"ותהי צעקה גדולה במצרים"

הדפסה הדפסה

מכת בכורות

בפרשה מתוארת בפירוט רב מכת בכורות. הן באיום של משה באזני פרעה:"ויאמר משה כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים: ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וכל בכור בהמה: והיתה צעקה גדלה בכל ארץ מצרים אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תסף" (שמות י"א, ד-ו).
והן בתיאור המכה עצמה:"ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכר פרעה הישב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה: ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדלה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת:
"ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם: גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אתי: ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים" (שמות י"ב, כט-לג).

עלינו להבין שמדובר בכאב אמתי. "צעקה גדולה במצרים" אין הכוונה לדמעות תנין. מדובר ברחמי האב על הבן במובן הפשוט ביותר. יש כאן פגיעה אנושה וקשה ביותר במצרים, ועלינו להיות רגישים לכך. מציאות של "אין בית אשר אין שם מת" קשה להבנה ולתפישה. לאור פסוקים אלה, עולה שאלה כבידת משקל. פשוט לנו מדוע נענש בכור פרעה – כבן המלך, הוא היה מן הסתם חלק ממנגנון הרשע ששעבד באכזריות את עם ישראל. אולם מה טעם נענשו בכורות השפחות והשבי ובכורות הבהמה – אם מצרים חטאו, בני השפחות והבהמות מה חטאו?

נבקש לעמוד על שני כיווני תשובה שונים.

פרעה בגיבוי של העם

ראשית, אני מבקש להזכיר מציאות שאיננה רחוקה מאתנו כרונולוגית. הרב סולובייצ'יק זצ"ל סיפר שבעת היותו תלמיד צעיר בחסלוביץ', מי שפגע בו לא היה הצאר הרוסי אלא דווקא ילדי השכנים הפשוטים. כאשר יש אוכלוסייה שנתונה תחת דיכוי, כולם חושפים את יצריהם האלימים ומטילים קוצים וברקנים בעיני העם המדוכה. אף שליט לא יכול לשעבד לבדו אוכלוסייה, והוא זקוק לתמיכה נרחבת מהשכבות התחתונות. בתחילת ספר שמות פרעה פונה לעם המצרי: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף: ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו: הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ"    (שמות א', ח-י).
פרעה מקבל תמיכה נרחבת מכל עמו, בדומה לתמיכה שקיבלו משטרים טוטליטאריים אחרים במהלך ההיסטוריה. כל שליט זקוק לגיבוי, וגם פרעה, היטלר וסטלין לא היו יכולים לפעול בהתאם לחפץ ליבם אלמלא התמיכה הפסיבית או האקטיבית שקיבלו.

 

גירוש הגר

שנית, נבקש לבצע 'חילוק' בסיסי בין שני סוגי מאבקים. לצורך הבהרת הנושא, אני מבקש לפנות לשני סיפורי גירוש הגר שבחומש בראשית. הסיפור הראשון מופיע בפרשת לך לך: "ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר: ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי: ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה: ויבא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה: "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפט ה' ביני וביניך: ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך ותענה שרי ותברח מפניה: וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר על העין בדרך שור: ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי ברחת: ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה" (בראשית ט"ז, א-ט).

שרה אמנו לא סתם נותנת לבעלה את השפחה; מדובר במסירות נפש של ממש והקרבה אישית אדירה. שרה, שהיא האישה הבכירה, מוותרת בריש גלי על מעמדה לטובת שפחתה, וכל זאת בשביל אברהם אבינו. ברגע שהגר מגלה שהיא בהריון, היא מתחילה לזלזל בשרה. שרה, שכבר הקריבה מספיק, פונה לאברהם בבקשה לגרש את הגר.
אברהם מבין את שרה ומשלח את הגר מביתו. בשלב זה מתערב הקב"ה לטובת הגר. למרות שהגר סובלת אצל שרה הקב"ה מכריז כי אין השילוח רצוי במצב כזה. הגר חוזרת לבית אברהם ושרה, המכניעים את רצונם מפני רצון ה'.

לכאורה הכול ברור. אמנם שרה נפגעת מהגר, אבל אין בכאב האישי שלה כדי לחפות על הפגיעה באדם אחר – הגר. הקב"ה מורה לאברהם שהכאב האישי של שרה לא גובר על זה של הגר ועל שרה להפסיק לענות את הגר. בדבריו הידועים מעביר הרמב"ן ביקורת נוקבת על שרה ואברהם במקרה זה:"חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברם בהניחו לעשות כן. ושמע ה' אל עניה ונתן לה שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי" (בראשית ט"ז, ו ד"ה ותענה שרי).

הרמב"ן בעצם מבקש לטעון שהגר אמורה לחזור לבית אברהם ושרה ועל שרה לסבול את נוכחות שפחתה על אף הקושי. אברהם אבינו מבין את הלקח גם לפעם הבאה: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק: ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק: וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו"    (בראשית כא, ט-יא).
שוב אנו נתקלים במקרה דומה משפחת הגר עושה בעיות ושרה מבקשת להוציא אותם מהבית. אברהם, שכאמור כבר הבין את רצונו של הקב"ה מהמקרה הקודם, מסרב. אולם כאן הקב"ה מתערב בצורה מפתיעה: "ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע: וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" (שם, יב-יג).

לכאורה הדברים קשים. מה ההבדל בין הפגיעה של הגר בשרה ובין הפגיעה של ישמעאל ביצחק? הרי שני המקרים יש לנו פרט שפוגע בפרט אחר, והקב"ה אומר שאין להעדיף איש על רעהו. מה החילוק בין המקרים?

כדי לענות על השאלה, עלינו לפנות להמשך הפסוק – "כי ביצחק ייקרא לך זרע". בגירוש השני מדובר על מאבק מסוג אחר. לא עוד איסור פגיעה בפרט מתוקף היותו פרט; המאבק כאן הוא בין יצחק וישמעאל כנציגיהם של תפישות עולם העתידות להתפתח. הקב"ה מכריע שעל אברהם להעדיף את יצחק ובעיקר את מה שהוא מסמל, על פני ישמעאל והעומד מאחוריו. לא מדובר בילד יצחק שרב עם הילד ישמעאל. יש כאן התלבטות בין הקולקטיב 'יצחק' ובין הקולקטיב 'ישמעאל'.

כאשר יש מאבק בין תאגידים גדולים, לעיתים נפגעים פרטים "חפים מפשע". כך אנו יכולים לראות את מכת בכורות; הקב"ה לא העניש את המצריים אלא את מצרים. זהו הבדל משמעותי – הנידון כאן הוא לא האם איש מצרי פלוני אכן פגע בעברי כזה או אחר. הדיון כאן נסוב על ההשתייכות לקולקטיב השלם.

[ובעניין זה יש להזכיר את הכלל המובא בשם רב יוסף במסכת ב"ק (ס.) על הפסוק "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר": "כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים". רעיון זה מופיע גם בהמשך הגמרא בב"ק (צב.) – "מנא הא מילתא דאמרי אינשי בהדי הוצא לקי כרבא?"]

 

מחיית עמלק ועיר הנידחת

נבקש להביא לכך עוד שתי דוגמאות:

  • בעמלק מצינו ששאול נצטווה על ידי שמואל: "ויאמר שמואל אל שאול אתי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה': כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים: עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שמ"א ט"ו, א-ג).
    עמלק עומד כנגד הקב"ה, ולכן עלינו לפגוע בכל האומה העמלקית.
  • בעיר הנידחת (להבדיל) יש גם ציווי דומה: "הכה תכה את ישבי העיר ההיא לפי חרב החרם אתה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב: ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' א-להיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד" (דברים י"ג, טז-יז).
    יש לציין שלגבי עיר הנידחת משתדלים לשמור גם על הפרטים כפי שמצינו בסנהדרין (קיב:) לגבי צדיקים שנפלטים וממונם אבד. הממון שלהם שייך לקולקטיב של עיר הנידחת ולכן מושמד כחלק מהציווי, אולם הם עצמם ניצלים שכן לא חטאו.

 

גירוש הגר

במלחמות ברחבי העולם נהרגים אלפי בני אדם, והתמונות שמציגה התקשורת העולמית מזעזעות. קודם כל ברור שהכאב שחשים שני הצדדים בכל סכסוך וסכסוך הוא אמתי וכן. לא מדובר בסתם הצגות תקשורתיות ודמעות תנין, אלא בייסורי נפש קשים שהם הרובד הפשוט ביותר של רחמי ההורים על ילדיהם. אין משהו קשה יותר מהורה שעומד בחוסר אונים מול הסבל של ילדיו.

אולם אף על פי כן, ישנם צדדים צודקים מבחינה מוסרית. כאן נבקש לחזור לשני ההסברים שהובאו לעיל. ראשית, עלינו לדעת שאין יותר מידי צדיקים בסדום. אוכלוסיות שונות בעולם תומכות בטרור ומעודדות אותו. גם אלה שאינם לוחמים ממש של הצדדים, שותפים ללחימה בצורה אקטיבית (כתומכי לחימה) או פסיבית.

אבל אין די בהסבר זה. במלחמה נפגעים גם אנשים חפים מפשע על פי כל קריטריון. אנשים שלא תומכים בשלטון הטרור שבסביבתם או בפעילי טרור, אלא נפגעו מטיל תועה או משום שנתפסו כמטרה לשמש חומה אנושית. עלינו לפנות אל ההסבר השני שהזכרנו. המלחמה של הצד הצודק אינה נגד פעילי הטרור בלבד אלא נגד אומה מסוימת.

ברמה האידיאית, היינו מבקשים לפגוע רק בעמים ה'רעים' מבלי לפגוע באף אזרח חף מפשע כלל ועיקר, אלא שהדבר בלתי אפשרי. בדיעבד, בעולם שבו מדינות מיוצגות על ידי בני אדם, האופן האופטימאלי לפגוע באותן ישויות איומות ואלימות הוא על ידי פגיעה באנשיהן.

ועדיין, חשוב להדגיש שני עקרונות. העולם אינו יכול להרשות לעצמו לפגוע בצורה משמעותית באומות שמנוהלות על ידי ארגוני טרור, טרם שיתמלאו שני תנאים חשובים:

התנאי הראשון הוא הימנעות מוחלטת מפגיעה במזיד בחפים מפשע. אסור לנו לפגוע באנשים שלא עשו כלום לכתחילה, בדומה לכך שהתורה חסה על הצדיקים שבעיר הנידחת. החלטה על פגיעה צריכה להיות מוצדקת לגמרי ואלמלא כן אין לנו את החותם המוסרי.

התנאי החשוב השני הוא שצריך לשמור על ההתנהגות האנושית והמוסרית שלנו. הרב אהרן ליכטנשטיין אמר פעם על הגמרא בבבא קמא (לב.) האומרת: "הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו". הרב אמר שכאשר שליח בי"ד מוסיף רצועה נוספת, איגלאי מילתא למפרע שכל המכות שנתן קודם לכן לא היו לשמה אלא "מכה אכזרית". לכן גם נפסק בגמרא במכות (כג.) בפירוש: "תנו רבנן אין מעמידין חזנין אלא חסירי כח ויתירי מדע". וכאן בא "מדע" בהוראת המתינות ומנוחת הדעת – שליח בית דין שלא יכה מתוך ניצול האמוציות הרעות שבאדם אלא מתוך הכרה שזהו הצורך ברגע הנתון.

רק כאשר נדאג באמת ובתמים לאומות שהעולם מבקש להישמר מפניהן, נבין באמת את הכאב והקושי שבמימרא "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!".

(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א.השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת בא ה'תשס"ט וסוכמה על ידי בנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון (כל הזכויות שמורות. עורך:בנימין פרנקל) http://vbm.etzion.org.il/he)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • הכבדת לב פרעה
  • פסח וחג המצות – שני חגים ולא אחד
  • לקיחת הפסח
  • "על שתי המזוזת ועל המשקוף" – ויתור וערבות הדדיים
  • בין כלי מצרים וכלי לימוד מודרניים
  • שתי דרכים בגישה לקיום המצוות
  • שלושה סימנים באומה זו
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.