הנזיר והמורכבות האנושית

הדפסה הדפסה

א. הקדמה

בפרשת נשא יש קובץ מצוות (פרקים ה' – ו'), שהאחרונה בהן היא פרשיית הנזיר (פרק ו' פסוקים א' – כ"א). פרשייה זו מעוררת כמה שאלות: מדוע אדם מחליט לקבל על עצמו נזירות? מה טעמם של שלושת האיסורים שהנזיר מקבל על עצמו? מהי מגמתה ומטרתה של הנזירות? האם הנזירות רצויה? מדוע על הנזיר להקריב קרבן חטאת[1]?

בשיעורנו ננסה להעמיק את עיוננו בפרשת הנזירות, תוך ניסיון לענות על השאלות שהעלינו.

ב. משמעות המילה "נזיר"

בתנ"ך אנו מוצאים את השורש נ.ז.ר. בשתי משמעויות:

א. פרישה והבדלות:
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל… (ויקרא, פרק כ"ב פסוק ב').
…הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים: (זכריה, פרק ז' פסוק ג').

ב. כתר, עטרה: …אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ…(ויקרא, פרק ח, פסוק ט').
…וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ… (שמואל ב' פרק א ', פסוק י').

גם בפרשת הנזיר עצמה מופיע השורש נ.ז.ר בשתי המשמעויות[2]:

א. הנזרות כפרישה –

(ב) אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה':
(ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר… (במדבר, פרק ו').

ב. נזר שמשמעותו כתר או גדולה –

(ז) לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אלוקיו עַל רֹאשׁוֹ:
(יח) וגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ… (שם).

ואכן, שתי משמעויות אלה מצטרפות להגדרת ה"נזיר": הנזיר מתרחק ופורש ממספר דברים בחיי העולם הזה (יין, תספורת וטומאה), ובמקביל לכך הנזיר מתגדל ומתקרב אל הקדושה, וכביכול יש על ראשו "נזר", כתר של גדולה וקדושה.

הבה ונעיין באיסורים שהנזיר מקבל על עצמו, תוך ניסיון להבין את טעמם ולקשרם אל מטרות הנזירות: הפרישה וההתקרבות אל הקדושה.

ג. איסורי הנזירות וטעמם

איסור שתיית היין וטעמו

(ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:
(ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל:

התורה איננה מסתפקת באיסור שתיית יין בלבד, אלא אוסרת כל דבר היוצא מהגפן. אולם, ניתן היה לכתוב תחילה "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל", ואחר כך לפרט את המאכלים והמשקים לשם הבהרה, אך במקום זאת התורה נקטה בשיטה הפוכה – תחילה היא פרטה את האוכל והשתייה האסורים, ורק לאחר מכן היא כתבה "…מכל אשר יעשה מגפן…לא יאכל". בנוסף לכך, התורה בחרה לפתוח את רשימת האיסורים ביין ולאחר מכן לכתוב את שאר האיסורים: חומץ יין וחומץ שכר, משרת ענבים, ענבים וצימוקים, חרצנים וזג (אפילו חלקי הפסולת של הענבים נאסרו); מדוע התורה כתבה כך?

התבוננות בסדר המוצרים מעלה שהתיאור מדורג מן הקרוב ביותר אל היין ועד הרחוק ביותר מן היין; עובדה זו מעידה על כך שעיקר האיסור הוא היין, ושאר האיסורים נלווים אליו. כך ניתן להסביר את הבעיה הקודמת שהעלנו – התורה פתחה בפירוט המוצרים האסורים, ובראשם היין, וסיימה במשפט הכולל "…מכל אשר יעשה מגפן…לא יאכל" כדי להדגיש כי עיקר האיסור הוא שתיית יין, ושאר איסורי האכילה רק נלווים לו.

וכך מסביר האבן עזרא: טעם חומץ יין והמשרה והענבים לשום גדר שירחק מן היין כלל.

אופן הצגת האיסורים בצורה מדורגת מן היין עד הפסולת מעיד על כך שיש כאן סייג אחרי סייג. איסור כזה, שהתורה עצמה נותנת לו כל כך הרבה סייגים, הוא כנראה עניין מאד מהותי, ואם כן מסתבר שאיסור היין בנזירות הוא חשוב ביותר; אם כן – מה טעמו של איסור היין על הנזיר?

רש"י מסביר כך: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף. (פסוק ב').

לדעת רש"י, עיקר הנזירות הוא נזירות מן היין, והסיבה לכך היא ששתיית יין גורמת לקלות ראש ולחוסר שליטה, וכך האדם יכול להגיע לידי ניאוף.

האבן עזרא מרחיב יותר מרש"י: "נדר נזיר" – …שירחק מהתאוות, ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם. (שם).

כלומר – מטרת ההרחקה מן היין איננה מניעת ניאוף בלבד, אלא כדי להתרחק מכל מצב של קלות דעת אשר יכול להביא לידי עבירות שונות, ופוגם בעבודת ה'.

לפי פירושים אלה, משמעות הנזירות היא פרישה, ומטרתה להתרחק מן העברה: הנזיר אוסר על עצמו שתיית יין ושכר, המביאים לידי שכרות ועלולים להביא לידי חטא.

אולם, מדברי האבן עזרא ניתן לראות שאין כאן רק הרחקה מן העבירה, אלא גם "ועשה זה לעבודת השם", והרש"ר הירש מרחיב בכיוון זה: הרחקת כל היוצא מגפן היין תהיה לו אזהרה מתמדת: עבודה גדולה מוטלת עליו כנזיר לתיקון מחשבותיו ורגשותיו; ולפיכך, חובה עליו לשמור על צלילות הדעת ועל מנוחת הנפש הדרושות לו בעבודה זו. (שם).

כלומר, איסור שתיית היין איננו רק כדי להרחיק מן החטא, אלא כדי לשמור על צלילות הדעת הדרושה לצורך התקדמות בעבודת ה'.

איסור התספורת וטעמו

כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: (פסוק ה').

המדרש מקשר את איסור התספורת לאיסור שתיית היין:
"כל ימי נדר נזרו תער…" למה צווה הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו? לפי שהגילוח מתארו ומיפהו …וגידול שיער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה: אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזימה, יגדל שיערו שיתנבל ויצטער כדי שלא יהא יצה"ר קופץ עליו… (במדבר רבה [וילנא], פרשה י' ד"ה "כל ימי").

לפי מדרש זה, אכן עיקר הנדר הוא נזירות מן היין; איסור התספורת נוסף לאיסור היין כדי לחזק את ההרחקה מן הניאוף. בכיוון דומה לזה פירשו גם הספורנו והאלשיך:
…ובזה ישליך אחרי גוו כל מחשבת יופי ותיקון שיער. (ספורנו לפסוק ה').
…לבלתי רום יצרו…(האלשיך שם).

לפי פירושים אלה, איסור התספורת מתווסף לאיסורי הפרישה: התספורת היא התעסקות ביפי הגוף, והנזיר צריך לפרוש מהתעסקות זו, כדי שלא יכנע ליצר הרע.

אולם, פירוש זה הוא בעייתי משתי בחינות:

ראשית – מדוע התספורת בעייתית יותר מן השיער הארוך? ניתן הרי לטעון בדיוק להפך – השיער הארוך הוא נוי לאדם, כפי שמצאנו אצל אבשלום:

(כה) וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם:
(כו) וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ: (שמואל ב פרק י"ד).

לפי המשתמע מן הפסוקים, שיערו הארוך של אבשלום היה חלק מיופיו המיוחד, ויופי זה הוא שהביאו לגאווה ולמרידה. כך אכן מפרש הרד"ק[3].

בנוסף לכך, ניתן לראות בכמה מקומות בפרשיית נזיר כי הפסוקים אינם מתארים את השיער הארוך כגורם מנוול, אלא כגורם מקדש:

א. ראשית, בתיאור חובות הנזיר, התורה אומרת "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" (פסוק ה'), ופירש רש"י "'קדוש יהיה' – השער שלו".
ב. באיסור הטומאה התורה מצביעה על כך שהטומאה פוגעת ב"ראש נזרו", כלומר בקדושת שיערו של הנזיר:

(ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אלוקיו עַל רֹאשׁוֹ:…
(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ…
(יא)… וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:

ג. במלאת ימי הנזירות על הנזיר להביא קרבן. לאחר הקרבן הזה הוא מפסיק לנהוג כנזיר, וכפי שמתארת זאת התורה: "ואחר ישתה הנזיר יין" (פסוק כ'). התורה איננה אומרת גם "ואחר יגלח הנזיר את ראשו", כיוון שגילוח השיער נעשה כבר קודם, והשיער מוקרב עם קרבן השלמים כחלק מן הקרבן. הגילוח מודגש מאד בפסוקים, והוא מהווה חלק מתהליך הפסקת הנזירות:

(יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים:

אם כן, אנו רואים שהשיער של הנזיר מהווה חלק מאד משמעותי בנזירות: הוא נקרא "קדוש", ו"נזר אלוקיו", הטומאה פוגעת דווקא בו, והגילוח תופס מקום מרכזי בהפסקת הנזירות – הרבה יותר משתיית היין. בנוסף לכך, אם נחזור לעיין בפסוק ה', העוסק באיסור התספורת, נבחין שהתורה עצמה איננה מסתפקת באיסור "תער לא יעבור על בשרו", אלא מוסיפה ואומרת "גדל פרע שער ראשו", כלומר אין כאן רק "איסור תספורת", אלא יש עניין שהנזיר יהיה בעל שיער מגודל.

מה הטעם בגידול השיער?

האברבנאל והרש"ר הירש פרשו שהשיער המגודל מבדיל את הנזיר משאר בני האדם:
והנה נקרא השיער נזר לפי שכמו שהמלך ניכר שהוא מלך בעטרה אשר על ראשו, כן הנזיר יוכר ויודע שהוא נזיר מפאת השיער הרב אשר על ראשו דמות הנזר. (אברבנאל).

כלומר, לדעת האברבנאל, השיער הוא כעטרה שמעידה על נזירותו.

גידול שיער ללא מעצור מבטא התבודדות והתכנסות בתוך עצמו…הוא מבקש להתבודד ולשקוע בתוך עצמו…הוא רוצה לעבוד עבודה רוחנית ומוסרית של חינוך עצמי… (רש"ר הירש).

לדעת הרש"ר הירש, אם כן, השיער המגודל מהווה חיץ בין האדם לחברה, וכך מתאפשרת לנזיר התבודדות.

אולם, נראה שהשיער איננו מהווה רק אמצעי להבדלה מן החברה, אלא יש בו קדושה מיוחדת, כפי שמסביר האברבנאל עצמו: …להראות שכל הדעת אשר נתן לו אלוקים על ראשו יהיה תמים בו לא יבטל ממנו…

לפי פירוש זה, השיער הוא חלק מן הראש; בראש נמצאת הדעת שה' נתן לאדם, ואיסור התספורת מבטא שימוש בדעת האלוקית ללא השחתה.

רבנו בחיי מסביר על דרך הקבלה את קדושתו של שיער הנזיר: הוזהר בתגלחת לפי ששיערותיו של אדם הם כחו, (וכן בשמשון: "אם גלחתי וסר ממני כחי"[שופטים, פרק ט"ז, פסוק י"ז]) ואין להם סוף והם גדלים כל ימי חיי האדם…וכל זה ירמוז לענפי השם ולנטיעותיו וכחותיו שהם הוויות דקות ופנימיות, והן עשויות כעין חוטי שלהביות המתפשטות לכל צד ואין להן סוף… ועל כן נצטווה לגדלם והוזהר שלא יכרות אותם כי נזר אלוקיו על ראשו ואם יכרות שיער ראשו שהוא דוגמת הנטיעות יהיה כמקצץ ומפריד השם מענפיו….

נבאר את דבריו: בשיער באה לידי ביטוי בצורה הכי ברורה הגדילה וההתפשטות התמידית, ולכן השיער מסמל את הבריאה המתמדת של ה'. גידול השיער מהווה חיבור אל כוח הבריאה האינסופי, ולעומת זאת קיצוץ השיער מהווה הפסקת כוח זה, והפרדה בין הכוח הבורא (ה') לבין הענפים הברואים. לכן, גידול השיער מחבר בין הנזיר לבין אלוקיו, ובכך נותן לנזיר כוח מיוחד (כפי שמסופר בספר שופטים על שמשון), וקיצוץ השיער מפסיק את הכוח המיוחד הזה, מפני שהוא כמפריד בין ה', המשפיע והבורא, לבין האדם.

אם כן, ניתן להבין את איסור התספורת כחלק מצוויי הפרישה המונעים את הנזיר מלחטא, אך מכיוון שהתורה מתארת את השיער המגודל בתיאורים חיוביים ונותנת לו מקום מרכזי, ניתן להבין שאיסור התספורת (או יותר נכון – גידול השיער) מקרב את הנביא אל הקדושה, ומחבר אותו אל הקב"ה, ובכך השיער הוא "נזר אלוקיו על ראשו".

איסור היטמאות למת וטעמו

(ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:
(ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אלוקיו עַל רֹאשׁוֹ:

הנזיר מורחק מן הטומאה כשם שהוא פורש כדי להתרחק מן העבירה. אולם, ההרחקה מן הטומאה מהווה בעיקר חלק מן ההתקרבות אל הקדושה: לנזיר אסור להיטמא בגלל "נזר אלוקיו" שעל ראשו (פסוק ז') – השיער, אשר מתואר בפסוקים הקודמים כ"קדוש יהיה".

בפסוק ח' אומרת התורה "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'", ומפרש רש"י "'כל ימי נזרו קדוש הוא' – זו קדושת הגוף מליטמא למתים". כלומר – הנזיר הופך לקדוש, ובמצב זה הוא איננו יכול להיטמא[4].

מן הפרישה אל הקדושה

בחנו את שלושת האיסורים המוטלים על הנזיר, וראינו שבכל אחד מהם יש מימד של פרישה (מן העבירה או מן הטומאה), אך בכל אחד מהם יש גם מימד של התקרבות אל הקדושה. מעניין לשים לב שבתחילה התורה איננה מתארת את הנזיר כ"קדוש", ולכן כאשר קוראים את איסור שתיית היין מרגישים יותר את נושא הפרישה. איסור התספורת מתחיל עם תחושה של פרישה נוספת, אך בהמשך נאמר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", כך שגידול השיער מתקשר אל הקדושה, כפי שאכן מתברר בהמשך הפסוקים. איסור ההיטמאות למת מתקשר באופן ברור ביותר אל הקדושה של הנזיר. ניתן לראות זאת כתהליך:

קדושה (איסור הטמאות)
פרישה וקדושה (איסור תספורת)
פרישה (איסור שתיית יין)

יתכן שהתורה מציגה את האיסורים ואת משמעותם באופן זה כדי ללמדנו שהנזירות כוללת גם פרישה וגם התקרבות אל הקדושה, ובתקופת הנזירות עובר הנזיר תהליך נפשי: ראשית הוא פורש – מרחיק עצמו מדברים היכולים להביא לידי עבירה; בעקבות פרישה זו הוא מתקרב אל הקדושה, והופך לאדם קדוש ומקורב אל הקב"ה (כמובן שבאופן מעשי הנזיר מתחייב מיד בכל שלושת האיסורים, ובשלושתם יש מן המימד הראשוני של הפרישה). לפי כיוון זה, אמנם יש בנזירות מימד חשוב של פרישה, אך המטרה העיקרית והסופית אליה מכוונת הנזירות היא התקרבות אל הקדושה.

מימד הקדושה שבנזירות מתעצם כאשר שמים לב להשוואה בין הנזיר לבין הכהן הגדול, כפי שמבטא זאת המדרש[5]: …אמר הקב"ה הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול: מה כהן אסור ליטמא לכל המתים אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים; מה בכהן גדול כתיב "כי נזר שמן משחת אלוקיו עליו" (ויקרא כ"א, פסוק י"ג) אף בנזיר הוא אומר "כי נזר אלוקיו על ראשו" (במדבר, פרק ו', פסוק ז'); מה בכהן כתיב "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" (דברי הימים א' פרק כ"ג, פסוק י"ג) אף נזיר נקרא קדוש שנאמר "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'" (במדבר שם, פסוק ד')… (במדבר רבה, [וילנא], פרשה י, סימן י"א).

כלומר – הנזירות מאפשרת לאדם מישראל להגיע למדרגה של קדושה הדומה למדרגתו של הכהן הגדול.

אם כן, במבט כולל על הנזירות ניתן לומר שהתורה מתארת את הנזיר באופן חיובי וכאדם קדוש. בעקבות זאת עולה בחריפות השאלה שהעלינו בתחילת השיעור: מדוע התורה מחייבת את הנזיר להביא קרבן חטאת בסיימו את תקופת הנזירות, ובמה חטא הנזיר? תשובות רבות ושונות ניתנו לשאלה זו, ונסקור אותן בקצרה.

ד. קרבן הנזיר

הנזירות כבעייתית

לדעת רבים מן המפרשים, העובדה שהנזיר מביא קרבן חטאת מעידה על כך שהנזירות היא בעייתית או נובעת ממצב בעייתי. להלן שלוש דעות המצביעות על שלוש נקודות בעייתיות בנזירות:

א. ההינזרות היא חטא, כיוון שהאדם לא אמור לאסור על עצמו כל מיני איסורים ולסגף את עצמו: אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר שם, פסוק י"א), וכי באיזה נפש חטא זה[6]? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה. (תענית יא.)

ווריאציה של הסבר זה היא הטענה כי בנזירות יש חטא כלפי הגוף, אף על פי שמבחינת הנפש הוא מתקדש: נוכל להשיב שמצד אחד הוא קדוש ומצד אחר חוטא. מצד נפשו הוא קדוש שהנפש שלימותה בשתבדל מתאוות העולם, והגוף שלימותו בשלא יבדל מתאוות העולם בקצה אחרון, אלא שיהיה באמצעו, באכילה ובשתיה ויאכל בשר וישתה יין כראוי לבריאות גופו, אם כן מצד הנפש המשכלת הנזיר נקרא קדוש, ומצד הגוף נקרא חוטא. (תולדות יצחק לפסוק י"א).

ב. נדר הנזירות בא בעקבות חטא, ועל כך צריך לכפר: "מאשר חטא על הנפש" – בעבור שתקף עליו יצרו עד שהוצרך להזיר עצמו מן היין[7]. ("מדרשי התורה" לר' אנשלמה אשתרוק[8]).

ג. הנזירות באה על חשבון דברים אחרים שהאדם צריך לעשות: עניין החטאת בנזיר הוא לפי שביטל ממנו כמה מצוות כמו טומאה לקרובים שהיא מצוות עשה וכן ביטל קידוש והבדלה על היין. ואם פעלו אצלו בפרישות – אז הוא טוב ומשובח, אבל מכל מקום צריך כפרה. (משך חכמה לפסוק י"ד).

הפסקת הנזירות בעייתית

אולם, כמה מן המפרשים הבינו שהנזירות היא דבר חיובי, (כדעת ר' אלעזר בהמשך הגמרא בתענית יא.), שהרי התורה מתארת את הנזיר כקדוש. לכן, לדעתם קרבן החטאת בא על הפסקת הנזירות ועל החזרה אל חיי העולם הזה:
ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלוקיו…והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם. (רמב"ן, במדבר שם).

לפי שהיה עוזב חיי הקדושה והפרישות ובוחר לשוב לתאוות הגשמיות. (אברבנאל).

ה. הנזירות והמורכבות האנושית

נזירות היא מצב של פרישה מתוך מגמה להתקרב אל הקדושה. מצב זה הוא מורכב: מצד אחד, ברור שהרצון להתקרב אל הקדושה הוא חיובי, כלומר המטרה היא בוודאי חיובית; מצד שני, הקב"ה ברא את האדם עם כוחות גוף ולא כמלאך, מתוך כוונה שהאדם יחיה את חיי הגוף בשלוב עם חיי הנפש ויצליח להביא לידי ביטוי את גדולת הנפש דווקא מתוך חיבור אל הגוף ואל כל חיי העולם הזה החומריים. בצורה כזו, בה גם כוחות החומר מתחברים אל הקדושה, החיבור אל הקדושה הוא הרבה יותר משמעותי. הנזיר פורש ומרחיק את עצמו מדברים מסויימים, כדי להצליח להתקרב אל הקדושה; אמנם הוא מוסיף לעצמו איסורים – אך הוא בעצם מקל על עצמו: הוא איננו מתמודד עם כל המורכבות של קדושה בתוך חיי העולם הזה, והעמדה הנפשית הזו היא בעייתית. יתכן שקרבן החטאת בא על עצם המורכבות האנושית, המביאה את האדם לפעמים להשתלטות של אחד הצדדים על הצד השני: לפעמים הגוף משתלט ומפריע לנפש, ולפעמים הנפש מתגברת עד כדי רצון להתנתק מן הגוף. הנזירות עצמה מתחילה בתחושה שהגוף משתלט וצריך קצת לרסנו[9], וממשיכה עם תקופת הנזירות עצמה, בה מתנתקים מן הגוף ומעצימים את הנפש[10]; שני המצבים הללו הם בעייתיים, ועל שניהם צריך להביא קרבן חטאת[11].

כאשר מסתיימים ימי הנזירות, חוזר הנזיר אל המורכבות. מה יהיה עכשיו? האם יחזור למצב בו ישתלט הגוף על הנפש? אם כן, עליו להביא חטאת על כך, כפי שפרשו הרמב"ן והאברבנאל; אולם, יתכן גם מצב אחר – יתכן שהקדושה של ימי הנזירות תמשיך להשפיע עליו והוא יחיה את חיי העולם הזה מתוך יותר שלמות. כך מפרש רבנו בחיי את משמעות קרבן הנזיר:

והזכרתי בנזירות כבר כי הוא למעלה מהמידות ודבק בעצם הרחמים העליונים והוא רוצה עתה לצאת מקדושתו, נראה כמתרחק ורוצה לסלק עצמו חס ושלום מאותה מעלה שכבר דבק בה. ולכן הצריכתו תורה קרבן ולא לכפרה…אך הכוונה בקרבנו לקרב הכחות וליחד ולהמשיך להם שפע מן המקור ויסתפקו המידות ואחר כך יחזור להנאותיו כתחילה, ועל כן היה הקרבן שנצטווה בו עולה ושלמים וחטאת…

ופירש השפתי כהן[12]:

שאע"פ שנשלמו ימי נזירותו עודנו בקדושתו… וכיוון שעלה לא ירד, ולא יפחד, שלא יפתהו היצר אע"פ שישתה יין…

כלומר, לדעת רבנו בחיי קרבן החטאת הוא אחד משלושת הקרבנות שמביא הנזיר כדי לאפשר לו לחיות את חיי העולם הזה מתוך דרגת הקדושה שאליה הגיע בתקופת הנזירות[13].

אם כן, תהליך הנזירות מבטא את המורכבות האנושית: את העובדה שהאדם מורכב גם מגוף וגם מנפש, ואת העובדה שלפעמים יש חוסר איזון ביניהם. עם סיום תקופת הנזירות, אמור הנזיר לחזור אל המורכבות האנושית ולחיות אותה ביתר שלמות.

(הרבנית שרון רימון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm. נערך ע"י צוות בית המדרש כל הזכויות שמורות לרבנית ולישיבה)

————————————————————

[1]   בשיעור לפרשת תזריע עסקנו בנושא היולדת וקרבנה, וניסינו להסביר מדוע היולדת מביאה קרבן חטאת; באותו שיעור הזכרנו שגם הנזיר צריך להביא קרבן חטאת, וגם במקרה זה לא ברור מדוע: גם הלידה וגם הנזירות אינם נתפסים בעינינו כמצב של "חטא", ועל כן יש להסביר מדוע עליהם להביא קרבן חטאת. בהשוואה שבין נזיר לבין יולדת נמשיך לעסוק בהמשך השיעור.

[2]   עיינו בקונקורדנציה החדשה לתנ"ך, מאת אברהם אבן שושן, המחלק את המילים בפרשתנו לשני ערכים שונים: "נִזַר", ו"נֵזֶר" (את המילה "נזיר" פירש אבן שושן רק במשמעות הראשונה – פרוש מן החברה. אולם, משמעות רוב שאר המילים בפרשייה היא "כתר").

[3]   א. ואלו הם דבריו:

"כאבשלום לא היה איש יפה" – סמוך לסיפור המרד שמרד באביו ספר מה גרם לו זה – כי היה יפה, ובכל ישראל לא היה כמוהו ונתגאה ביופיו ובשיערו, וחשב כי אין ראוי למלוכה מבני דוד כמוהו ומרד. (שמואל ב' פרק י"ד פסוק כ"ה).

ב. מעניין שחז"ל (נזיר ד:), ובעקבותיהם מפרשים שונים, אמרו שאבשלום היה נזיר, ולכן היה לו שיער ארוך. לפי פירוש זה, התוצאה של איסור התספורת לנזיר הייתה הפוכה מהרצוי!

[4]   מעניין לשים לב לכך שרש"י מייחס את הקדושה לגופו של הנזיר דווקא: הנזיר איננו "עוזב את גופו" ובכך נשמתו מתקדשת, אלא הוא מקדש את גופו.

[5]   על ההשוואה בין הנזיר לכהן הגדול עיינו בהרחבה במאמרו של הרב אמנון בזק ב-V.B.M. פרשת נשא – למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?

[6]   בפשטות יש לומר כי "החטא" המדובר כאן הוא הטמאות למת, שהרי הפסוק והקרבן עליהם מדבר ר' אלעזר הקפר עוסקים בנזיר שנטמא:

(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:

(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

(יא) עָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:

(יב) וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם ו               הַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ:

אמנם הפסוקים עוסקים בנזיר שנטמא באונס, אך בכל מקרה ניתן להבין שמצב זה הוא בעייתי, ועל הנזיר להביא קרבן כדי לתקנו.

הגמ' בנזיר (יט.) מעלה קושי זה, ומתרצת כי גם נזיר טהור חוטא (בכך שמצער עצמו מן היין), אך נזיר טמא "שנה בחטא" ולכן ר' אלעזר הקפר דיבר עליו. התוס' במקום (ד"ה "והיינו") הסביר שנזיר טמא "שנה בחטא" בכך שלא נזהר מספיק מלהטמא, וגרם לארכת זמן הנזירות (שהרי נזיר שנטמא סותר את ימי הנזירות שמנה ומתחיל לספרם מההתחלה). עיינו גם בגמ' בנזיר ג., ואכמ"ל.

[7] עיינו גם בדברי המשך חכמה בהמשך דברינו.

[8] מובא בעיונים לפרשת השבוע של נחמה ליבוביץ, פרשת נשא, עמוד 74.

[9]   ואולי על כך מכפרת החטאת, כדעת "מדרשי התורה" שהובא לעיל.

[10] ואולי על כך מכפרת החטאת, כדעת ר' אלעזר הקפר וכדעת ה"תולדות יצחק" שהובאו לעיל.

[11] בשיעור לפרשת תזריע, לגבי היולדת, השוונו בין קרבן היולדת לקרבן הנזיר, וכעת ניתן להשלים השוואה זו:

גם אצל הנזיר וגם אצל היולדת באה לידי ביטוי בצורה חריפה המורכבות של האדם, בהיותו בעל גוף ובעל נפש –

ביולדת – יש תחושה של ניתוק בין הגוף לגדולת הנפש והתמקדות בגוף ברגעים של קשיי הלידה; ניתוק זה הוא בעייתי, על אף שתהליך זה הוא חיובי ביסודו.

בנזיר – יש תחושה של ניתוק בין הגוף לגדולת הנפש, והתמקדות בנפש, וגם ניתוק זה הוא בעייתי, על אף ששאיפתו של הנזיר להתקרב אל הקדושה היא חיובית.

אם כן, גם היולדת וגם הנזיר מביאים קרבן חטאת על קושי בהתמודדות עם המורכבות של גוף ונפש.

[12] מובא בהערות הרב שעוועל לפרוש רבנו בחיי.

[13] ואולי לכך מכוונים דברי ה"משך חכמה": המצוות מלמדות אותנו לחיות את חיי העולם הזה מתוך חיבור אל הקדושה, ולכן המצוות אינן מופשטות אלא הן נעשות בדברים חומריים. אדם המתנזר מחלק מן העולם החומרי מפסיד קיום מצוות המחוברות אל הדברים החומריים הללו, והמשמעות היא שבהתנתקו מן החומר הוא מפסיד את החיבור המיוחד של המצוות, של עולם הקדושה, אל עולם החומר.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • נס פרשת סוטה
  • הרהור תשובה הופך רשע לצדיק
  • סדר בחיים הוא יסוד התורה
  • חומש הפקודים
  • מדוע קדמה פרשת במדבר לפרשת נשא?
  • "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (ו, כג)
  • גוף ונשמה
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (212.5KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.