טומאות החיים והמוות

הדפסה הדפסה

א. הטומאות ששורשן מוות
פרשיות תזריע מצורע עוסקות בענייני טומאה וטהרה, במשמעות החמורה שיש לפרשיות אלה בספר ויקרא. כלומר, האיסור להיכנס אל הקודש ולאכול קודשים בטומאה. הטומאה היא הפך המקדש, והטהרה היא התנאי להיכנס אל הקודש.
הרמב"ן, בפירושו, רמז לנו על משמעות הטומאה בסוף פרשת מצורע (ויקרא ט"ו, י"א), והשלים את פירושו בפרשיית טומאת המת (במדבר י"ט, ב'). לדבריו, המכנה המשותף לכל הטומאות הוא המוות.
לדברי הרמב"ן יש להוסיף, על פי מה שידוע לנו היום על הדת המצרית, שהמוקד המרכזי של דת זו היה המוות. כל העולם המצרי סבב סביב המוות: הטיפול במתים, חניטתם, המעבר של המתים אל העולם הבא כפי שהמצרים דימו אותו, הקברים הגדולים שהם בנו (מהפירמידות ועד קברי המלכים).
יציאת מצרים, אם כן, הוציאה אותנו מעולם המתים המצרי, אל החיים בטהרה על פי התורה. התורה אסרה עלינו, בשלושה מקומות (ירושלמי סוכה ה', א') לשוב מצרימה (כולל לאומן!), ואסרה עלינו גם לדרוש אל המתים (דברים י"ח, י"א). (הדבר כולל גם את מירון. סביר להניח שרשב"י היה מגרש את כל הבאים שמה, בגלל טומאת הקברות)
למעשה, גם הטומאות האחרות קשורות למוות. בעלי החיים הטמאים מטמאים במותם אך לא בחייהם מי שנוגע בחזיר חי או בשרץ, אינו נטמא, כי רק המת מטמא. גם נבלה של בהמה טהורה מטמאת, אך לבשר בהמה טהורה יש תקנה בשחיטה.
החיים אינם מטמאים, רק המוות מטמא.

מטומאת בעלי חיים עוברת התורה לטומאת יולדת, ואחרי טומאות הצרעת היא חוזרת לטומאת הזרע והדם. גם כאן, המכנה המשותף של הטומאות הללו הוא המוות בדרגותיו השונות.
הזרע של האיש הוא אחד ממחוללי החיים. הדם של האשה הוא חלק מהמערכת היוצרת חיים. החיבור בין הזרע לבין הביצית של האשה, כשהם מתפקדים בתוך המערכת, יוצר חיים. הטומאה מופיעה כאשר המערכות הללו מתות ונפלטות מהגוף החוצה. גם המערכת שקיימה את העובר ברחם נפלטת ומתה, וזו טומאת היולדת.
בהתאם לכך, גם הצרעת הוא מות העור. כך יאמר אהרן על מרים: "אל נא תהי כַמֵת, אשר בצאתו מבטן אמו וַיֵאָכֵל חצי בשרו" (במדבר י"ב, יב)
מרתק לראות בדברי אהרן מעין "דרשת סמוכין" על עובר שנולד אכול, בהקשר של צרעת.
כאמור, המכנה המשותף של הטומאות כולם הוא המוות בדרגות שונות. בלשון ימינו ניתן לומר כך: המוות הוא התמרור של קדושת החיים. החיים אינם רק החיים השלמים והמלאים של בני אדם, אלא גם כל המחוללים של החיים – זרע האיש, דם האשה, מערכת הרחם היוצרת חיים ועור האדם השומר על גופו בחיים.

לחיים ולמוות יש משמעויות גופניות ורוחניות. על כן, לפרשות הללו יש משמעויות רוחניות וגופניות כאחד. אנחנו חיים בדור, שבו רופאים ואנשי מדע כבר צריכים לדעת ולהכיר בתחום המקצועי גם בריאות גוף וגם בריאות רוח ונפש. אבל, התחום המוסרי, הרוחני והדתי מסור לאנשי תורה ולמומחי אתיקה.
בתורה, התחומים האלה מופיעים תמיד ביחד. עם כל ההבנה למניעים של אנשים דתיים מודרניים, שרוצים להדגיש את הצד הרוחני שבפרשיות, אי אפשר להימנע מהצד הרפואי שמודגש כל כך, במיוחד כאן.
חז"ל, כמו פרשנים קדומים ומאוחרים, כשהבולטים שבהם הם הרמב"ם והרמב"ן שהיו רופאים בעצמם, לא הכירו את ההפרדה שאנחנו חיים אותה היום. הרמב"ן כתב בפירושו שהקדוש ברוך הוא רצה לדאוג לעם ישראל, שיהיו בריאים בגופם ובנפשם. לכן, לא ייפלא שיש בפרשיות האלה שאלות רפואיות בסיסיות, וביניהן גם שאלות על מציאות לא מוכרת לנו כיום, כמו הצרעת המתפשטת במהירות.
בדברי חז"ל ובדברי פרשנים רואים בבירור, שהם למדו מחכמי תקופתם, מחכמי יון ומהרופאים הקדומים, כל מה שאפשר היה להם ללמוד. את מה שהם למדו, הם ציטטו בלי תסביכים מודרניים. זאת, מפני שמעולם לא ראו סתירה בין הגוף לרוח – את שניהם יצר בורא עולם ועל שניהם הוא משגיח, מורה ומדריך גם בחיים וגם בתורה.
על כן, הלכתי גם אני להתייעץ עם רופאים שהם גם תלמידי חכמים, לפני שבאתי לפרש פרשיה זאת.

ב. טומאת יולדת
בפרשיות תזריע ומצורע ניתן לראות מבנה סגור: בתחילה יולדת, לאחר מכן פרשיות הצרעת, ולבסוף טומאת הזרע והדם של איש ואשה הקשורים בטבורם לפרשת היולדת. יתירה מזאת, פרשת יולדת מניחה שאנחנו כבר יודעים את דיני הנדה, שהרי נאמר בה: "וטמאה שבעת ימים כימי נִדַת דְוֹתָהּ תטמא". אם כן, מדוע הקדימה התורה את פרשת היולדת?
כמו כן, ניתן לראות שהיולדת יחד עם טומאות הזרע והדם יוצרות מסגרת ומגדירות את שתי הפרשיות כיחידה אחת שלמה.
בנוסף, יש לשים לב שביולדת יש חוקים מיוחדים. כפי שאמרנו לעיל, הטומאה היא מוות והטהרה היא החיים. בפרשת יולדת יש (על פי רוב) יילוד חי שאינו נטמא ואינו מטמא (העובר שנולד אינו נטמא בטומאת הלידה של אמו, טומאת הלידה שיצרה את העובר אינה מטמאת אותו בצאתו).
בהתאם לכך, בפרשת היולדת יש חוקים מיוחדים. הזרע והדם הנפלטים מהגוף טמאים תמיד ובכל מצב, ואילו ביולדת יש דם טמא ודם טוהר, ויש מצבים ייחודיים ביולדת שאין בשום טומאה אחרת.
התורה פותחת דווקא במקום בו הטומאה והטהרה חוברות יחד. המערכת של הרחם שחוללה את החיים, מסיימת את תפקידה ומתה, אבל העובר יוצא לחיים.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלשִׁים יוֹם וּשְׁלשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה, בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ, זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה" (ויקרא י"ב, א'-ח')
פרשיה זו מעלה תמיהה גדולה על הפער בין ימי טומאה וטהרה של יולדת זכר, לבין ימי יולדת נקבה שטמאה כפליים, וטהורה לביתה כפליים. שאלה זו העסיקה קדמונים כפי שהיא מתמיהה חדשים, ובדרך כלל משאירים אותה כגזירת הכתוב, ללא הסבר מניח את הדעת.
אחת המחלוקות המעניינות במסכת נדה (לה:-לו.) היא בין האמוראים רב ולוי, בשאלה האם הדם הטמא והדם הטהור הם מעיין אחד הוא או שני מעיינות. האם מקור דמיה של היולדת הוא אותו מעיין, שלפעמים התורה טימאה ולפעמים התורה טיהרה, או שמדובר על שני מעיינות, שכאשר נסתם הטמא, נפתח הטהור?
דעת לוי היא שדם טמא ודם טהור אינם יכולים לבוא ממעיין אחד. על כן, צריך לומר שיש שתי פעולות פיזיולוגיות ביולדת: האחת פליטת דם טמא מהרחם, והשנייה פליטת דם טהור, אולי מהחתכים שנוצרו בגוף.
רב לא הסכים לכך, ולטענתו מקור דמיה של היולדת הוא אחד. התורה היא שטימאה אותו והתורה היא שטיהרה אותו.
מכל הרופאים ששאלתי קיבלתי אותה תשובה: הדם הוא אותו דם. יש הבדל מהותי בין דימום של יולדת לבין דימום המחזור, אבל אין הבדל ביולדת בין הדימום בשבוע הראשון, השני, או השלישי. משך הדימום מתאים לרוב לשבוע ימים לדימום העיקרי, ועד ארבעים יום לדימום המשני.
גם חז"ל הכריעו את אותה ההכרעה ובאופן חד משמעי: הלכה כרב בין לחומרא ובין לקולא. כך פסקו כל הפוסקים שמעיין אחד הוא, ארבעים יום, בין לזכר בין לנקבה. הניסיון להחמיר גם כדעה זו וגם כדעה זו נדחה בפירוש בגמרא. הדעה היחידה המתקבלת היא דעתו של רב, שהדימום הוא אחד.
הויכוח והכרעתו, התואמת את דברי הרופאים, מעלים ביתר שאת את השאלה: אם הדימום הוא אותו דימום – מדוע התורה מחייבת טומאה כפולה בלידת נקבה מאשר בלידת זכר?

והנה, מצאנו מחלוקת נוספת, מחלוקת תנאים, בשאלה הנושקת לראשונה – האם עובר זכר ועוברה נקבה, יצירתם נגמרת על פי הכתוב בפרשת יולדת? רבי ישמעאל סבר, שעובר זכר נגמרת יצירתו לארבעים יום, ואילו עוברה נקבה יצירתה נגמרת לשמונים יום. במילים אחרות, לדעת רבי ישמעאל כבר מעיקר יצירתם יש הבדל מהותי בין זכר לנקבה (כמו שחושבים רבים גם כיום, בייחוד בעולם התורני). ממילא, מי שהפילה אחרי ארבעים ואחת יום ולפני שמונים יום, יש לה לחשוש לטומאת זכר ולא לטומאת נקבה.
אך חכמים (נידה ל.:) דחו את דעתו של רבי ישמעאל ואמרו, שבין יצירת זכר ובין יצירת נקבה, שניהם נגמרים לארבעים יום (6 שבועות בלשון הרופאים). לא מיותר להזכיר, שדעת חכמים בוודאי אינה תלויה באידיאולוגיות מודרניות.
הגמרא מספרת שם ששני הצדדים נסתייעו ברופאי קליאופטרה מלכת מצרים. וכך כתוב בגמרא:
"אמרו לו לרבי ישמעאל: מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס, שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן [רופא מנתח] ומצאן זה וזה למ"א;
אמר להן: אני מביא לכם ראייה מן התורה, ואתם מביאין לי ראייה מן השוטים?!
מאי ראיה מן התורה? אילימא טימא וטיהר בזכר, וטימא וטיהר בנקבה [מה כשטימא וטיהר בזכר, יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה, יצירתה כיוצא בה]?!
הא קאמרי ליה [הרי אמרו לו חכמים]: אין למדין יצירה מטומאה…
אמר להם רבי ישמעאל: מעשה בקלפטרא מלכת יוונית, שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן [רופא מנתח] ומצאן זכר לארבעים ואחד ונקבה לפ"א?!
אמרו לו: אין מביאין ראיה מן השוטים…" )נידה ל.:)

כלומר, גם על ממצאים רפואיים של ניתוחי עוברים במצרים העתיקה היו שתי גרסאות, תואמות למחלוקת חז"ל.
אמנם, לא ברור מדוע היה צריך להרחיק את הראיות לאותו מעשה מוזר של שפחות קליאופטרה על שתי הגרסאות של התוצאות. הרי, נשים לא מעטות מפילות עוברים לא עלינו, ואפשר היה לראות את צורתם אחרי ארבעים יום, ולדעת את הדברים הללו גם בלי חכמי הרפואה של מצרים.
אבל, כל הויכוח התנהל סביב הניסיון לייחס הבדל מהותי-פיזיולוגי להלכה, בעוד שהתורה קבעה בה הבדל בין זכר לנקבה לעניין טומאה.
דהיינו, בשני המקרים ובשתי המחלוקות, הגמרא דחתה את הניסיון העקרוני לומר, שיש הבדל בין אופי הדימום בין לידת זכר לבין לידת נקבה, כמו את ההבדל בין יצירת זכר ליצירת נקבה.
לפיכך, חוזרת ביתר שאת השאלה הגדולה שהצגנו: בורא עולם ונותן התורה, שיצר את מקור דמיה של יולדת כמעיין אחד, וקבע זמן אחד ליצירת עובר, ארבעים יום לזכר ולנקבה, מפני מה טימא וטיהר בתורה באופן שונה בין זכר לנקבה?

אחרי שנים של הרהור ומחשבה בנושא, חזרתי ושאלתי את ידידי פרופסור שמחה יגל (גינקולוג בכיר ויודע תורה), האם שמונים יום יכולים לשקף את הזמן הדרוש, על פי רוב, ליולדת לשוב אל המחזור הרגיל שלה ולהרות שוב? לדבריו, התשובה לכך היא בהחלט כן.
לאור זאת, ניתן להבין את קביעת התורה לגבי ימי הטומאה והטהרה על הולדת בת. בת, על פי רוב, עתידה להרות בעצמה ולגדל חיים חדשים מתוכה – ממילא, קבעה התורה מסלול כפול לנקבה, המשקף את חזרת המערכת יוצרת החיים למסלולה ולתפקידה.

ג. מהי הצרעת?
האם הצרעת היא מחלה או טומאה? האם אנחנו יודעים לזהות את הצרעת המוזכרת במקרא?
כמעט כל החוקרים שכתבו בנושא אומרים, שאנחנו איננו יודעים לזהות את הצרעת. זאת, כיון שהסימנים כאן אינם זהים לסימנים של המחלה הידועה לנו כ"צרעת".
כך, צרעת ה"לַפּרא", שנקראת בדורות האחרונים על שם המרפא הגדול שגילה את הבקטריה הגורמת למחלה, "מחלת הַנסֶן", אין בה שֵׂער לבן, כי השערות נושרות. לעומת זאת, יש בה נפיחות עצומה שאיננה נזכרת בספר ויקרא, וכן יש בין תסמיני המחלה איברים שמתנפחים ואף נושרים, שאף הן לא הוזכרו בספר ויקרא. (אף שנרמז בצרעת מרים, שם נאמר (במדבר י"ב, י"ב): "אל נא תהי כַמֵת אשר בצאתו מרחם אמו וַיֵאָכֵל חצי בשרו". בכל אופן, בפרשיות הצרעת בספר ויקרא לא נזכרה נפיחות ולא נשירת איברים)
יתר על כן, "מחלת הַנסֶן" מתפתחת לאט לאט. אין בה שום דבר שאפשר להסגיר לשבעה ימים ולראות התפתחות, כי ההבדלים הם מינוריים ביותר.
כל הדברים הללו הביאו את רוב החוקרים להניח, שהצרעת הקדומה שנזכרה בספר ויקרא איננה קיימת או איננה מוכרת. דהיינו, אף שהיתה מוכרת לתורה ולחכמים, שכן היא נזכרת במסכת נגעים, המחלה הלכה ונעלמה מימיהם ועד היום.
נאריך מעט במאפייני הצבע של הצרעת בתורה מול "מחלת הַנסֶן", בעזרתם נוכל להציע הסברים לפער הקיים.
בדרך כלל יש במחלות עור תפרחת אדומה, ואילו כאן אנחנו מוצאים תפרחת לבנה, או על כל פנים חוסר פיגמנט בתוך הנגע. בנגעים של "מחלת הַנסֶן" יש שפה מורמת אדומה ומרכז חסר פיגמנט.
בניגוד לכך, הלבן של התורה איננו רק חוסר פיגמנט. חז"ל (משנה נגעים א', א') הבינו, שהבהרת הלבנה והשׂאֵת יש בהן ארבעה גוונים: "עזה כשלג", "כסיד ההיכל", "צמר לבן" של כבש בן יומו ו"כקרום ביצה", הוא לובן קליפת הביצה שמתחת הקליפה הקשה. אם כן, יש פער משמעותי בין "מחלת הַנסֶן" לבין הצרעת של התורה.
שני הסברים יכולים לסייע בידינו להבין את העניין.

הרמב"ן כתב: והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל [יש חשש ש]תבאנה לידי כך, ויאמרו הרופאים בספריהם – הבהרות נירא מהן מ[סכנת] הצרעת ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן "נגע צרעת", כלומר מכה של צרעת, [אשר] איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר "צרעת היא", יתכן שהיא צרעת גמורה, ופעם יאמר בטומאה "וטמאו הכהן נגע צרעת היא", והכונה לומר שיטמא בו מעכשיו כי הוא נגע שיבוא ודאי לידי צרעת, וראוי להיבדל מעתה מן העם, וכן "וטמא הכהן אותו נגע הוא", יאמר שהוא נגע גדול שלא יתרפא, אבל יגדל (=ימשיך לגדול) כל היותו, ויפשֶׂה (=יתפשט) כאשר פָּשָׂה עתה" (רמב"ן ויקרא י"ג, ג')

על פי הרמב"ן אנחנו יכולים להבין, שאותם סימנים חמורים של נשירת איברים ושל התנפחות איומה המופיעים ב"מחלת הַנסֶן", נרמזו אמנם בתורה בדברי אהרן למשה על מרים, אך בכוונה לא נאמרו במפורש בתורה. זאת, מפני שהתורה הקימה מערכת סימנים עצמאית מרחיקת לכת של מניעה, כדי לעצור התפשטות של מחלה גמורה וחמורה. לכן, מדובר בתורה על הטהרות מהסימנים המוקדמים, ולא מהמחלה עצמה.
כדרכו, נתן הרמב"ן הסברים רפואיים בתורה, מפני שהתורה איננה מבחינה בין רפואת הגוף לבין מוסר וטהרה של הנשמה – בורא עולם יצר את שניהם.
את ההסבר השני, המשלים את דברי הרמב"ן, אמר לי ד"ר זרם פריאר (רופא ילדים, חוקר ויודע תורה), שחקר את הנושא לעומקו. ההסבר שלו הוא היסטורי: לדבריו, הבַּקטֶריה שנתגלתה לרופא הנורווגי הַנסֶן היא מוּטַציה, צורה מוחלשת של הנגיף האלים שהיה בזמן התורה. בורא העולם הדביר את איום הצרעת במהלך הדורות, בהתפתחות טבעית.

בין כך ובין כך, הלימוד העיקרי שלנו מפרשיות אלה הוא מידות הזהירות וההרחקה מכל מחלה שעלולה להתפשט, והצבת גבולות מחמירים ביותר להגנת העם. ממש כפי שנוהגים משרדי הבריאות כיום, בכל מדינה מתוקנת. בהתאם לכך, אנשי המוסר והתורה ואנשי החוק והמשפט, צריכים להציב מצידם סייגים חמורים, למשל על אלכוהול וסמים (הגורמים, כידוע, לאסונות חמורים, במיוחד לבני נוער בחופים ובדרכים).

ד. זב
בפרשת הזב, כתב הרמב"ן: "וטעם טומאת הזוב באיש, מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים – וצריך קרבן לתת הודאה לשם שריפא אותו וטהרו, וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי" (רמב"ן ויקרא ט"ו, י"א)
כדרכו, הרמב"ן הדגיש גם את הצד הרפואי וגם את הצד הדתי בחריגת זיבת הזרע באיש.

בדברי חז"ל, מצאנו מאמץ כביר לצמצם את תופעת הזיבה באיש. כך נאמר במשנה בזבים: "בשבעה דרכים בודקין את הזב" (זבים ב', ב')
כלומר, כל שאפשר לתלות את פליטת הזרע בעניין אחר, "במאכל ובמשתה ובמשא ובקפיצה, בחולי ובמראה ובהרהור", תולין. בכל המקרים הללו אין טומאת זב, אלא טומאת קרי, שמטמאת עד ערב, ומצריכה טבילה רגילה.
בזה באו חכמים לוודא, שרק במקרה המיוחד של זיבת חולי יחולו הדינים החמורים של טומאת זב. רבי עקיבא הקל עוד יותר וקבע שכל מאכל וכל משקה, בין רע ובין יפה, יביאו לביטול טומאת הזב, ולדון אותו כטומאת קרי.
חכמים תמהו על רבי עקיבא ואמרו: "אין כאן זבים מעתה" (שם)
כלומר, אתה מבטל בכלל את טומאת זב! תשובתו של רבי עקיבא הייתה: "אמר להם – אין אחריות זבים עליכם" (שם)
כלומר, אין זה מתפקידכם לדאוג, שיהיו זבים בעם ישראל.
בבדיקות הזב לא פסק הרמב"ן כרבי עקיבא, אך המגמה של חכמים ורבי עקיבא כאחד היא, לצמצם את כמות הזבים למינימום.

קצת מפתיע לגלות, שגם את העדים בדיני נפשות היו בודקים בשבע בדיקות וחקירות (סנהדרין פה.), ורבי עקיבא אף ביקש (יחד עם רבי טרפון) שלא יהרג אדם בסנהדרין לעולם (מכות ז.), בכך שעל ידי חקירותיו ושאלותיו היה פוסל את העדים ומונע הוצאות להורג.
אם כך, לשם מה קבעה התורה כל כך הרבה פעמים "מות יומת"? דבר זה נעשה, על מנת שנלמד עד כמה חמורים חטאים אלו בעיני ה'.

ה. נדה וזבה
גם בדם האשה יש מצב נורמלי ומצב שאיננו נורמלי. המצב הנורמלי הוא דם המחזור, כפי שנאמר בפרשה: "שבעת ימים תהיה בנִדתה" (ויקרא ט"ו, י"ט)
אישה בזמן זה אמנם מטמאת כל מה שנוגע בה, אבל היא איננה חייבת קרבן ולא טבילה במעיין, וגם לא את שבעת הנקיים. שבעה נקיים חייבת רק אשה זבה שיש בה צד של חולי, שדורש הבראה וכפרה – ועליו מביאים קרבן.
מדין התורה, דם המחזור מטמא שבעת ימים בין אם ראתה יום אחד ובין אם ראתה כמה ימים. היא מפסיקה בטהרה, טובלת וטהורה. רק כאשר הדם ממשיך להופיע ומבטא מחלה, אז היא חייבת לספור שבעה ימים נקיים ולטבול.

מהיכן הגיעו שבעת הנקיים שנוהגות בנות ישראל, אחרי כל מחזור? לפי הגמרא (נידה סו.), "בנות ישראל החמירו על עצמן".
משעה שחרב בית המקדש, לא היה עוד הכרח גמור להבדיל בין נדה רגילה לבין זבה "קטנה" (של יום או יומיים) וזבה גדולה, שצריכה להביא קרבן. בשעה זו, החליטו בנות ישראל של אותו דור ושל הדורות הבאים, ליישר קו ולספור תמיד שבעה ימים על כל דם שהן רואות.
בזה, פטרו הנשים את עצמן מהספירה של ימי המחזור ומהתלבטויות רבות כמה פעמים וכמה ימים ראתה דימום קל אחרי ימי המחזור. באופן קבוע, בכל טיפת דם הן נאסרות לשבעה ימים נקיים, אחרי תום הדימום.
יש נשים בדור הזה הטוענות שזוהי חומרת גברים, והם רק תלו את חומרתם בבנות ישראל. אולם, מניסיוני בניקויי פסח אני יודע עד כמה נוטות בנות ישראל להחמיר על עצמן ("אבק זה חשש חמץ").

מכל מקום, נוצר מצב מוזר. חז"ל התאמצו לצמצם את טומאת הזב על ידי שבע בדיקות, ולעומת זאת כל דימום באשה הפך להיות גורם ל'שבעה נקיים', כדין זבה גדולה.
הסבר מעניין שמעתי מנשים חשובות. לדעתן, בנות ישראל רצו לשלוט בהריונות, והחומרה הביאה לכך שהטבילה עברה לעיתים קרובות את זמן הביוץ. כך, מנעו הריונות תכופים מדי, בלי שום בעיה הלכתית.
את המחיר הכואב של גישה כזאת, משלמים זוגות שומרי הלכה בהם יש לאשה מחזור ביוץ קצר. זוגות אלו לעיתים אינם מצליחים להרות בגלל שמירה על שבעה נקיים (תופעה המכונה "עקרות הלכתית"). אחת השאלות הקשות אצל זוגות כאלה היא, האם יתירו להם לחזור לדין התורה עד שיהיו להם הריונות וילדים.

מעניין, שפוסקי ההלכה בכל הדורות ממשיכים להביא את דין התורה, אף שאינו נוהג למעשה.
בעבר, שאלתי מורה הוראה מובהק בתחום זה, מה יהיה כאשר ייבנה בית המקדש? האם ימשיכו לספור "שבעה נקיים" על כל ראיית דם, או יחזרו לדין תורה? שהרי, אם לא יחזרו לספור כדין תורה, איך יבדילו בין מי שחייבת קרבן לבין מי שלא חייבת?
אחרי הרהור קצר, הוא ציטט מדברי הרמב"ן (למסכת נדה), שאי אפשר לספור במקביל שתי ספירות שונות. לכן, כשייבנה בית המקדש יצטרכו לחזור לדין תורה. אולי מכאן ניתן להבין מדוע הפוסקים חוזרים ומזכירים את דין התורה.

ו. טבילת נידה
לסיום, כמה מילים על מה שחז"ל קראו "טבילה". בתורה נאמר תמיד לרחוץ במים, וטבילה לא נזכרת בלשון התורה לעניין זה. לכן, יצאו מערערים על ההלכה, וטענו ש"בתורה לא כתוב שצריך לטבול".
בעבודה חשובה, הראה הרב אלישיב קנוהל מכפר עציון שהמושג "טבילה" בלשון התורה פירושו אחר לגמרי:
"נגיעה קלה בנוזל, בדם או בשמן, כמו טבילת "הצפור החיה בדם הצפור השחטה" (י"ד, ו), וכך נאמר בטבילת אצבע – "וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית, והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה'" (י"ד, טז); בלשון התורה אין מושג של טבילת כל הגוף, כי טבילה היא רק נגיעה. "טבילה" בלשון חז"ל, היא בדיוק "רחיצה" בלשון התורה. התורה אומרת לרחוץ במים, וחז"ל (בלשון המאוחרת) קראו ל"רחיצה", "טבילה".
בעברית שלנו, כשהולכים לים, מקוה המים של הבורא (בראשית א', י), או למעיין, הולכים לשחות או להתרחץ? לרחוץ או לטבול?

יהי רצון שנזכה ל'מים טהורים' מאת ה'.

(הרב יואל בן נון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ יורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • זכרון ו.. עצמאות
  • על צרעת הבית
  • תורת המצורע
  • רפואה רוחנית
  • "אישה כי תזריע"
  • "אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה"
  • הכל טוב
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.