סדנת גמילה

הדפסה

מי מאתנו לא ניסה לעקור הנהגה שלילית, התנתקות מחטא כלשהו, ואחר זמן מה לבסוף גם נפל. מהי אם כן הדרך הבטוחה להתנתק מהנהגה, חטא, הרגל, או כל דבר שלילי באופן שתוקף ההחלטה הראשונית ייתפס אצל האדם ולא חלילה יפוג כעבור זמן מה.

דרכים 'וסדנאות לגמילה' יש למכביר, אלא שרובם הגדול לא מושתתים על בסיס תורתנו הקדושה, ואם כך גם הדרכים והשיטות שהם מציגים, גם אם לא נוגדים לתורה וההלכה במפורש אבל כל עוד לא ביקשנו בה, בתורתנו, עצות והדרכות, גם שאר הדרכים והשיטות של 'העולם' בחזקת פסולות, שכן אין לדמות שיטה שהומצאה על ידי בשר ודם, לשיטה הנלמדת מתורתנו הקדושה שהיא הוראת חיים לכל אדם בכל דור וכדברי חז"ל (זוהר ח"ג נג, ב) תורה לשון הוראה.

עיון בפרשתנו ובפרט בסדר הקרבת קרבן פסח והנלווה עליו, יחשוף בפנינו דרך המבוססת על שלושה צעדים שיש בכוחה לסייע לאדם להתנתק ולהיגמל מחטא או הנהגה שלילית, וכשם שנעזרו עם ישראל ביציאתם ממצרים בדרך הזו כך אדם בן דורנו יכול לאמץ את שלושת הצעדים שהתורה מתווה. וכמובן שעיקרון הדברים תקף לכל סוג של חטא או התמכרות שיש לאדם.

הנה בפרשתנו אנו עומדים רגע קודם סיום שרשרת המכות, מכה רודפת מכה, ניתכת על המצריים, וזאת עד למכה האחרונה, מכת בכורות, שם הקב"ה "לוקח" פסק זמן ומצווה את בני ישראל להקריב קרבן פסח.

ויש לדעת מפני מה נצטוו בני ישראל להקריב קרבן פסח שעה שהם על אדמת מצרים ובסביבת הגלות תחת פטרונות המצריים, ולא אחר מכת בכורות שזה הזמן המתאים ביותר לחגוג את סדר הפסח והקרבתו להודות על הניסים ומה שהשתחררו ויצאו מגלות לגאולה.

ובכלל עצם הפסיחה על בתי ישראל והצלתם במכת בכורות תלויה לכאורה במעשה מצדם, מריחת הדם וכמו שכתוב "והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים" (יב, יג) וזאת בשונה משאר המכות שלא הוצרכו לשום מעשה בכדי להנצל מאותם המכות שניתכו על המצריים, ומה איפוא ההבדל ביניהם.

ובמיוחד מה שיש לתמוה הוא על מריחת הדם שבאה לשמש כאות וסימן שזה הבית של האיש הישראלי לבל ינזק במכת בכורות, וזאת יש להבין, וכי הקב"ה נזקק לסימן כלשהו בכדי לדלג על בתי ישראל ולא להזיקם.

[ורש"י שם מרגיש בזה ומפרש בזה"ל וראיתי את הדם – הכל גלוי לפניו אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם: עיין שם. וכנראה דבריו מבוססים על דברי המכילתא (פ' מח) מה ת"ל וראיתי הדם אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם עיי"ש. וגם בדברים הללו לא מצאנו מנוח, שכן בשאר ט' המכות עם ישראל גם שהיו עובדי ע"ז לא היו צריכים לעשות דבר מה בכדי להנצל ואילו במכת בכורות תלויה הצלתם במעשה מצידם, מריחת הדם, ושוב חוזרת השאלה הראשונה מה איפוא ההבדל?]

לשם מתן תשובה לשאלות הללו נזדקק לדעת את הצורך בהקרבת קרבן פסח על ידי בני ישראל קודם צאתם ממצרים וכמו שיבואר ב"ה.

הנה על הציוי הנאמר לעם ישראל "ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח: (יב, כא) דרשו חז"ל (הובא ברש"י שם ו) "לפי שהיו שטופים בעבודת כוכבים אמר להם משכו ידיכם מעכו"מ וקחו לכם צאן של מצוה".

בהשקפה ראשונה הציווי הנאמר כאן -לפי פירוש המדרש- הוא לעזוב את עבודת האלילים ובמקום זאת לדבוק בעבודת השם על ידי הקרבת קרבן פסח.

אבל לאמיתו של דבר הציווי לשחוט קרבן פסח לא בא רק כתחליף לעבודה זרה ששקעו בה ישראל אלא יתירה מכך עיקרו של הציווי הוא להורות לעם ישראל על ניפוץ הע"ז והאלילים, וזאת על פי דברי התרגום אונקלוס שהמצרים היו סוגדים ומאלילים את מזל טלה ומשכך אף הטלה והצאן בכללותו סימל בעיניהם דבר מרומם ומקודש עד שלא העיזו להשתמש בו לצרכיהם ובוודאי לא לשחטו ולאוכלו, ובציווי זה מוטל על העם העברי ששקע בחטא הע"ז עד ליום אתמול, להתנתק ממנה באופן מוחלט באמצעות מעשה שחיטת הקרבן וכמו שעוד יבואר בזה.

והדברים מפורשים במדרש רבה (שמות פרשה טז פסקה ב) "וכן אתה מוצא לישראל כשהיו במצרים היו עובדין עבודת כוכבים ולא היו עוזבין אותה שנאמר (יחזקאל כ) איש את שקוצי עיניהם לא השליכו. אמר לו הקב"ה למשה כל זמן שישראל עובדין לאלקי מצרים לא יגאלו לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים זה מה שכתוב "משכו וקחו לכם" כלומר משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח שבכך הקב"ה פוסח עליכם.

[וידידי ר' אהרון לזר שיחי' העיר שאלה חזקה, הנה מדברי המדרש האמור עולה שעם ישראל עד לאותה שעה היה אחוז בכבלי העבודה זרה, ואילו במכת חושך מביא רש"י ( י, כב) דברי המדרש שעניינה של מכת חושך היה בכדי שהמצריים לא יראו במות רשעי ישראל שלא רצו לצאת ממצרים עיין שם אם כן מוכרח שאותם שנשתיירו ולא מתו שהם סך הכל אחד מכל חמישים לא היו נגועים בעוון ע"ז ומשום כך לא מתו ואם כן איך ייתכן לומר שמשכו וקחו לכם היינו משכו ידיכם מעבודה זרה, דבר שבין כה לא היו אוחזים בו כבר. ושאלה זו חזקה מאד.

אמנם כמה תירוצים בדבר, האחד שבדברי המדרש מבואר הסיבה שמתו אותם מבני ישראל במכת חושך בזה הלשון: "לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת" עיין שם. הרי מבואר שכל סיבת המוות לאותם פושעים לא בעוון עבודה זרה בלחוד כי אם משום העדפה להישאר במצרים וחטא זה גדול מעבודה זרה שהוא כפירה באלוקות בכלל, בפרט לפי מה שכתבנו בשבוע שעבר שעם ישראל מה שעבדו עבודה זרה לא משום שהאמינו שאין חלילה אלוקים, אלא מצאו לעצמם מתווך בין האלוקים ובינם האנשים הפשוטים עיין מה שכתבנו בהרחבה, בזה מתברר היטב שאותם פושעים בשונה מעם ישראל, כפרו בעיקר ומפני זה הקב"ה המית אותם.

ועוד יש לתרץ בזה שעם ישראל תיכף כשראו את המכות שנתן הקב"ה למצריים הפסיקו לעבוד ע"ז, אולם עצם רעיון של הע"ז היה עדיין אחוז בהם וזה שאומר המדרש "לכפור בעבודת כוכבים" שכפירה שייכת להיאמר כלפי אמונות ודעות בשונה מעזיבה המתייחסת לגבי מעשה.]

והנה כשנסקור את הייחודיות של סדר הקרבת קרבן פסח "המצרית" ביחס לשאר קרבנות האמורים לדורות, נשים לב לשלושה הוראות מרכזיים.

א. לקיחת הקרבן ארבעה ימים קודם שחיטתו ב. הקרבת הפסח בכנופיה ובחיק בני המשפחה ג. מריחת דם הקרבן על שתי המזוזות והמשקוף.

על פניו כל הוראת ציווי היא פרט נוסף בצורת ההקרבה זאת אומרת מלבד הציווי לשוחטו נוסף על זה גם הפרט לשוחטו בכנופיה, והציוי השלישי מריחת הדם, בכלל נדמה שאין לו זיקה וקשר לעצם עבודת קרבן פסח, מלבד מה שבא להורות לאותו המשחית שמכה בבכורי מצרים, על קיום וביצוע הקרבת קרבן פסח על ידי הישראלים בכדי שלא יזיקם.

אמנם אם נתבונן היטב, יעלה בידינו ששלושת הציוויים הם מסכת רעיונות אשר קו אחד מנחה אותם, וכשם שהציווי הראשון -עצם שחיטת הקרבן- עיקרו להורות על שחיטת האלילים כך גם שני הציוויים האחרים הם המשך ישיר לציווי הראשון וכל עניינם הוא להורות לאיש הישראלי היאך הדרך להינתק מחבלי יצרו.

זאת אומרת הקב"ה מניח לפתחם של ישראל קיום מצוה ומתווה לפניהם את הדרך לקיימה אם זה גבי לקיחת הקרבן ארבעה ימים קודם שחיטתו או על עצם ההקרבה ואכילתו שתעשה בכנופיה ולמרוח את הדם, שכל הציוויים הללו באים להורות לעם ישראל כיצד הם יכולים להגמל ולהתנתק מחטא העבודה זרה. וזאת יש לזכור שהוראת הציווי משכו ידיכם מן הע"ז נאמרה אחרי המכה התשיעית שניחתה על המצריים ועם כל זאת לא מנע הדבר מישראל עד כה לעבוד ע"ז, גם אם לא בדביקות ובאמונה כבראשונה שעה קודם שנתכו המכות אבל אחיזה כלשהי בע"ז נשאר תפוס בהם ולזה נועדו הציוויים להורות לאיש הישראלי על העצה המאפשרת להתנתק מחטא הע"ז.

וקודם שננתח את העקרונות לשלילת הרע העולים משלושת הציוויים נגדיר אותם דרך שלושה צעדים: א. מעשה הפוך- נגדי ב. קבוצה ג. חיצוניות והחצנה.

וכעת נבחן את המשמעות היוצאת מכל ציווי של השלושה. הדרך הנכונה להתנתק מכל דבר שלילי (אם עבירה או הנהגה) מלמדת אותנו התורה דרך ג' עקרונות א. באמצעות מעשה הפוך, פעולה נגדית, והוא מעשה הסותר את האמונה או ההנהגה השלילית שתפס האדם בעבר שלא די בהחלטת האדם במחשבתו ובשכלו בכדי למגר ולעקור אותם כל שהוא לא מבטא את שלילתו ודחייתו מהם באמצעות מעשה שמביע סתירה לאמונה הישנה שהחזיק בה בעבר, והיתרון שבמעשה נגדי, הוא גדול על פני החלטה שכלית לחוד, ומהסיבה הפשוטה, כל זמן שהאדם לא עושה מעשה נגדי לאמונות והמחשבות שאחז בהם בעבר לא חודרת ההבנה לעומק דעתו שהוא שינה מסלול והתנתק מהרע, השינוי הגדול מתרחש דווקא כאשר אדם מוציא את ההחלטה השכלית של עזיבת הרע מהכח אל הפועל באמצעות מעשה נגדי שאז כל חושיו משתתפים ומתאחדים בדחיית השלילי ובזה עושה רושם גדול בנפשו, שכן מה שהאדם מתעמת עם 'עברו' הוא מציב את עצמו מעבר למתרס וכמתנגד לאמונה הישנה והשגויה וזאת בשונה מהחלטה שכלית לחוד, שגם אם דוחה בשכלו עדיין לא מפנים באופן מוחלט שהוא מעבר למתרס, וכשם ששינה דעתו כך ייתכן שישוב וישנה דעתו כמוקדם. אבל כשאדם עושה מעשה נגדי, הוא מוציא לפועל את תוקף המחשבה אבל ללא מעשה "דרמטי" שמביע את מחשבתו "תוקף ההחלטה" כהה, ואילו תוקף המעשה נותן תוקף להחלטת השכל ולחיזוקה.

ומשום כך מצווה הקב"ה את ישראל משכו ידיכם מעבודה זרה והקריבו קרבן פסח, כמו שהזכרנו שהצאן בעיני המצריים היווה סמל לע"ז, שהיו עובדים למזל טלה, וזה הטלה והצאן הם קדושים בעיני המצרים וסוגדים להם, ועתה כשעם ישראל נוטלים את הסמל של הע"ז שעד ליום אתמול היו שקועים ומאמינים בו ושוחטים אותו, דבר האסור כמובן על פי האמונה האלילית הישנה, בזה מלבד מה שמביעים את דחייתם ואת עזיבת האמונה הנפסדת ואחיזה ודביקות בהקב"ה אלא יתירה מכך, עצם מעשה נגדי שכזה, מותיר רושם עמוק על החוטא בעבר והוא חורת בנפשו את ההחלטה השכלית שקיבל על ההתרחקות מהעבודה זרה שתפס בה בעבר -בצורה חדה יותר.

ובזה גם נגיע להבנה מה טעם נצטוו בני ישראל לקחת קרבן ארבע ימים קודם שחיטתו ובפרט לפירוש המדרש שכל העניין בעצם שחיטת הקרבן להורות לישראל על שחיטת האלילים והע"ז אם כך מדוע להתעכב בזה ארבע ימים ולא לשחוט אותו בו ביום.

אבל ההבנה בזה ברורה, אילו היתה ההוראה לשחוט את הקרבן תיכף אותו היום שלוקחים אותו, הרושם מפעולה שכזו לא היה בו בכדי לחרות על נפשם את העזיבה מחטא הע"ז, שכן באותם ד' ימים רואים הם את הערצת המצריים כלפי הבהמות ואת המשטמה כנגד עמ"י שרוצה לשחוט את אלילם ואילו עם ישראל מתבוננים בזה בראיה הפוכה שאין כח לאליל שכזה, ממילא אחר ד' ימים כשישחטו עם ישראל את הקרבן ויעשו מעשה נגדי ביחס לאמונה שהחזיקו בעבר משפיע רבות אבל אם היו שוחטים את הקרבן תיכף לשעת לקיחתו כושר ההשפעה של 'המעשה הנגדי' תהיה מועטה שכן הוא נעשה בלא התבוננות ונחשב הדבר לא יותר מאשר לציווי כפוי, ובכדי לעשות רושם על האדם הוא נצרך לעכל את המהלך והמעשה שהוא עושה שאז בשעה שעושה אותו מתוך ישוב הדעת והתבוננות הוא גם משפיע עליו בהתאם.

[ובכך עלה בדעתי להסביר את דבריו המפורסמים של רבי יצחק הוטנר (אגרות "פחד יצחק" קכח) וכך הוא כותב "החכם מכל אדם [שלמה המלך] אמר 'שבע יפול צדיק וקם'. והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, אע"פ ששבע יפול צדיק מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה'שבע נפילות' שלו." וייתכן לפרש את הדברים באותה הדרך שנקטנו עד כה, שעצם הקימה של הצדיק, הרי היא מעשה נגדי המשרישה בנפשו שלו את ההתנגדות למעשה החטא, ולכך בסופו של ענין שעה שהצדיק קם וקובע מקומו באופן תמידי על הדרך הרצויה, הרי נעלמו ממנו שבע הנפילות אולם שבע 'הקימות' וההתנגדות עשו רושם בנפשו, חזק בהרבה מאותו אחד שלא התנסה בזה]

ועם כל זה עדיין קיום הציווי הראשון לחוד לא היה בו בכדי להרחיק את "חוטא העבר" מן החטא בכל מצב, שכן כל זמן שהאדם עוזב מקור אמונה מזוייפת כמו ע"ז ועובר לאחוז בדרך האמת עם כל זאת ברגעי חולשה שעה שהשכל והידיעות לא תופסות מקום יכול ליפול שוב למלכודות החטא ולזה בא ההוראה השנייה של הקב"ה המצווה עליהם להקריב קרבן פסח בחברת אנשים ובני המשפחה שאז גם בשעות קשות הללו חודרת לאדם ההבנה שאותה אמונה שאוחז בה לא הוא המייצג אותה בלבד אלא גם שאר האנשים שותפים בדעה זו, וזה נותן לאדם חיזוק ותמיכה רגשית להתמודד אם המשיכה לחטא זה אף שהשכל לא מתפקד ויתירה מכך האדם מטבעו לא מסוגל להרגיש נחות ביחס לאחרים ולכך יודע שאם ייטה שוב לדרך החטא הוא מגדיר את עצמו נחות מהציבור ומהאנשים הרבים שהיו שותפים אתו במסע השינוי. וזאת מלבד מה כשאדם פועל דברים עם כלל הציבור ובפרט שמדובר על 'שינוי כיון', תוקף המעשה גדל לאין ערוך כשעושה זאת לבדו.

נוסיף בזה כמה מילים לחדד את ההבדל בין מעשה הנעשה בשיתוף הרבים ובין מעשה של יחיד. הנה כל יהודי שומר תורה ומצוות יש לו כמה מניעים לזה, שניהם חיובים אם כי באחד מהם המינון קובע. האחד מניע שכלי, ומתוך אמונה וידיעה, שתכלית האדם בעולם נועדה אך לקיים את חוקי היצרן. ומיהו היצרן? הקב"ה, שברא את העולם בששת ימי בראשית שמבחינה זו הסתיימה לה הבריאה ומכאן ואילך צריך לתחזק אותו, את העולם, וזאת האחריות לשלמות העולם מסר הבורא בידי הנברא, האדם, וגם צייד אותו לצורך המטרה, בכלים שישמשו 'לתחזוקת העולם', ואלו התורה והמצוות כמו שאומר הפסוק "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ובזה נמצא האדם אחראי לשלמותו של הבריאה עד כאן הדברים פשוטים.

המניע השני הוא המניע החברתי; האדם מושפע בין השאר מהסובבים אותו, לטוב ולרע וכמו שקובע הרמב"ם "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו (הלכות דעות פרק ו הלכה א). זאת אומרת "לא טוב היות האדם לבדו" היא תכונה שהקב"ה טבע באדם, לכונן חיי חברה, והמסגרת הכללית משפיעה על הפרט לטוב או לרע, תלוי בחברה שבחר האדם להימנות על שורותיה. ושני מניעים הללו פועלים אצל כל אדם באשר הוא. זאת אומרת בלי בסיס אמוני משהו, אדם לא היה חוסה בצל הקב"ה ומקבל על עצמו את שמירת חוקיו. ומאידך המניע השני גם הוא נצרך אצל כל האדם כמו שכתב הרמב"ם. ואם כך שנפש האדם מושפעת ונמשכת אחר רעיו וחבריו, ודאי שכל מעשה של שינוי כיון בפרט אמוני, הנעשה יחד עם הרבים הוא משפיע רבות על האדם שלא כשינוי הנעשה על ידו בלבד, מפני שכך טבע הקב"ה שדעת האדם תימשך אחר הסובבים אותו, וייתכן הסיבה שאדם נמשך בדעותיו אחר הרבים שכותב הרמב"ם הוא משלושת הטעמים שנקטנו. ולזאת מצווה הקב"ה לעמ"י שיקריבו את קרבן פסח כל אחד עם קרוביו וזאת על אף שגמר בדעתו לעזוב את חטא הע"ז (מניע א') אולם כושר ההשפעה תהיה גדולה כאשר יעשה זאת בשיתוף הרבים. ועוד בזה הנה המקור לדברי הרמב"ם הללו שאדם נמשך בדעותיו אחר סובביו, ציין במגדל עוז שם את המימרה המובאת במסכת כתובות יז. כדברי בית הלל שאמרו, "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". וראיתי בזה ביאור שמדברי חז"ל שאמרו דעתו של אדם תהא מעורבת עם הבריות הרי רואים מכך שבמערכת הקשרים בין בני אדם פועל תהליך של ערבוב הדעות, היינו שהדעות נדבקות ומועברות מאדם לאדם. ובנוגע לענייננו אינו דומה התנתקות מהחטא הנעשה ברבים לזה של היחיד, שכל אחד מוסיף לשני ומחזק אצל השני את התפיסה הכללית מטעמו הוא.

'והמכה בפטיש' של ההתנתקות מהמעשים השליליים שהאדם אחז בהם עד כה זה הציווי השלישי של מריחת הדם על מזוזות הבית והמשקופים לעין כל, הוא, והוא הצעד השלישי בכיוון לדרך הנכונה ..וההסברה בזה כשאדם מחצין את המעשה הנגדי לעין כל מלבד זה שעוד גורם להעמיק בנפשו את עזיבת החטא הוא גם קושר את עצמו לאמונה החדשה וההנהגה הישרה שכן אחר שפעל מעשה המביע 'שינוי החלטה וכיון' ברבים, טבע האדם שהוא לא מסוגל לסתור את עצמו ולשוב למעשה הקודם הסותר למעשה הנגדי שאל"כ הוא משווה עצמו כאדם שלא עומד בדיבורו וכל המהות של האדם, זה השליטה שלו עצמו על עצמו. [ובמיוחד בשביל לגשר על הפער בין הסתירות העצמיות של האדם נולד השקר, הוא המתווך בין הדיבור של האדם למעשיו של האדם, זאת אומרת לתרץ את מעשיו שלא יתנגשו עם דיבורו ומה שהוא מציג, אבל כל שמוציא בפועל את מחשבתו בזה השקר "תופס רגליים' שכן כל תירוץ כוזב אין לו מקום להכחיש את מציאות המעשה].

לצורך הדוגמא ידוע אחת מהעצות שהעלה המשגיח הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל למי שהחליט בנפשו על הפסקת הנהגה לא טובה להודיע זאת לקרוביו וסובביו וכנראה קו המחשבה המנחה בזה שכל שסיפר ברבים בדבר החלטתו הוא גורם לעצמו 'מעכב' נוסף אם יחליט לחזור לסורו שהרי כל שיחזור שוב להרגלו הקודם בזה הוא סותר את עצמו לעיני כל, וזה גורם נפשי שיש בכוחו למנוע את האדם מלשוב להרגלו הקודם. וזאת מלבד מה שהחצנה היא שלב נוסף בביטוי של האדם שנסוג מהדרך השלילית, ובוחר בדרך החיובית ויש בזה חיזוק הרושם בנפשו על ידי עצם המעשה.

ונפלאתי לראות שהדברים תואמים בחלקם עם דברי הרמב"ם (מו"נ ח"ג מו) וזת"ד ואומר כבר אמרה ה'תורה', כפי מה שפרש אונקלוס, שהמצרים היו עובדים מזל טלה, ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן..וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר 'מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו…עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל האלוה, ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות, אשר הם חליי הנפש האנושית, בהפך אשר בקצה האחר. – ומפני זאת הכונה בעצמה צוינו לשחוט 'כבש הפסח' ולהזות דמו ב'מצרים' על השערים מחוץ – לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין, שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סיבה ממיתה הוא המציל מן המות, "ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף"-גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקים אותו 'עובדי ע"ז עיי"ש.

אם נסכם את העקרונות שרצוי לאדם להשתמש בהם בכדי להינצל מהחטא (או אחר שהחליט כבר בדעתו להתנתק ושלא חלילה לשוב חזרה) וכפי שעולים הם מהציוויים של קרבן פסח א. להתעמת עם האמונה הכוזבת באמצעות מעשה סותר ונגדי ב. לקבל חיזוק מהסובבים ובני המשפחה ג. להחצין את השינוי ברבים. וכל השלושה הללו כל אחד מהם יש לו את הייחודיות שלו להילחם במשיכה לחזור שוב לחטא וכמו שהוסבר, אולם החוט המקשר ביניהם, זה הרושם שעושה כל אחד מהם בנפש האדם שלא ישוב חזרה לעברו.

וכעת שלושת השאלות שפתחנו איתם מתבהרות מאליהם שאלה הראשונה מפני מה נצטוו ישראל להקריב קרבן פסח דווקא באותה העת ב. מדוע הוצרכו למריחת הדם שישמש לאות וסימן ג. ובכלל מדוע הוצרכו למעשה מצדם בשונה משאר המכות. כל השאלות הללו מוסברות היטב. הקב"ה בא להורות לעם ישראל בטרם מוציאם מעבדות מצריים, העם צריך לגאול את עצמו מכבליה של הע"ז ואמונותיה הנפסדות ולזה מצטווים הם בסדר הקרבת הפסח ומריחת הדם לוודאות שגאלו את נפשם באמצעות אלו המעשים, וכמו שהוסבר, או אז ראויים הם לגאולת גופם אחר שנפשם נשתחררה מעבדות האלילים המצרית, שכן הגלות האמתית אינה גלות הגוף כי אם גלות הנפש וכל זמן שעם ישראל לא נגאל בנפשם מהעבודה זרה אין גם 'טעם' לגאולת הגוף.

(נשלח ע"י א.נ. ראש כולל הפקדתי שומרים)