ברכת משה לישראל ולשבטים

הדפסה הדפסה

א. ברכת השיר הפותחת

ברכת השיר הפותחת מכוונת לכלל ישראל, ויש בה שני חלקים. החלק הראשון לפני הברכות לשבטים, והשני בסוף, אחרי הברכות לשבטים. כך, הברכות לשבטים נמצאות בתווך, מעין 'כורך' של הברכות לכלל ישראל. השם המרמז על הקשר בין שני החלקים של השיר הכללי הוא "יְשֻרוּן": "ויהי בִישֻרוּן מלך…" > "אין כָּאֵ-ל יְשֻרוּן …".

אמנם לפי רש"י, כבר הפסוק "ברזל ונחֹשת מִנעָלֶךָ…" חוזר מן השבטים אל עם ישראל כולו. הקשר בין שני חלקי הברכה הכללית מתבהר: המלך יוביל את צבא יְשֻרוּן לכיבוש הארץ בעזרת "רֹכֵב שמים" אשר "בגאותו [שוכן] שחקים", ושולט במעונו השמימי כמו בארץ, "ומתחת זרֹעֹת עולם, ויגרש מפניך אויב …".

ברכת השיר הכללית מסודרת במבנה הבא:

  • הופעת ה' מסיני, משעיר ומפארן, בחירת ישראל, "תורה צִוה לנו", מלך לשבטי ישראל.
  • [הברכות לשבטים].
  • כיבוש הארץ בעזרת ה', ביטחון ושפע בברכתו.

ב. פירוש הברכה הכללית

וזאת הברכה, אשר ברך

משה איש  הא-להים – עד כאן נקרא 'משה האיש'/'האיש משה'/ רק כאן, בדברו האחרון, נקרא 'איש הא-להים'. 'איש", משום שעומד למות כאיש "לפני מותו" (וראו רש"י)/ 'איש  הא-להים', מפני שגם ברכתו האחרונה היא 'דברי  א-להים'  על בני ישראל (ראב"ע ורמב"ן).

סיני, שעיר, פארן –      מקומות ההתגלות, הופעת ה' לישראל במדבר, כאשר הופעת ה' נדדה עם בני ישראל במסעיהם. מעמד הר סיני ומתן תורה עברו גם הם מסיני לשעיר ולפארן. כך מתוארת ההתגלות של סיני גם בשירת דבורה, בנבואת חבקוק (ג') ובתהלים ס"ח.

ואָתָה מֵרבבֹת קֹדש –    ובא ה' והופיע מרבבות עם קדוש שחנו בקדש [ברנע], ובקדש [מדבר צין].

מימינו אֵשדָּת לָמוֹ –     'ימין' = דרום; מדרום למחנה ישראל בערבות מואב, התנשא הרכס של אשדות הפסגה, מעליו הראה ה' למשה את הארץ שממערב לירדן, לפני מותו. הפשט בפסוק הוא לפי הכתיב 'אשדת' במילה אחת, והפסוק כולו עוסק בהופעת ה' במדבר, לאורך מסעות בני ישראל, עד לתחנה האחרונה של משה. המדרש, לפי הקרי – 'דת נתונה מאש', מקדים ומטרים את תוכן ההתגלות – 'תורה צוה לנו משה' (שבהמשך) – לתוך תיאור ההתגלות.

אף חֹבֵב עמים –           'עמים' הם שבטים, שבטי ישראל, שה' אוהב אותם (רש"י), והפועל 'חבב' בא מארמית (כמו 'ואָתָה' = ובא). או שה' מביא אותם אל סתרי שכינתו (רמב"ן), מלשון 'חבא', כמו 'חביון  עֻזֹה' המתאר את ההתגלות בהר פארן (חבקוק ג', ד'). אולי רמז למשפחת חובב = יתרו, שהצטרפה למשה ולישראל בהר סיני (ר' רשב"ם).

כל קדֹשיו בידך –          לשון יחיד, חוזר לכלל ישראל שהיו כאיש אחד בהר סיני (רש"י לשמות י"ט, ב').

והם תֻּכּוּ לרגלך –         חוזר לשבטים, שתֻּכּוּ = עמדו בתוך = למרגלות הר סיני (רש"י).

ישא מִדברֹתיך –           חוזר שוב אל כלל ישראל, אשר 'ישא' = יקבל את 'הדברים' = עשרת הדיברות. הן הן ה'תורה' אשר 'צוה לנו משה' – והיא מבוססת על המורשה של יעקב אבינו.

ויהי בישֻרון מלך –       'ה' יִמלֹך לעלם ועד' בישראל, מכוח האספה של ראשי העם וזקניו, בהר סיני, כמו בכל המלכה של מלך בשר ודם, שאספת נציגי העם מקבלת את מלכותו (כך פירשו רש"י ורמב"ן). ויש שפירשוהו על משה (ראו חזקוני ורמב"ן).

יחד שבטי ישראל –    ראשי השבטים (כמו 'ראשיכם, שבטיכם', דברים כ"ט, ט') כאיש אחר.

ברזל ונחֹשת מִנעָלֶךָ –   'עכשיו הוא מדבר כנגד כל ישראל' (לשון רש"י), כלומר, חוזר ומתקשר לפתיחה (כמו שהראינו בהסבר לעיל), וכיבוש הארץ היא המשך למלכות ה'. צבא ישראל הוא צבא ה', ומנעליו הם כינוי לכלי נשקו. אולם רש"י ורמב"ן פירשו 'מנעליו' = 'מנעוליו', על סגירת הגבולות מפני אויב.

וכימיך   דָּבאֶךָ    –       השורש 'דבא' מופיע רק פה, ואין לו רע בכל המקרא (ראב"ע). אונקלוס תרגם לפי ההקשר 'תוקפך', כלומר, כימי עלומיך (=של צבא ישראל וחייליו) כך תוקפך וחוזקך, וסביר מאד שהוא היפוכו של 'דאב' (=צער ויגון, וראה רש"י). יש שפירשוהו מלשון שפע, משורש 'זוב', כי ד' וז' מתחלפות (רמב"ן).

אין  כא-ל  ישֻרון –     מתקשר למעלה, אל 'ויהי בישֻרון מלך', כפי שהראינו בהסבר לעיל.

רֹכֵב שמים בְּעֶזְרֶךָ [הוא אשר] ובגאותו [שוכן] שחקים [הוא השוכן ב] מעונה …          בחלק מספרי בית שני שבמקדש היה כתוב 'מעון', וכך רמוז גם בתהלים צ', "תפִלה למשה איש  הא-להים, א-ד-נ-י מָעוֹן אתה היית לנו בְּדֹר וָדֹר".

מעונה א-להי  קדם –   תיאורי רֹכֵב שמים = שחקים = מעונה מתארים את כבוד ה' וגדולתו, שמן השמים פורש 'זרֹעֹת עולם' כדי לבוא 'בעזרך', ולהכות את אויבי ישראל. אפשר שיש דו-משמעות במילה 'ומתחת' = מותח זרועות עולם אל הארץ מתחת.

וישכֹן ישראל בטח –     בדד עין יעקב, אל ארץ דגן ותירוש – 

אף שמיו יַעַרפו  טל – השמים יורידו ענני טיפות טל, בנחת ולא בסערה, כמו 'ערפל'  (ודומה לו 'יערֹף  כמטר לקחי', בשירת 'האזינו').

עם נושע  בה' –  [הוא] מָגֵן עזרך – ואשר [הוא] חרב גאוַתך – ממנו ניצחונותיך – 

ויִכָּחשוּ  אֹיביך לך –     יִרזוּ ויצטמקו אויביך בהדרגה, כמו שנאמר: 'מעט מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ' (שמות כ"ג, ל', וכמוהו דברים ז', כ"ב-כ"ג).

ואתה  על במוֹתימוֹ  תדרֹך – על שדות הקרב והנחלה תציב רגליך, כמו שנאמר: "כל המקום אשר תדרֹך כף רגלכם בו, לכם יהיה" (דברים י"א, כ"ד).

ג.  הברכות  לשבטי  ישראל –  לפי סדר נחלות (מדרום-מזרח לצפון-מערב)

יחי ראובן ואל ימֹת, ויהי מְתָיו (=אנשיו) מספר [חשוב]   שבט ראובן היה בסכנת כרת. יש אומרים מפני הדברים הקשים שאמר עליו יעקב אבינו (בראשית מ"ט, ד', וכך פירשו רש"י ורמב"ן), כי ברכת משה מקבילה לברכת יעקב. יש שפירשו, מפני שבני גד וראובן לקחו על עצמם לעבור חלוצים לפניהם במלחמות ארץ כנען, ולכן הם זקוקים לתפילת משה עליהם (רמב"ן בפירוש שני).

לדעתי, שבט ראובן הוכה קשות במרד דתן ואבירם (במדבר ט"ז, י"ב-ל"ד), והיה בסכנה גדולה במקום מושבו בעבר הירדן, ובני גד הקיפו אותם בחגורת מגן (ראו רשימת ערי גד, במדבר ל"ב, ל"ד-ל"ו, בניגוד לתיאור הנחלות ביהושע י"ג) כי היו בני גד חזקים יותר, כמפורש בברכת יעקב ובברכת משה ('גדוד יְגֻדֶּנּוּ'; 'כלביא שָכֵן').

אין סתירה בין הפירושים, כי חולשת השבט במדבר ובנחלה היא תוצאה מדברי יעקב, ובאה ברכת משה למתק ולתקן את דברי יעקב, מבלי להזכיר בפירוש חטאים ובכורה.

 וזאת [הברכה] ליהודה, ויאמר: שְמַע ה' קול יהודה, ואל עַמוֹ (=שבטו ונחלתו)  תביאנו [לשלום],  ידיו רב לו, ועֵזֶר מצריו תהיה –    הברכה ליהודה קצרה, ובניגוד לברכת יעקב איננה מזכירה את גדולת השבט, ואת מעמדו כמנהיג. שני השבטים המנהיגים בברכת יעקב הם יוסף ויהודה, ואילו שני השבטים המנהיגים בברכת משה הם יוסף ולוי (=יהושע בן-נון, ואלעזר בן אהרן הכהן).

הברכה ליהודה משקפת היטב את שותפות הגורל בין שבט יהודה ושבט שמעון – 'שְמַע ה' קול יהודה' – שיצאו יחד למאבק משותף על נחלה משותפת (שופטים א' ג', יהושע י"ט א', ט', וראה רש"י ורמב"ן), תוך ריחוק ברור משבטי יוסף ורחל, ומשבטי הגליל, כאילו הם 'עַם' לעצמם (='ואל עַמוֹ תביאנו'). אכן, זה היה המצב של שבט יהודה בימי השופטים.

ממבט גיאוגרפי – נחלת ראובן היא הדרומית במזרח הירדן, וקרובה למקום הסתלקות משה. נחלת יהודה היא הדרומית במערב הירדן, והיא הנראית למשה מנגד, מראש הפסגה.

 וללוי אמר:

תֻּמֶּיךָ ואוּרֶיךָ לאיש חֲסידֶךָ, אשר נִסיתוֹ במַסָּה, תְריבֵהוּ על מֵי מריבה –   'ונמצא נאמן' (כדברי אונקלוס, ורש"י אחריו), והוא שבחו של אהרן הכהן, ראש שבט הלוי, ומשה סבור שאהרן לא חטא כלל במי מריבה. לפיכך, תמוה מאד המשכו של פירוש רש"י, על שבח הלויים הנאמנים למשה בחטא העגל, כי משה התפלל גם בעד אהרן להצילו בחטא העגל (דברים י', כ'), והזכרת החטא היא גנות לאהרן, ולא שבח, ומשה שפתח בשבח אהרן, לא יעבור לגנותו, בהמשך.

לכן יתפרשו פסוקי ההמשך, כפירושו של 'חזקוני' (=ר' חזקיה בר' מנוח, מאחרוני התלמידים בבית המדרש של רש"י ובעלי התוספות).

הָאֹמֵר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אֶחָיו לא הִכיר, ואת בָּנָו לא יָדָע, כי שָמרוּ אִמרָתֶךָ,ובריתךָ יִנצֹרוּ –   'אם מת לו אב, ואם אח ובן, צריך לעשות כמי שאינו מכירו, כדכתיב [בכהן גדול]: "לאביו ולאמו לא יִטַּמָּא" (ויקרא כ"א, יא), ולמה? – "כי שמרו אמרתך" שאמרת (שם י"ב), 'ומן המקדש לא יֵצֵא' – אפילו בשעת צערו אינו רשאי לצאת אחריהם …" (חזקוני שם).

לפי פירושו של 'חזקוני', כל הפסוקים ממשיכים בשבח אהרן ובניו, כוהנים גדולים וגם מורי תורה לישראל, שמוסרים את עצמם לקדושה, ומתעלים מצערם האישי. באהרן הגיע הדבר לידי כך, שביום השמיני, כשמתו שני בניו במשכן, אסור היה לו לצאת מקדושתו ולהיטמא להם, ולא ידע בקבורתם ובאבלם "כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצרו".

ולכן,

"יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל, ישימו קְטוֹרה באפךָ, וכָליל על מזבחךָ".

וסיום הברכה, ה' יברך את כוח מנהיגותם של הכוהנים הגדולים ראשי שבט הלוי, הם מנהיגי המשפט והתורה והמקדש, נגד כל מי שיקום לערער את מעמדם – 

בָּרֵך ה' חֵילו, ופֹעל ידיו תִרצֶה,  מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו, ומְשַׂנאָיו, מִן יקוּמוּן. 

לבנימִן אמר: ידיד ה' יִשכֹּן לָבֶטַח עליו, חֹפֵף עליו כל היום, ובין כתֵפיו שָכֵן –  נחלת בנימין כולה נחשבה נחלה מקודשת, שכן בספר יהושע (י"ח) נאמר, שנחלת בנימין מוקפת נחלות יהודה ואפרים, ראובן [ממזרח לירדן יריחו] ודן [ממערב], ואלה הם ראשי הדגלים במחנה ישראל סביב למשכן (במדבר ב'). כמו כן משמע מספר יהושע (י"ח), ש'כתף' יש (כמעט) רק בנחלת בנימין – "כתף יריחו… כתף לוזה.. היא בית-אל… כתף היבוסי… כתף מול הערבה… כתף בית חגלה"; ועוד יש בגבול יהודה ובנימין (ביהושע ט"ו), נוסף ל"כתף היבוסי… היא ירושלִַם", גם "כתף הר יערים" הסמוך למפגש הנחלות של יהודה, בנימין ודן בקרית יערים; בהמשך הגבול הצפוני של נחלת יהודה נזכרת "כתף עקרון", והיא היחידה בספר יהושע שמחוץ לגבולות בנימין.

והנה ביאור הברכה לפי גבולות הנחלה של בנימין: ה' ישכון לבטח על בנימין בנחלתו, כנפי השכינה יהיו לו לחופה תמיד, ומקומות הקודש להתגלות השכינה יהיו 'בין כתפיו' – בין "כתף לוזה.. היא בית-אל", לבין "כתף היבוסי.. היא ירושלִַם"; ובין מקום עלייתם של בני ישראל נושאי ארון הברית מן הירדן, "בגלגל, בקצה מזרח יריחו" (יהושע ד', יט), שסביבו "כתף בית חגלה.. כתף בית הערבה… כתף יריחו" – ועד "כתף הר יערים" הסמוך לקרית יערים, לשם הגיע ארון הברית לשנים רבות, אחרי חורבן שילה, ואחרי חזרת הארון מפלשת (שמואל א' ז', א'-ב').

גם מקום הקודש אליו התכנסו בני ישראל במצפה (שופטים כ', א', כ"א, א', שמואל א' י', י"ז), ומקומות המשכן והבמה הגדולה בנוב (שמואל א', כ"א) ואחר כך בגבעון (מלכים א' ג', י"ז; דברי-הימים-א כ"א, כ"ט; דברי-הימים-ב' א', ג'), נמצאים בנחלת בנימין, בין "כתף לוזה.. היא בית-אל", לבין "כתף היבוסי.. היא ירושלִַם", וכך נפגשו בנחלת בנימין, ההיסטוריה של השכינה, עם הגיאוגרפיה שלה.

אכן כך הבינו חז"ל כשהביאו ספר יהושע ועיינו בגבול בנימין ויהודה, ואמרו – "שכינה בחלקו של בנימין" (זבחים נג:-נד: וראו ספרֵי 'וזאת הברכה'), ועוד הגדילו להוציא רצועה מחלק בנימין גם לשילה, להכניס גם אותה בקדושת השכינה שבחלק בנימין (זבחים קיח:).

את קדושת המקדש בחלק בנימין הזכירו רוב המפרשים בפסוק הזה, אולם לא הזכירו את סוד הכתפיים ונחלת בנימין בכללה, לפי הכתובים ביהושע, ותיאור ההתכנסויות בבית אל, במצפה ובגבעון.

במה זכה בנימין, שנקרא 'ידיד ה" (ראו רמב"ן), ונחלתו, 'נחלת שכינה'? –

בנימין הוא הבן ה-12, אשר השלים את שבטי ישראל. כבר ביארו חז"ל, שהוא היחיד מן השבטים שנולד בארץ ישראל, לא השתחווה לעשו, וגם לא היה לו חלק במכירת יוסף (ספרֵי 'וזאת הברכה' שנ"ב; ועוד; וראו 'חזקוני'; וראו מאמרי 'נחלת בנימין – נחלת שכינה', באתר שלי).

 סדר ברכות משה הולך מדרום-מזרח לדרום, וצפונה – ראובן – יהודה עם שמעון בנחלה אחת, ואחריהם ברכת לוי הניצבת במדויק בין יהודה ובנימין, צמודה לנחלה המקודשת השוכנת בבנימין. אחר כך תבוא ברכת יוסף, וברכות שבטי הצפון.

סדר זה משקף בבהירות ובדיוק את מצבם של השבטים בראשית ימי המלוכה, עם בחירת ירושלִַם על גבול יהודה ובנימין, והעלאת ארון הברית אליה על ידי דוד, יחד עם הכוהנים בני לוי, לקראת הקמת הבית ל-ה'.

רק בנבואה מרחיקת ראות אפשר היה לברך כך את השבטים מפי משה.

כך אמרו חז"ל:

"הראה הקב"ה למשה… דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו …" (במדבר-רבה פרשה כ"ג-ד)

כלומר, לא רק את הגיאוגרפיה אלא גם את ההיסטוריה:

"אל תקרֵי "עד הים האחרון" (דברים ל"ד, ב'), אלא 'עד היום האחרון"    (ספרֵי וזאת הברכה, שנ"ז)

 ד. הברכה ליוסף אצל משה ואצל יעקב

 "וליוסף אמר:

מְבֹרֶכֶת  ה'  ארצו,

מִמֶגֶד שמים  מִטל,  ומִתהום  רֹבצת תחת.

ומִמגד  תבואֹת שמש,  ומִמגד  גֶרֶש ירחים.

ומֵראש הַררֵי קדם,

ומִמגד גבעות עולם. ומִמגד  ארץ ומלֹאהּ,

וּרצון  שֹכנִי סְנֶה,

תָּבוֹאתָה  לראש יוסף,  ולקדקֹד  נְזיר אֶחיו.

בכור שורו  הדר לו,   וקרני רְאֵם  קרניו,

בהם  עמים  ינגח יחדו  אַפסֵי ארץ,

והם  רבבות אפרים

והם  אלפי מנשה"

 מְבֹרֶכֶת [מִבִּרְכַּת] ה', ארצו –  המילה 'מברכת' כופלת את עצמה, ברמיזת השיר.

הברכות הארוכות, השופעות חיל ושפע, מעידות על השבטים המנהיגים – יהודה ויוסף בפי יעקב; לוי ויוסף בפי משה. יוסף הוא היחיד-המנהיג בפי שניהם, ויש דמיון רב בין שתי הברכות ליוסף, אבל דווקא בהקבלה יש למצוא את ההבדלים;

לכן, נציג כאן את ברכת יעקב ליוסף, להשוואה:

בֵּן פֹּרָת יוסף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עין, בנות, צָעדה [הגפן] עֲלֵי שוּר –    יוסף, גפן פוריה נטועה על מעין, שבענפיה היא מטפסת על חומה (לפי אונקלוס).

וַימָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ (=ויריבוּהוּ), וַיִשׂטמֻהוּ בעלֵי חִצים –   אחי יוסף שנאו אותו, רבו עמו, ומֵררו את חייו.

וַתֵשֶב באֵיתָן (=פרעה) קַשתוֹ, וַיָּפֹזּוּ (=הזהיבו מפז) זְרֹעֵי ידיו – כציורי הפרעונים המצריים, ידיים איתנות ומוזהבות אוחזות בקשת.

וכל זה בא –

מידי אֲביר יעקב, מִשָם רֹעֶה אבן ישראל; מֵא-ל אביך ויַעזרֶךָּ, ואֵת ש-די וִיבָרכֶךָּ –     מידי  א-לוהי  האבות, שנקרא גם  'הא-לוהים  הרֹעֶה  אֹתי", ונקרא  'אֲביר' (=ראש הרועים).

ברכֹת שמים מֵעָל, ברכֹת תהום רֹבצת תחת, ברכֹת שָדַיִם ורחם –    המילה 'מֵעָל', יש בה כפל משמעות: 'מלמעלה', וגם מאת 'עליון'. כך מצטרף גם 'עליון' לשמות  א-לוהי האבות ותאריו.

אבל בברכת משה, אין שום תואר נזכר, ולא שֵם: לא 'א-ל', ולא  'ש-די', ולא 'עליון' – אלא שֵם ה' בלבד. זאת, משום שזהו רצון ה', שגילה את שכינתו למשה מתוך הסנה (='וּרצון שֹכנִי סְנֶה'), שיקראו לו רק בשם ה' – ה' אחד  ושמו אחד!. לכן אומר משה – 'מִמגד שמים מִטל', ולא 'מֵעָל', שרומז ל'עליון'; לכן איננו מזכיר 'א-ל' ולא 'ש-די', לא 'אֲביר' ולא 'רועה'; לכן משמיט משה את ברכות הפוריות ('ברכֹת שדים ורחם'), שהיו שכיחות מאד בפי הכנענים, וניכרות בצלמיותיהם; במיוחד חשוב הדבר לבני יוסף, שעלולים לטעות בייחוד השם, כפי שאמנם קרה (בעגלים של ירבעם).

מאידך, מוסיף משה את מתק הפירות ושפע התבואות (='מגד') בשדות 'הארץ ומלואה', שלא היו להם בימי האבות התבואות והפירות שצומחות ומבשילות מחום השמש לפי עונותיה, וירקות המקשאות (=קישואים, אבטיחים, מלפפונים, דלועים), שצומחים ומבשילים מאור הירח לפי מילויו (ראו רש"י, וכך שמעתי מפי חקלאים מגדלי ירקות מִקשה).

ברכֹת אביך גברו על ברכֹת הורַי, עַד תַּאוַת, גִבעֹת עולם, תִּהיֶיןָ לראש יוסף, ולקדקֹד נזיר אחיו –     ברכות יעקב אבי יוסף ניצבות בגבורה (=בעוצמה) על גבי ברכות אברהם ויצחק, ויתפשטו למרחבי ארץ ('עַד תַאוַת' = 'תַאוַת עַד' = מרחבים של גבולות ונחלה = 'תָּבואתָה לראש יוסף').

מההקבלה ברור, ש'הַררֵי קֶדֶם' בפי משה הם האבות, ולכן, 'מֵראש הַררֵי קֶדֶם' (ולא 'ממגד'), כלומר, ברכות אלה שורשן בברכות האבות (= 'הורַי', 'הַררֵי קֶדֶם'), והן יתגלו בשפע הנחלה (='גבעות עולם').  "ראש יוסף" ו"קדקֹד נזיר אחיו", הם הביטוי השווה, בפי יעקב כמו בפי משה, למנהיגותו של יוסף, שעל ראשו נזר (=כתר בכורה ומנהיגות), לשלוט ולהנהיג את אחיו.

וכאן מוסיף משה ברכה על כוחו של יוסף במלחמות כיבוש הארץ והגנתה, כוח השור והדרו עם 'קרני רְאֵם', בהם יצאו שבטי יוסף, אפרים ומנשה, מכוח ברכת יעקב להם, לנצח באלפיהם (מלחמת גדעון משבט מנשה, למשל), וברבבותיהם (במיוחד, מלחמות יהושע הגדולות, שהיה נשיא אפרים).

ה. ברכות ששת השבטים הנותרים

ברכת משה נמשכת בסדר הגיאוגרפי של הנחלות, מנחלות אפרים ומנשה אל זבולון ויששכר, משם פונה מזרחה לנחלת גד, בגלעד, ממזרח לנחלות מנשה ויששכר, ומשם אל שבטי הצפון, לפי הסדר הגיאוגרפי בסוף ימי השופטים (כשדן כבר התנחל בצפון, ובנבואת משה, כדלעיל): ממזרח למערב – דן – נפתלי – אשר.

חולשתם וריחוקם של שבטים אלה חייבה ברכה יתירה, ולכן נזכרו שמות ששה השבטים האלה, בתוך הברכה (ולא רק בפתיח, כפי שפירש רש"י).

 ולזבולֻן אמר: שמח זבולֻן בצאתךָ, ויששכר באהליךָ –   זבולון היה שבט לוחם, כבשירת דבורה ("זבֻלון עַם חֵרֵף נפשו למות", שופטים ה', י"ח), מבוצר בהרי הגליל התחתון (=בין נצרת לציפורי). יחד עם זה היו לו זכויות שמורות מברכת יעקב, באוצרות הטבע שבחוף הים מצפון לכרמל, והן זכויות הדיג, ייצור הזכוכית מן החול, וצביעת התכלת והארגמן שהופקו מן החילזון (ראו מגילה ו.).

אוצרות אלה והפקתם היו מאז ומתמיד נחלתם של הפניקים יושבי צור וצידון, והם לא ששו להתחלק בהם עם בני ישראל. משה ברך את זבולון, שישמח בצאתו להפקת האוצרות כשכוחו עמו, ויזכה להביא זבחים מן האוצרות האלה, הם הם 'שְׂפֻנֵי טְמֻנֵי חול'.

בפועל, היו הפניקים חזקים ודומיננטיים, ושבטי זבולון ואשר נדחקו לגרעיני נחלתם (שופטים א', ל"א-ל"ב); על זה אמרו חז"ל (מגילה שם), שזבולון היה מתרעם על מידותיו (=נחלותיו) של הקב"ה, כי לא הצליח לממש אותם. סיימו חז"ל שעל כל פנים, זכויות היסוד באוצרות הטבע שבחוף ההוא, נשמרו לזבולון תמיד.

יששכר התיישב בעמק יזרעאל ומזרחה אל סביבות בית שאן; נחלה זו בעמק, בין 'הרֵי בגלבוע' לבין 'הר תבור', לא היתה לה הגנה טבעית. לכן, היה יששכר בפי יעקב, 'רֹבֵץ  בין המִשפְּתָיִם' (=ההרים הגבוהים), 'ויֵט שכמו לִסבֹּל, ויהי למס עֹבֵד', כלומר, נתון לשליטתן של הערים הכנעניות החזקות (שופטים א', כ"ז).

כשנחלשו הערים הכנעניות אחרי דבורה וברק, פלשו המדינים לעמקים, לנחת יששכר; במלחמת גדעון נגד המדיָנים (שופטים ו'-ז'), לחמו זבולון ונפתלי וגם אשר (שופטים ו', ל"ה) מצפון, ושבטי מנשה, ואחר כך גם אפרים, מדרום – רק יששכר לא נלחם, כי לא היה מסוגל למלחמה; לכן קשר משה את ברכת יששכר לברכת זבולון, שיוכל בצאתו, להגן על יששכר, היושב באוהליו ללא יכולת הגנה.

עמים הר יקראו, שם יזבחו זבחי צדק, כי שפע ימים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמֻנֵי חול –  'עמים' כאן הם שבטים; נחלות שבטי הגליל נפגשות בהר תבור (יהושע י"ט, י"ב, כ"ב, ל"ד), והוא נחשב גבול מקודש בין שבטים, כמו שכם לשבטי יוסף, כמו בית-אל בין בנימין לאפרים, כמו ירושלים בין בנימין ליהודה, כמו באר-שבע בין יהודה ושמעון. לכן, בזמן 'היתר הבמות' (וכך היה בימי משה – 'איש כל היָשָר בעיניו', דברים י"ב, ח'; וגם אחר כך, כשהעם היו מזבחים בבמות מתוך הרגל) היו שבטי הגליל עולים להר תבור לזבוח זבחי צדק משפע נחלתם. על זה בֵרכָם משה.

רק משעה שבטלו הבמות, הועבר הביטוי 'הר יקראו' להר המוריה (כמדרש חז"ל, רש"י והמפרשים לפסוק זה), אבל פשוטו של מקרא מכוון להר תבור, בגבול הנחלות של זבולון ויששכר (ונפתלי – אולי גם אשר).

 ולגד אמר: ברוך מרחיב גד, כלביא שכֵן, וטרף זרוע, אף קדקֹד; ויַרא ראשית  לו –        (כאמור לעיל), גד היה השבט החזק והמוביל בנחלת עבר הירדן מזרחה (וכך הוכיח כבר ראב"ע); על ראובן התפלל משה שלא ימות, ויהיו אנשיו מספר חשוב, ועל גד אמר שהוא כלביא טורף, אשר מַכֶּה 'זרוע' (=לוחמים), ואף ראשים ומפקדים (=קדקד).

ברשימת הערים אשר בנו בני גד וראובן (במדבר ל"ב, ל"ד-ל"ח) רואים, שערי גד מקיפות את ערי ראובן בחגורת מגן. מכאן, שגד היה היוזם של ראשית ההתנחלות בעבר הירדן, והוא משך את ראובן אחריו (השוו את הסדר בבמדבר ל"ב, בין פסוק א' לפסוק ב', ולהמשך, וראו רמב"ן). על זה אמר משה – "ויַרא ראשית [נחלה] לו".

אחר כך, בימי שאול, המלך הראשון, נלחמו בני ראובן וגד עם שבטי הגר מבני ישמעאל, והרחיבו את נחלותיהם מזרחה 'על כל פני מזרח לגלעד', כמסופר בדברי הימים א' (ה', י, י"ט). בדברי הימים נראה, שעיקר המלחמה וההרחבה היה של בני ראובן, אבל בברכת משה נרמז, שהרחבת הנחלה תבוא מכוחו העדיף של גד – 'ברוך מרחיב גד' (וכך פירש רש"י).

כי שם חלקת מחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֶא ראשי עָם, צדקת ה' עשה ומשפטיו עִם ישראל – זהו הפסוק הקשה מכל ברכת משה: א. מה הקשר בין נחלת גד לבין 'חלקת מחֹקֵק'?  ב. מי עשה 'צדקת ה', ומשפטיו עם ישראל' – שבט גד, או המחוקק?

רוב המפרשים סברו ש'חלקת מחֹקֵק ספון' הוא קברו של משה, המחוקק, שעשה 'צדקת ה', ומשפטיו עם ישראל'. אם כן, משה התנבא כאן על קברו שלו;

אולם יש להקשות: הגיא 'מול בית פעור', הוא בנחלת ראובן (שגם בָּנוּ את נְבוֹ), ולא בנחלת גד?!  גם מוזר מאד, שמשה, ה'עָנָו מאד מכל האדם ..' (במדבר י"ב, ג'), ישיר כך על עצמו?!

לכן, נראה שדברי האבן עזרא קרובים לפשט – שבט גד ראה ארמונות ספונים בעץ של מחֹקקֵי (=שליטֵי) מלכות סיחון האמורי, והיה חשוב לו להתנחל באזור ההוא. לכן בָּא (ויֶאתֶא > 'ויֵתֶא') אל ראשי עם ישראל, והתחייב לעבור חלוצים לפני כלל ישראל בכיבוש הארץ ממערב לירדן, ובזה עשה צדקת ה' ומשפטיו (=במשפטי התנאי הכפול) עם ישראל (והפסוק כולו מדבר על שבט גד, כפירוש הראשון ברש"י).

 ולדן אמר: דן גור אריה; [והנחל] יְזַנֵּק מן הבשן –    משה ראה את מקומו של דן בצפון, אם מלכתחילה, (מלפני הפלת הגורל של דן ממערב לבנימין, יהושע י"ח-י"ט), וזאת בגלל הקשר הטבעי לשבטי נפתלי ואשר (השותפים עמו גם בדגל דן, במדבר ב', כ"ה-ל"א), ואם מפני שראה משה בנבואתו את שבט דן עולה צפונה (שופטים י"ח), אחר שלא הצליח לממש את נחלתו במרכז. כפי שתיאר בנבואה את שבט לוי, בין יהודה ובנימין, במקום השכינה.

יש היגיון בתמונת דן כאריה כובש את העיר (יהושע י"ט, מ"ז/ שופטים י"ח) 'לֶשֶם' = 'לַיִש' = אריה; אולם חסר היגיון בציור האריה, כמזנק על תל דן מן הבשן. בני דן לא הסתערו על העיר מן הבשן, ושבט דן לא התנחל שם עקב מלחמות בני מנשה בבשן.

לכן, יש טעם בפירוש (אונקלוס ורש"י), שהחצי השני של הפסוק איננו המשך לתמונת האריה, אלא משפט חדש: הנחל (=ממקורות הירדן) הזורם בסביבת דן מזנק במפליו מן הבשן. כך, יש פסוק בתורה, שמתאר את המפלים המרשימים במערב הבשן (הנקרא בפינו כיום 'רמת הגולן', על שם העיר 'גולן בבשן למנשי', דברים ד', מ"ג).

ולנפתלי אמר: נפתלי שְׂבַע רצון, ומָלֵא בִּרכַּת ה', יָם וְדָרוֹם יְרָשָה –   חז"ל אמרו (בבא קמא פא:, וכך פירש רש"י), ש'יָם' הוא ים כנרת, שכולו בנחלת נפתלי, ו'דרום' הוא חופו הדרומי, שם היה לנפתלי 'מלוא חבל חֵרֶם', כלומר השטח הדרוש לספינות הדיג, לפרישת רשתות (=חֲרָמים).

אולם מסתבר לפי הפשט, שהכוונה לכל שפע המים בעמק כנרות, ולחום השמש המלא כאשר השמש מדרום, והחיבור הזה של שמש ומים מבשיל שפע עצום בפירות וביבולים שבנחלת נפתלי, מִברכת ה' (קרוב לזה בפירושו של 'חזקוני', אלא שלא ביאר 'ים ודרום').

ולאָשֵר אמר: ברוך מִבנים אָשֵר, יְהי רְצוּי אחיו, וטֹבֵל בשמן רגלו –  ברוך מפי הבנים שבט אשר, בזכות שמן הזית המופק במיוחד בנחלתו, בגליל המערבי, וכולם צריכים לו (וכך פירש 'חזקוני').

(הרב יואל בן נון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ברכות השבטים וברכת העם
  • "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו" (לג, א)
  • על מות משה ומותם של בני ישראל
  • ברכות משה רבינו ביומו האחרון
  • ברכות משה רבינו ביומו האחרון
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.