון שהעם עשו ל-ה', בעתיד האירוע הופך לאיסור לדורות: "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו', ט"ז). כאשר העם יהיה בשל יותר, הוא יידרש לא לחזור שוב על אירוע חמור זה.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • קשיים ויסורים
  • גימטריה להוצאת עצמות יוסף ממצרים
  • גימטריה ליציאת מצרים
  • היציאה ממצרים
  • "שבו איש תחתיו"
  • עד מתי מאנתם לשמור מצוותי ותורותי?
  • ושם נסהו
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.