זכרון ו.. עצמאות
בכל שנה אני מהרהר מחדש, מדוע יום הזכרון והעצמאות סמוכים זה זה? המעבר החד מעצב לשמחה, מטקסים לזכרון הנופלים, להבזקי הזיקוקים. ובכל שנה אני מגלה רובד חדש בחיבור הזה. השנה בהשראת פרשת תזריע – מצורע, הבחנתי במשמעות חדשה.
בפרשיות השבוע העוסקות בטומאה וטהרה, ישנם כמה טומאות המעוררות תמיהה. טמא מת, וטומאת יולדת. מדוע אדם שהלך לבית עולמו כדרך כל הארץ מטמא בטומאה החמורה ביותר? הרי זה סוף כל האדם? מדוע יש צורך להתרחק מהאדם בדיוק ברגע שאינו יכול להשפיע, או להזיק? וביולדת הדבר תמוה שבעתיים, ברגעים השמחים ביותר של הבאת חיים חדשים לעולם, מדוע האשה נטמאת?
ישנו מכנה משותף בין הרגע בו התינוק יוצא לאויר העולם, לבין הרגע בו הוא עוזב לאחרים חילו. בזמנים אלו רצף החיים השוטפים נבלם. החיים נעצרים ומשהו גדול מעבר לתפישתינו קורה לנו או לקרובינו. מי נפח בתינוק זה נשמה, ומי נוטל אותה כש [..]? כדי לאזן תחושות אלו האדם עלול לטמא את שכלו, במחשבות שונות ומשונות. ברגעי הלידה האשה עלולה להרגיש בעלות על ילדה הטרי, הוא יצא מרחמה, נוצר בתוכה, והוא ממש שלה. ומאידך גיסא, בעת פטירת אדם מן העולם עלול האדם לשקוע בחדלון, העולם נגמר, מת. אין המשך אז בשביל מה לחיות?
וכדי למנוע תחושת עצמאות מופרזת זו, ותחושות חידלון אלו, התורה גזרה טומאת יולדת, וטומאת מת, והבאת קורבנות לבית המקדש בסוף תהליך הטהרה. כדי להזכיר לנו שיש מנהיג לבירה, הוא נתן לנו את העצמאות להביא לעולם חיים חדשים, אך הוא זה שנופח חיים באותו תינוק. הוא נתן לנו את הכח לשוב, להפריח את השממה, להשיב את האובדים והנידחים הנה, ולהתחיל את הצמיחה מראשיתה. והוא גם מי שנוטל את נשמת האדם בסוף חייו, הוא זה שאסף לחיקו את הנופלים שאיבדו את חייהם למענינו, ונהרגו על קידוש השם.
יום הזכרון ויום העצמאות יום אחד הם. אלו ימי הלידה, והמוות. השמחה הגדולה, והעצב העמוק. אך מקור אחד להם.
ואסיים בציטוט ממכתב שכתבה אמי ע"ה, בעקבות נפילת אחיה, במלחמת ששת הימים:
"מי שיש לו עולם אחד, אפשר ליטול ממנו את השמחה, אך מי שיש לו שני עולמות – יש לו קשיים אך אי אפשר ליטול ממנו את החיים. ומה יותר שמח מהידיעה הברורה: מה ניתן לעשות פה, כדי לזכות אותם שם. יש קשר בין שני העולמות, אנחנו מפה יכולים לתרום להם שם, והם משם פועלים למענינו"
(הרב אברהם רינת)