החירות באחריות

הדפסה הדפסה

עם ישראל מתלונן על מים, על לחם ובשר ושוב על מים.. סך הכול על שלושה תלונות אנו קוראים בפרשה..התואר מתלוננים בא במשמעות שלילית, של אדם המתלונן על מה בכך, אדם מנדנד עם טענות שווא לא מוצדקות, ואפילו קנטרניות משהו.. ובל נשכח, שמאורעות הללו, סמוכים הם לנסים המופתיים שחזו בהם עם ישראל, דור דעה שכזה, שהגיע להשגות נפלאות, זכה לראות את מעשי ההשגחה העליונה בצורה המוחשית ביותר שבן אנוש יכול להשיג, ועם זאת רגע אחרי נדמה שאין לדברים הללו כושר השפעה לטווח ארוך, והוא מתמוגג לו במהרה, והעם הנודד במדבר מעלה תאנות ומענות כנגד אלו שהוציאו ממצרים מעבדות פרך.

ובכלל השאלה המזדקרת מאיליה היא עצם בקשת העם לקבל מים, בקשה חיונית מאין כמותה, אחרי שלושה ימים שהם צועדים במדבר תחת שמש קופחת והמים כבר אזלו, כעת הם ובניהם ומקניהם עומדים בפני סכנת התייבשות עד מוות, העם מבקש להרוות את צימאונו להחיות את נפשו, ואת הבקשה הכל כך פשוטה וצודקת מכתירה התורה בשם 'תלונה' ואת אנשיה למתלוננים תואר המעניק משמעות שלילית, בעוד שבקשה מאין זו היא כורח המציאות, בקשה צודקת, ומה איפוא תלונת התורה על תלונת עם ישראל..

וכן עצם הקשיים במדבר שנתקלים בהם עם ישראל ורק אחר תלונתם הקב"ה ממציא להם את צרכיהם, זו הנהגה שונה ממה שנהג איתם עד כה. במצריים, הראה את כח ההשגחה את הנסים והנפלאות ושידוד מערכות הטבע אם במכות שקיבלו המצרים ואם בקריעת ים סוף, ואילו עתה לא זו בלבד שלא ממציא להם ניסים אלא מערים בפניהם קשיים ואת כל מבוקשם ממציא דווקא אחר שמתלוננים, מה טעם השינוי בין ההנהגות.

ואם בכל אופן התורה מגדירה את טענת עם ישראל על חסרון מים ולחם וכו' בשם תלונה פירושו של דבר שהיה בטענתם משהו לא צודק לא נכון, אלא טענה לשם טענה, ולזה יקרא תלונה, וזה תמוה מאד כיצד אותו עם שחזה בנסים הגדולים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, יטען כנגד מטיבו טענות שווא..

עוד הערה נחוצה הנה בכל שלושת התלונות, משה רבינו נעתר בתפילה רק אחר שכלו כל הקיצים ועם ישראל מתרעם כלפיו וכלפי אהרון, ומה ראה מרע"ה להמתין עד 'הרגע האחרון' ולא תיכף בתחילת הקושי שנתקלים עם ישראל להעתיר בתפילה.

והתמיהה הגדולה בזה, הנה אחרי המאורע של קריעת ים סוף כתוב "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו". לכאורה כל שרשת התלונות של עם ישראל שהתרחשה בסמוך לזה, סותרת היא לאמונה שאחזו בה, ואם כן איך מסתדרים שני הדברים, תלונה מצד אחד ואמונה מצד שני…

התשובה לכל השאלות היא אחת. כל המצבים הקשים שעמדו בפניהם עם ישראל, לא יד המקרה כי אם יד ההשגחה העליונה סובבה כל אלה, הקב"ה חולל לעמו ניסים ונפלאות שידד בשבילם את מערכות הטבע, ועתה שיצאו מהגלות, אחר שהם טעונים בנסים ונפלאות, הגיע העת לנסות את העם ולהעמיד אתו במבחן האמונה בטרם הוא מקבל את התורה, מבחן זה בשונה משאר מבחנים הציון מאה לא יוענק דווקא לאלה שענו נכונה במבחן, כי אם לאותם אלה שקלטו בכלל שמוצב בפניהם כאן מבחן, והקושי והאתגר שיעמדו בפניו אם קשיי צמא ורע הוא לא תלוי בגורם כלשהו, כי אם מצב התלוי ביד ההשגחה, זאת אומרת אם יעשו אבחנה שהאתגר והקושי הוא לא בא תוצאה מסיבה טבעית סתם, וכמוה גם הפתרון הרצוי לא יבוא בדרך טבעית, כי אם בדרך של אמונה ותפילה למציב האתגרים הקב"ה, ואליו ורק אליו צריך לפנות להתפלל ולבקש בתחינה שייתן להם את המוצא מהסבך, ולכן עם כל זאת שעצם הבקשה של עמ"י אם למים וכו' מוצדקת, עיקר הטענה אליהם היא בהטלת האשמה על משה ואהרון שליחי ה' זאת במקום לשאת כפים כלפי מעלה ולבקש מאת הקב"ה שיסייע בידם. ואת זה משה ידע שכל הקשיים הנערמים בפניהם אינם אלא ניסיונות מאת מסובב הסיבות, ולכך המתין לראות אם עם ישראל פונים אל הקב"ה אם לאו, ורק אחר שהעם הצמא מפנה את תלונותיו למשה, נזקק משה לתפילה להקב"ה שעם זאת שהעם היוצא ממצרים לא שם אמונו ומבטחו בהקב"ה בכל פרט אבל שייעתר להם לספק צורכיהם..

ובזה מבואר מה שהערנו אחר שבקריעת ים סוף נתחזקה האמונה אצל עם ישראל אם כך מה מצאו מקום להתלונן, התשובה מה שהתלוננו עם ישראל לא משום שחלילה לא האמינו אחר שנתקבע בהם האמונה בקריעת ים סוף, ועצם התלונה כמו שהתבאר לא נבע חלילה מצד כפירה בהקב"ה או בהנהגתו, כי אם טענה כנגד משה שסברו בדעתם שהוליכם במדבר על דעת עצמו ונטה בזה מרצון השם ובשביל זה הקב"ה מעניש אותם, והטענה עליהם בזה, קודם הטלת האשמה על שליחי השם מוטלת עליכם החובה להפנות את בקשתכם להקב"ה ולא להאשים במצב הקשה שהגעתם אליו את האחר..

ועתה נציג שאלה -אם היינו מתבקשים להגדיר את המידה הניגודית (ההפכית) של מתלונן..מה היינו עונים על שאלה כזו..שאלה קשה..ובכלל היינו אומרים שמתלונן נגזר מכמה פנים ולא בהכרח רק ממידה אחת, אם משום תוכנת הנרגנות או 'כפויות טובה' אם משום קנאה וכו'. שכן יש מתלונן משום שהוא כפוי טובה, או משום שהוא אדם נרגן בטבעו, או משום קנאה וכו' אבל לא כל האנשים המתלוננים חולקים בסיבה אחת. כך היה אפשר לענות על שאלה שכזו.

אבל באמת התשובה המדויקת לשאלה זו, נמצאת גם היא בפרשתנו, מאורע בולט בפרשה, שיש בכוחו לשפוך אור על הצד ההפוך של 'מתלונן'..

המאורע המדובר התרחש בעת מעמד קריעת ים סוף, יותר נכון רגע קודם לזה, בשעה שעמדו עם ישראל בפני הים הסוער ומאחוריהם מצרים שועטים המבקשים להרגם ומשה מכה במטהו על הים על פי ציווי השם לקרוע את הים, מתואר בחז"ל (גמ' סוטה לז. מכילתא שם פרשה ה ילקוט שמעוני שמות – פרק יד) שהכניסה לתוכו לוותה בהתנצחות של השבטים, האחד טוען שהחובה מוטלת על חבירו, וחבירו מטיל על חבירו וזה שוב מחזיר לראשון …עד שקפץ נחשון בן עמינדב.

שש מאות אלף סיבות היו לנחשון למה לא הוא זה שצריך לקפוץ לים הראשון אבל חרף זאת הוא קופץ לים ומשאיר את 'הסיבות' ביבשה.

מה היה מיוחד בנחשון שלא היה בשאר האנשים, אם משום האומץ וגבורה שניחן בהם, אין בזה בכדי להסביר את פשר המעשה, שכן בתוך שש מאות אלף איש, מן הצפוי למצוא אנשים לא פחות אמיצים וגבורים ממנו, ומה ההבדל איפוא בין נחשון 'הקופץ', לאותם אלו שהשתהו בעמידתם על שפת הים.

מוכרחים להסיק מזה, שהמיוחד בנחשון בשונה מכל השאר, הוא בקבלת האחריות..

נחשון נטל על עצמו את האחריות, הוא לא פזל לצדדים ולא המתין למישהו אחר שיעשה את 'העבודה', על אף שתמיד היה יכול לקוות שאחד מתוך שש מאות אלף איש יהין לקפוץ ראשון, זאת משום שראה את עצמו אחראי למצב, שכן אם יש בכוחו לפתור אותו מה לו להטיל בדווקא על האחר, לזה קוראים נטילת אחריות..

ואם נשאל איך כל זה קשור למתלונן או להיפוכו, ומה קשר יש לו לסיפור תלונת עם ישראל, עם המאורע שהתרחש עם נחשון בן עמינדב. אבל כשנתבונן נראה לדעת, שסיפור התלונה משקף את הדרך ההפוכה מהדרך שאחז בה נחשון ..

הניגוד הגמור לנטילת אחריות כמעשה נחשון, הוא תכונת המתלונן, במקום שיבדוק טוב טוב את עצמו, ינסה לטפל במה שנתקל בכוחותיו שלו, הוא מטיל את האשמה על האחר..עם ישראל כשנתקלו בקשיים, כל תלונתם מופנית לעבר משה ואהרון, בהם הם רואים סיבת הבעיה וממילא גם את פתרונה, הם לא בודקים בעצמם שמא הקשיים הם אתגר שמימי, שעת מבחן שעורך להם הקב"ה, והציון יקבע לא בפתירת הקושי והאתגר כי אם במציאת 'מסובב האתגרים' והקשיים, חלף זאת הם מטילים את האשמה על האחרים במקום ליטול אחריות ולפתור בכוחותיהם את האתגרים המוצבים בפניהם.

ועתה נוסיף להעמיק עוד בפשר האירועים הקורים עם העם העברי בשיטוטו במדבר. כפי שכתבנו הערמת הקשיים על עם ישראל במדבר הייתה בכדי לחנכם באמונה. אבל ייתכן לבאר הסיבה לזה בדרך נוספת, עמוקה יותר..

הנה יציאת מצרים עיקר מה שהיא מסמלת זה את החירות שזכו בה עם ישראל אחרי מאתים ועשר שנות עבדות, מעבד 'נרצע', לאדם חופשי שלא מחויב דבר לאדם זולת בוראו, אבל בזה אין די, כל זמן שהאדם יש לו חירות מישות כלשהי אבל אין לו חירות 'בעצמו' לא ניתן לומר שחירות היא לו..

נסביר מעט..כפי שקבענו את 'המתלונן' במשבצת המנוגדת לאחריות, ייתכן לומר שהאדם זוכה בחירות אמיתית דווקא כאשר הוא נוטל על עצמו אחריות. ממש כך, אם כי על פניו הדברים נראים כסותרים אחד את השני, שכן אם אדם נוטל על עצמו אחריות, הרי הוא מגביל בזה את עצמו ואיפה לו החירות..אבל לא כך הדבר כמו שנפרט.

כל זמן שהאדם לא נוטל אחריות, פירושו של דבר שהוא תלוי באחרים, הוא לא מנהל את הדברים כי אם רוצה להתנהל ולהיות תלוי באחרים שהם יעשו לו את 'העבודה', וההשלכות בזה הם פשוטות שאם אותו אחר שנתלה בו לא מספק את העבודה, הוא גם מגביל אותו, את 'התלוי', לעומת זה כשאדם נוטל על עצמו אחריות ולא תלוי באחרים, הרי לו חירותו, ללא הגבלה ובלא שתלוי במעשה האחר.

לצורך הדוגמא נקח שני אנשים השותפים בעסק אחד. כל שותף בפני עצמו אין לו חירות לעשות ככל העולה על רוחו, הוא מוגבל בכל צעד שעולה בדעתו, וצריך לסכם על כל דבר עם שותפו, אמנם אם רוכש את חלק השותף, הגם שנוטל אחריות על החלק הנוסף, אבל זהו חירותו לעשות בעסק ככל אשר יחפוץ.

אחרי שהסברנו את הדברים ייתכן שזאת הסיבה מה שהקב"ה מערים בפני עם ישראל קשיים ואתגרים, שכן עם זאת שיצאו ממצרים ונגאלו מעבדות לחירות אבל כל זמן שהם לא נוטלים אחריות על עצמם, הם עדיין לא נחשבים כבני חורין בפועל ולזה באו הקשיים לחנכם ליטול על עצמם את האחריות ממנה יגיעו לזכות בחירות אמת.

וייתכן לומר שזאת הסיבה גם מה שהקב"ה מביא עליהם את עמלק. ושלא כהנהגתו כלפי המצרים שעם ישראל נצטווו אך להחריש ולא להילחם ואילו במלחמת עמלק הקב"ה דורש שעם ישראל יהיו שותפים פעילים בה, זאת משום שאחרי שהעם התלונן ולא נטל את האחריות וממילא גם לא הגיע לחירות האמתית, אם כן לתקן זאת אם זקוקים הם בעצמם להילחם, סוג של לקיחת אחריות, ובזה יגיעו לחירות האמתית.

עוד נקודה המצריכה בירור. התורה מתארת את קושי השעבוד שהיה מנת חלקם של העם העברי במצרים, עבודת פרך על שלל מרכיביה, "עבודה קשה" "קוצר רוח" "אנחה" ענויי הגוף והנפש, ואם כך הדבר האחרון שהיה עולה על דעת כל אדם באשר הוא לחזור שוב למקום שכזה..ואילו עם ישראל מעלים בערגה את סיר הבשר שהיה ערוך להם במצרים, ומתארים חיי נחת ורווחה ההיפך מכל המתואר באמת..

וזה גם אם נעשה אבחנה ברורה בין 'ערב רב' לשאר העם עדין התמיהה עומדת: וכי ערב רב לא ראו את כל הניסים והנפלאות..וכי ערב רב מקור דמיונם מופתח יתר על המידה משאר העם הישראלי עד שמשתוקקים הם לסיר הבשר שהיה או לא היה להם במצרים.

ייתכן שהטענה של אותם קיצוניים נבעה מהזיכרון האחרון והקצר שהיה להם מאותה תקופה של המכות שנמשכה כמעט שנה, ואז גם עבודת הפרך פסקה מעליהם ונעשו במידת מה חופשיים, כמבואר בחז"ל, והיו מסוגלים לפרנס את עצמם, שלא לדבר על הביזנע'ס 'הניצולי' שעשו עם המצריים, מכרו להם ליטר מים במכת דם במחיר העולה על 'שתות' של ששת אלפים הוי אומר באלף אחוז יותר…ובאותו הזמן גם היה באפשרותם לצרוך בשר ולרכוש מקנה וצאן. ולזאת השנה הם התכוונו בשבתנו על סיר הבשר, אבל את כל אותם שמונים ושש שנים שבהם היה עיקר השעבוד כמבואר בחז"ל -וממילא לא סיר בשר וגם פחות מזה לא קיבלו- הם לא זכרו.

ואפשר להסיק מכאן שטבעו של האדם שהוא מסתכל על הטוב שהיה לו בעבר, כה"טוב המושלם" זאת אומרת, הוא מגדיל את מימדיו הן באורך הזמן והן באיכותו. ואילו דבר רע הקורה בהווה הוא מגדיל את מימדיו ואת הטוב רק מקטין.. ומכאן גם באה ההשוואה השגויה כלפי ההווה והעתיד, ולא עברו עליהם יותר משלושים יום במדבר בלי בשר ומיד התלוננו עד שנפשם איוותה לשוב מצרימה מקום בו שמונים וחמש שנה מסתבר לא אכלו בשר.

(נשלח ע"י ראש כולל הפקדתי שומרים)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • עד מתי מאנתם לשמור מצוותי ותורותי?
  • "ותצאן כל הנשים אחריה"
  • "וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ"
  • רמז לאופן שבו בקע משה רבינו את הים
  • משה ועצמות יוסף
  • ה"כשר" שבשונאים
  • ושם נסהו
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.